בלעם פוגש את ה’

דברים לפרשת השבוע, מאת יאיר מלכיאור.

פרשת בלק היא פרשה שתמיד מאתגרת אותי. כל הדברים שאני לא מצליח להאמין בהם מתרחשים בה בעצימות גבוהה במיוחד.

כוחות מאגיים, ברכות וקללות, דיבור כבקשתך עם אלהים והדובדבן שבקצפת – אתון מדברת.

כל הדברים האלה הובילו אותי לבחור להתבונן דוקא בפרשה זו, ולאתגר את עצמי. לנסות להבין האם יש משמעות לערימת כוחות הכישוף האלה שמגיעים פתאום בצורה מרוכזת בפרשה אחת.

אחד הדברים המעניינים שתפסו אותי היה המעבר בין שם הויה לשם אלהים שחורז לו את הפרשה. שלוש פעמים בלעם מדבר על ה’ בשמו ואז מי שמתגלה אליו זה אלהים.

כשמגיעים זקני מואב ומדין לבלעם ומבקשים ממנו להתלוות אליהם לקלל את ישראל, הוא מבקש מהם להמתין בלילה “…והשבתי לכם דבר כאשר ידבר ה’ אלי…” (כ”ב, ח’)  ומיד לאחר מכן “ויבא אלהים אל בלעם” וכל השיחה מתנהלת עם אלהים ולא עם ה’.

ושוב בפעם השניה כשמגיעים עבדי בלק “…ואדעה מה יסף ה’ דבר עמי” וגם שם “ויבא אלהים אל בלעם” ושוב השיחה היא בין אלהים לבלעם.

בפעם השלישית בה מתרחשת ההחלפה בין שני שמות האל כבר נפתח הפתח לשינוי התנהלותו של בלעם: בפעם הזאת כאשר בלעם ובלק עומדים יחדיו ומתכוננים לקלל את ישראל אומר בלעם “התיצב על עלתך ואלכה אולי יקרה ה’ לקראתי ודבר מה יראני…” (כ”ג, ג’) ואז “ויקר אלהים אל בלעם…”.

מעברים אלה בין שם הויה לשם אלהים יכולים להיות מקריים לחלוטין ומוסברים בדרכים שונות, אבל זאת רק עד שמגיעים למעמד השני בו מנסה בלעם לקלל את ישראל לאחר כשלון הנסיון הראשון. הפעם בלעם אומר “ואנכי אקרה כה” ואז מגיע השינוי- “ויקר ה’ אל בלעם…”. בלעם לא מצפה לכלום, ומי שמתגלה אליו הוא מי שהוא התיימר להידבר איתו בפעמים הקודמות, האל בשם הויה.

ניתן לראות בארבעת המקרים האלה תהליך מובהק. בפעמיים הראשונות בלעם הבטוח מאוד ביחסיו עם האל אומר בודאות שה’ ידבר איתו, ואז בא אלהים. בפעם הבאה בלעם מסייג אולי יבוא ה’ וגם שם מגיע אלהים. בפעם הרביעית בלעם אומר אני אקרה, אני אלך להפגש עם מה שלא יבוא, ואז מופיע ה’.

זה המקום להיכנס בקצרה לעניין משמעות השמות. בעיניי הדיבור כאן על שם ה’ הוא התייחסות לשמו הפרטי של ה’ (כך בסנה: “זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור”). אלהים, בשם אלהים, הוא אלוהות, מין שם כללי לכח עליון. בכל אמונה בתורה האליל קרוי אל גם אם הוא אל שקר. ה’ יש רק אחד כי ה’ זה שמו הפרטי של האל שלנו. בלעם בתחילת הפרשה מאמין שהוא מכיר את ה’ ואיתו הוא מדבר, אבל הקורא יכול לראות שבלעם לא מבין באמת את הסיטואציה. לא ה’ מדבר איתו אלא אלהים, משהו קורה אמנם אבל לא מה שבלעם חושב שקורה. רק כשבלעם משתחרר מתפיסותיו ומהרצון שלו להגיד לה’ איך להיות ולהופיע מופיע ה’ בכבודו ובעצמו.

השיא מגיע בברכה הבאה, שם בלעם כבר לא פונה לאף אחד. “וירא בלעם כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים” (נחשים מלשון ניחושים או קסמים המזמנים את האל) ואז דווקא שם “ותהי עליו רוח אלהים”.

בלעם מבין מה האל רוצה בעולם ומנקודה זו, הוא כבר לא צריך לפנות אליו כדי לדעת מה הוא רוצה, כי הוא מחובר אליו בעומקו. עכשיו הוא כבר יכול לדבר בשמו, הם כמעט אחד.

מנק’ זו אפשר לחזור ולהתבונן בסיפור האתון. האתון מסמלת את המשרת שיודע את רצון אדונו “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו”. גם אם האדון לא רואה בדיוק למה, האתון תדע לסור מהדרך ולעקוף את המכשול כדי לדאוג לו ואפילו למעוך את רגלו של האדון לצד הדרך כדי להגן עליו. כך עושה משרת אמיתי, הוא לא צריך פה כדי להבין מה אדונו רוצה וצריך.

כשבלעם חושב שהמשרתת שלו, האתון, פועלת נגדו, הוא מאיים עליה בחרב. כמו שאדון אחר, ה’, איים על בלעם בחרב שמונה פסוקים קודם (כשהמלאך עמד בדרכו של בלעם וחרבו שלופה בידו).

לכאורה בלעם של תחילת הפרשה הוא עובד ה’ האידיאלי, הוא לא זז ללא הכוונה מה’, שואל את אדונו כל שאלה שיש לו. אך משרת אמיתי אמור לדעת מה ה’ רוצה עמוק מבפנים. הוא לא צריך לפנות לאובות ולידעונים, הוא לא צריך לפנות למכשפות ולמעשי ניסים. משרת אמיתי הוא כזה כמו שבלעם הופך להיות “שמע אמרי אל וידע דעת עליון”. הוא לא צריך לפנות לה’ כדי להבין מה ה’ רוצה ושואף.

כשהוא מאבד את כוחו המאגי הוא מוצא את הכוחות האמיתיים הגלומים בו בעצמו, כך ורק כך יכולה לפעום בו רוח אלהים.

לפרשת חוקת

דברים לפרשת חוקת מאת אפרת וייל

אני לא יודעת מה עובר לכם בראש כשאתם קוראים את הסיפור על משה, שהכה בסלע ויצאו ממנו מים, לי עוברות מחשבות על מערכת רווחה אוניברסלית מול פרטיקולרית, ואני אסביר מיד מה זה ולמה דווקא זה עולה לי לראש. הכל בכלל באשמת עמרי, שמאז המאמר שלו על הפרטת הקרקעות אני מתפעלת מהיכולת שלו לחשוב על הכלל גם בלימוד פתוח שכיף לנצל אותו כדי להתרכז בעצמך. זה לא אומר שאני מנסה להלביש פוליטיקה על כל טקסט תנ”כי, אבל המציאות העכשווית הכללית נמצאת לי איפשהו בראש, וזה די נחמד.

זה מתחיל מקריאה קצת ספרותית של הטקסט ומהקשבה למנגינה. יונתן אמר שחוץ מזה שמשה לא דיבר אל הסלע אלא רק הכה בו, משה גם לא השקה את העם. הקדוש ברוך הוא מצווה אותו “והשקית את העדה ואת בעירם”, ובסוף כל מה שכתוב זה “ותשת העדה ובעירם”. מלבד זאת, בציווי כתוב “ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו”- הסלע היה יכול לתת את מימיו. דמיינו סלע נותן את מימיו. במקום שהסלע יהיה נוכח, לא רק כישות שמדברים אליה אלא גם כישות הנותנת את מימיה, בעקבות השינוי מן הציווי הסלע נעלם, מדברים עליו ולא אליו והוא בכלל לא נותן את מימיו אלא הם יוצאים בעצמם “ויצאו מים רבים”.

אני דמיינתי מערכת רווחה ממשלתית. האם מערכת רווחה ממשלתית צריכה להיות כזאת שמדברים אליה או כזאת שמדברים עליה, מכים בה ויוצאים מים באופן אוטומטי? כלומר- האם ראוי שמערכת רווחה תתייחס לאדם באופן אישי, תלווה אותו, תתאים תרופה למכה, או שמערכת הרווחה צריכה לדאוג לכולם ולספק רשת בטחון כללית ללא תלות במאפיינים האישיים של הנזקק? כמובן שמדובר בציר: בכל מערכת רווחה יש מרכיבים שניתנים לכולם באופן שווה, כמו למשל: חינוך. לא שואלים יותר מדי אם אתם מסוגלים לממן חינוך או לא. פשוט נותנים לכם. גם לעשירים נותנים וגם לעניים. מצד שני יש מרכיבים שניתנים על פי מבחנים כמו למשל הנחה בארנונה שכדי להשיג אותה צריך לעבור שבעה מדורי ביורוקרטיה מהגיהנום (צילום תלושי משכורות וחוזה שכירות ואישור לימודים ועוד, כיד הדימיון) כדי להוכיח מעל לכל ספק שאתם מספיק עניים. השאלה שלי היא לגבי המינון והאחריות- אולי זה תפקידה של הקהילה לדאוג להכיר את העני, אולי זה תפקידם של ארגוני מגזר שלישי, אולי המדינה לא צריכה להתעסק עם היכרות אישית של הפונים וצרכיהם כי זה בלתי אפשרי ברמות כאלה של ניכור מובנה.

צדדים רבים יש לשאלה. אני רוצה לקרוא לאורה את הפרשה וללמוד מזה משהו על הפרשה ועל מערכות רווחה: אולי משה מנסה להגביר את הניכור כדי לחזק את העצמאות של העם. התגובה של משה לטענות העם על המחסור במים- נפילה על הפנים- היא תגובה שניתן למצוא גם בסיפורים אחרים על טענות המופנות אל משה. אולי משה משתמש בשיטה חינוכית של צמצום- כשהמבוגר האחראי מצמצם עצמו ולא לוקח אחריות, הכפופים לו נזקפים ונוטלים אחריות על עצמם. אפשר לראות את זה גם בתהליך החינוכי שקורה במכינה שלנו- אם מטילים עליך אחריות אתה הופך לאחראי. המבוגרים שותקים קצת ואתה מרגיש צורך למלא את החלל בעשיה ויוזמה משלך. לא מכריחים אף אחד לבוא לשיעורים וכך אפשר לעשות חישוב נקי אם זה מתאים ללכת לשיעור או לא.

לפעמים אני מרגישה שיש עניים שנכנסים למצב תודעה של עוני ומטילים אחריות על המדינה. הם מעסיקים את עצמם בריצה מפקיד לפקיד כדי לקושש עוד הנחה- לחוגים, לרהיטים יד שניה מעמותת חסד, למעון של הילדים, לארנונה. משרה מלאה אפשר לעשות מהריצות והתחנונים האלה. התפיסה העצמית של האדם במערכת כזו נשארת תודעה של קבצן, ולא של אחד שהדברים מגיעים לו בזכות, בגלל שזה המינימום הדרוש לקיום. אני מסתכלת על אנשים כאלה וחושבת לעצמי כמה אנרגיות יש להם, כמה משאבים טבעיים שהם יכולים להיסמך עליהם, כמה תחמנות בריאה, ידע בעורך-דינית, גישה לביורוקרטיה. לו רק היו משקיעים אותם אנרגיות בלהרגיש אדונים לגורלם במקום להרגיש עבדים שלו. נתינה דרך מערכת רווחה גלובלית מאפשרת להחזיק את העניים בכבוד- כולם מקבלים. לא רק אתה. עכשיו תעשה משהו מועיל עם עצמך כי יש לך נקודת פתיחה מעולה כמו כל אחד אחר, כולל העשירים.

משה מנסה לעצור את הדפוס התלותי. להפסיק את המעגל של לבקש לקבל לבקש לקבל. לא לראות את עצמך רק כאדם מבקש אלא גם כאדם יוצר ויוזם. לפחות שיפנו אל האל ולא אליו- הוא נופל על פניו כאומר- גם אתם יכולים לפנות אל האל! אתם חזקים! כל אחד יכול! מי יתן כל עם ה’ נביאים (קריאה של משה בעקבות התנבאות ספונטנית של אנשים פשוטים מהמחנה בפרק י”א)!

אם משה היה מדבר אל הסלע זה היה נס יותר גדול. אולי משה רצה להפחית מינוני נס בחיים, אולי כהכנה למותו הקרב. לפעמים אם מתרגלים לניסים ולמתנות קשה יותר לעמוד על הרגליים לבד. הכאה בסלע זה משהו שכל אחד יכול לעשות. אין צורך ליצור קשרי ידידות עמוקים עם הסלע עד שיתן מימיו. המים פשוט יוצאים כי היכית בסלע, והעניין סגור.

אל מול פירוש ההתנהגות של משה כצמצום לקראת אחריות של העם אפשר לראות גם את הצד שלוקח האל בסיטואציה הזו- אולי האל מנסה להגיד שיחסים אוטומטיים הם לא אמיתיים. הם יוצרים מנגנון טכני, קר ומנוכר, ומפריעים לאדם לראות את הערבות ההדדית, את האפשרות לעזור לאחר מתוך מבט בעיניו, את החסד ואת הדיבור המקרב.

אני רואה את היתרונות גם בהנהגה שמדברת עם העם כל הזמן ונענית למשאלותיו וגם בהנהגה שנעלמת לפעמים ומשאירה את האחריות למישהו אחר שיגלה שהוא מסוגל. כמו שהצעתי קודם, אולי גופים שונים שפועלים במרחב הציבורי צריכים להדגיש אסטרטגיות שונות על ציר ה”היענות- היעלמות”. אין לי מסקנות מעשיות אבל אני חושבת שזו שאלה שצריכה להישאל.

פרשת קרח או: איך ולמה עושים מהפכה בלב המדבר?

דברים לפרשת קרח מאת עמרי דינור

עם ישראל כמרקחה. הקולות אשר אנו כבר רגילים להם, של חוסר שביעות רצון מצד העם כלפי דברים שונים במסעם במדבר, עולה מדרגה. כעת מדובר בהפיכה של ממש. קרח, אשר לא ידוע לנו עליו דבר למעט הייחוס המשפחתי והשבטי שלו, רוקם מזימה להדחת משה בעזרתם של דותן ואבירם משבט ראובן.

הרקע למרד: ביקורת נוקבת על מעמד הכהונה ועל המונופול שהם מקבלים על הפולחן ועבודת המשכן. שאיפתם של המורדים: ליצור דמוקרטיזציה של הקדושה והפולחן. טענתם המרכזית הינה תיאולוגית-חברתית: “ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’ (פרק טז’ פס’ 3). או במלים אחרות: “מספיק עם השטויות. כולנו יודעים את האמת. אין לכם מונופול על אלוהים, כי כולנו קרובים אליו באותה המידה. אלוהים נמצא בתוכנו ולכן אין שום סיבה שתיקחו עליו בעלות”.

טענה זו הינה המרכז סביבו נבנית העלילה של הפרשה. מדובר למעשה בנסיון ליצור שינוי פוליטי-רוחני בעם ישראל. קרח ומאתיים וחמישים ממנהיגי העדה, שאותם הצליח לארגן במרד שקט וחשאי, שואפים למעשה לבטל את שכבת הכהונה. ייתכן ומווסף לכך זעם ותסכול של דותן ואבירם, שהינם משבט ראובן (הבכור בבני יעקב) על כך שעבודת המשכן ניתנה ללווים ולא לבכורים. שבט ראובן הם הבכורים מבין בני ישראל, והם סבורים כי עבודת המשכן צריכה להתבצע על ידם.

מהי המגמה שמשה מנסה לייצר בעם? משה עושה את המצווה עליו- לקיחת קבוצה של נשיאי העדה, 70 מזקני העם ונכבדיו, והפיכתם לאליטה הרוחנית של העם. זאת מדוע? משום שעבודת ה’ צריכה להתבצע על פי התורה ע”י קבוצה מצומצמת, שאמנם מורכבת מנציגי שבטים שונים אך היא בעלת תפקיד וסמכות רבים יותר משאר העם. גם בתוך קבוצה זו ישנן רמות והפרדות שונות: הלווים אסורים במה שמותר לכהנים, כרי הקרבת הקרבנות, וגם בתוך קבוצת הכהנים ישנו מעמד מיוחד לכהן הגדול, הלא הוא אהרון.

מהו המוטיב החוזר בכל המהלך הזה? לדעתי מדובר בנסיון להסקת מסקנות בעקבות חטא העגל. משה כנראה מבין שלא ניתן להביא קדושה לכל העם ביחד, משום שלעם אין כלים עדיין להכיל את הקדושה והצויים האלוקיים. כאשר משה ניסה להביא תורה לעם באופן קולקטיבי במעמד הר סיני, גם המעמד רב הרושם והברור לעין כל לא הצליח לשכנעם לזנוח את העבודה הזרה ולמנוע מהם את עשיית העגל.

משה מבין כי לא מספיק להביא תורה לעם ישראל, צריך למצוא קודם כל את האנשים שמסוגלים להכיל אותה באמת ולהביאה לשאר העם.

הרעיון והשאיפה של קרח ועדתו אינם מופרכים. הם צודקים בדבריהם. אכן כולנו קדושים. אלוהים נמצא בתוך כולנו, ולכן כביכול אין לאף אחד בעלות עליו. טענה זו מתייחסת לפסוק: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”. אכן, כל העדה כולם קדושים. מה שקרח ועדתו לא מוכנים לעכל, היא העובדה שבשביל להיות קדוש צריך להכין את עצמך. כמו ששבעים נשיאי העדה של משה עברו ‘סדנאת הכנה לקדושה’ באוהל מועד. אולי חבורת קרח לא באמת מאמינים שנשיאי העדה שונים מהם באופן מהותי, גם למרות הסדנא המזורזת שעברו. ואולי אף בצדק.

לכן, נשאלת השאלה מה היה קורה במקרה הפוך- אם החבורה של קרח הייתה נבחרת לשרת את העדה, האם הם היו מסרבים לתפקיד בטענה שכל העדה כולם קדושים?

יכול להיות, מן הסתם, שטענותיה של עדת קרח אינן מנותקות מתחושת ההדרה החברתית והפוליטית שהם חשים. הם בוודאי שואלים את עצמם: “מדוע הם, ולא אנחנו, נבחרו לשרת את העם?” כלומר, יכולות שתי אופציות המנחות אותם: או שהתסכול שלהם נובע מעניין ההדרה האישית שלהם, והם רוצים לקחת חלק ב’פרוסת העוגה’ של עבודת המשכן, או שהתסכול שלהם נובע מכך שהם רוצים לעבוד את ה’ באופן חופשי מתוך חיבור אישי ושוויוני לכולם.

לדעתי, קשה לנתק את השניים. כאשר קבוצה מסויימת של אנשים חשה תסכול, ניכור והדרה ממרכז הכובד של החברה, ישנה נטייה לעשות אחד משניים: או להסתגר בתוך ד’ אמותיך וליצור לעצמך את מה שאתה מאמין בו, או לדרוש שינוי כולל בצורה בה החברה מתנהגת ולנסות לבצע מהפכה. ואז נשאלת השאלה: מה מניע אותנו לרצות לשנות? המעמד האישי שלנו או העקרון בשמו אנו נאבקים.

הגדולה של קרח ועדתו היא שהם לא טאטאו את הדברים מתחת לשולחן. הם לא מנהלים סרבנות אפורה, ואינם צבועים. הם אומרים בפרוש ובגלוי את מה שאינם רואים לנכון, וטוב שכך. גם אם מעשיהם אינם טהורים מאינטרסים אישיים, לפחות הם שואפים לשנות את המבנה החברתי הכולל של העם, ולא מקימים לעצמם ‘עם ישראל ב’ בו הם יוכלו לעשות כרצונם בלי להיות תלויים במשה ונשיאיו. הלקח הנלמד מכך הוא ברור: עדיפה מחלוקת חריפה, בוטה וגלוייה על סרבנות אפורה שאינה מנסה לשנות שום דבר מהותי בחברה הסובבת אלא רק לסדר לקבוצה מסויימת מקום טוב יותר לחיות בו. השאלה היא: האם אנחנו יכולים לעשות את המחלוקות שלנו כמה שיותר לשם שמיים ולא לשם טובות הונאה אישיות. שנאמר: “מחלוקת שהיא לשם שמיים-סופה להתקיים” (פרק אבות ה’ יז’). אמנם שם נאמר כי מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת שמאי והלל, ועל כך אין ספק, ושהמחלוקת של קרח ועדתו לא הייתה לשם שמיים. מקובלת עלי האמירה הזו, אף כי אני לא בטוח בה. מאידך, איני בטוח גם ההיפך. יכול להיות שבכל מחלוקת שלא לשם שמיים, יש גם קצת לשם שמיים, וההיפך. ואז אולי צריך לחפש את החלק המהותי, זה שהוא לשם שמיים בכל דבר, ואז ניתן להפוך כל מחלוקת להיות לשם שמיים. מה שבטוח הוא, שבלי מחלוקת כזו לא יכול עם ישראל, והעולם בכלל, להתקדם לקראת תיקון וגאולה. החיבור תלוי דווקא בעמידה על נקודות המחלוקת ולא בהתעלמות מהן.

חינוך פרטי מול ציבורי

דברים מתוך יום העיון הבית- ישראלי הראשון בנושא חינוך (תשס”ח), מאת ענבר סליצקי- קיזמן.

קודם כל כמה מילים על עצמי שיסייעו להבין את מה שכתבתי: שמי ענבר, הייתי במכינה הרביעית בבית ישראל. שירתתי בצבא כמורה חיילת בבית ספר יסודי בשדרות, בהמשך למדתי להיות גננת ומורה לכיתות א’-ב’, וכחלק מהלימודים התנסיתי בבית ספר יסודי ביישוב היוקרתי וקטן. בן זוגי עבד 4 שנים בבית הספר הפתוח “מיתר” בבית אורן. בשנת הלימודים הבאה אעבוד בגן הורים במושב עופר שבחוף הכרמל. למרות שכרגע אני עובדת בגן, בחרתי לדבר כאן על בית ספר, כי זה מחדד בעיניי את הדילמה.

ולענייננו:

חינוך פרטי או חינוך ציבורי? חינוך ציבורי או פרטי? פרטי או ציבורי? ציבורי או פרטי?

אפשר להשתגע. (ובחינוך פרטי אני מדברת גם על מוסדות ששייכים למדינה, אבל אליטיסטיים מבחינת קהל היעד שלהם, כגון בית הספר שעבדתי בו בנופית).

לשאלה הזאת – של חינוך פרטי או ציבורי – יש מבחינתי שני פנים:

יש את הפן החברתי-כלכלי ויש את הפן האידיאולוגי.

מבחינה חברתית-כלכלית בית הספר בשדרות ובית הספר ביישוב הקטן עומדים משני צידי המתרס. המיקום שונה. האוכלוסייה של ההורים שונה. ההתנהגות של הילדים שונה. מספר הילדים בכיתה שונה. המורים שמגיעים שונים. חוסר האונים של המורים שונה. בית הספר נראה שונה מבחינה פיזית. המשאבים שונים. תוספת התשלום שההורים נדרשים לשלם שונה וכו’.

מבחינה אידיאולוגית שני בתי הספר לא שונים בהרבה. בשניהם מודדים את הילדים לפי הישגים. בשניהם מכריחים את הילדים לשבת על כיסא מול הלוח שעות על גבי שעות כל יום. בשניהם מפקירים את הצד החברתי. בשניהם מנסים לנרמל ילדים. במובן מסוים בית הספר ביישוב הקטן יותר גרוע, כי שם זה באמת מצליח. אמרה לי שם מחנכת אחת: “אנחנו לא אמורים לטפל בצד הרגשי של הילדים. אנחנו לא פסיכולוגים”. בשדרות לפחות מטפלים בצד הזה, כי הוא כל כך זועק מבחינה התנהגותית ואין ברירה.

מהצד השני של המתרס האידיאולוגי עומדים בתי הספר האלטרנטיביים – האנתרופסופי, הפתוח, הדמוקרטי, הום-סקולינג וכן הלאה… אלה שמעמידים אלטרנטיבה חינוכית אמיתית לבית הספר הרגיל. אלה שמנסים לתת מענה לצרכים של הילדים ולבנות חברה אחרת. אלה שמערערים על אבני היסוד של משרד החינוך, ולכן לא נתמכים על ידו, והופכים בעל כורחם ליקרים בצורה איומה. (וזה מחזיר אותנו לפן החברתי-כלכלי).

בוא ניקח ילד אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

כל הזמן עומד לנגד עיניי ילד קטן, היום הוא בכיתה ו’ ואין לי מושג ה קורה איתו, אבל כשהכרתי אותו בשדרות הוא היה בכיתה א’. גוזל שנפל מהקן. ילד זעיר מימדים, בן לאם חד הורית רוסייה. הוא דיבר בעיקר רוסית, וסיים שנה שלמה בבית הספר בלי להבחין בין א’ ל-ב’ (חרף מאמציי הכנים כמורה חיילת ללמד אותו). אולי הוא היה לקוי למידה, אבל מה שבטוח הוא שהוא לא היה פנוי מבחינה רגשית כדי ללמוד. בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון המורה על ההפסקה היו עיניו מאירות כאילו נפתחו בפניו שערי גן עדן. מעניין אם עדיין יש לו אור בעיניים, או שעשרות השיעורים המשמימים והמצוקה שלא נענתה כבר הצליחו לכבות אותו.

נניח שהוא היה גר ביישוב הקטן בו לימדתי. זה לא מציאותי, אבל נניח. האם מצבו היה שונה? אולי היתה לו מורה איכותית יותר, אולי חברים חיוביים יותר, אולי עזרה לימודית מקצועית יותר, אבל את הסחורה של מבחני מיצ”ב נראה לי שהוא לא היה יכול לספק בכל מקרה. שם הכישלון שלו היה אפילו יותר בולט, ומענה רגשי הוא לא היה מקבל.

נניח שהוא היה מגיע ל”מיתר”. גם זה לא מציאותי, אבל נניח. אי אפשר לדעת בוודאות, ושוב – זה רק תיאורטי, אבל נדמה לי ששם היה לו יותר טוב. שם הוא היה יכול לשחק כמה שירצה, ולאט לאט יד ביד לנסות לרכוש את הקריאה. שם מישהו היה רואה אותו ונותן לו חיבוק. וגם לאמא שלו.

או אולי יותר אפשרי: בוא ניקח מורה אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

בוא ניקח אותי.

בשדרות הרגשתי תחושת שליחות. הרגשתי חיבור עמוק מאוד לילדים. הרגשתי תחושת חיוניות, סיפוק ומשמעות, אבל גם המון כאב וחוסר אונים. וחוסר הזדהות עם המערכת. וזה כשאפילו לא הייתי מחנכת של כיתה, אלא רק סייעת או חונכת.

ביישוב הקטן הרגשתי ריקנות גדולה. גם בועה, וגם חסרת תוכן.

בחינוך האלטרנטיבי אני מרגישה שלמות אידיאולוגית, אבל חור בלב. זה כמו לקרוא שירה כשהרגל מדממת.

אחרי שראיתי את המצוקה של ילדים בשכבות החלשות נראה לי בלתי אפשרי להישאר בתוך בועה פרטית.

אחרי שראיתי שאפשר אחרת מבחינה חינוכית נראה לי בלתי אפשרי לחזור למערכת הרגילה.

אז מה אפשר לעשות כדי לנתק את הקשר בין הפן החברתי-כלכלי לבין הפן האידיאולוגי? או במילים אחרות – בין חינוך שאני מאמינה בו לבין כסף?

או שמביאים את מוחמד להר (ולצורך העניין את הילד הקטן משדרות ל”מיתר”) או שמביאים את ההר אל מוחמד. שני הדברים נראים לי קשים מאוד, ודורשים יצירתיות, נחישות ואמונה גדולה. יש היום ניסיונות בכיוון הזה – בעיקר של בתי הספר הדמוקרטיים, שמשכילים לקבל לגיטימציה ממשרד החינוך, ולחלחל למערכת הרגילה. אני עוקבת בכיליון עיניים אחרי הניסיונות האלה, שאולי יעזרו לי לפתור את הסתירה הפנימית שאני חיה בה כיום.

ובינתיים אני מתחזקת לי בחממה של החינוך האלטרנטיבי, מנסה לצבור ביטחון וניסיון שיאפשרו לי אחר כך לעמוד מול פגעי מזג האוויר שבחוץ בלי להישבר. בתקווה שלא אתנוון בינתיים בבועתי.

אובמה טוב ליהודים?- זאת לא השאלה

מאת דרור בונדי, חבר קהילת בית ישראל, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית בבר אילן ומחבר הספר “איכה” על משנתו של אברהם יהושע השל

נוכח נאום אובמה בקהיר עסוקה ישראל — שמאל וימין כאחד — בשאלה האם אובמה טוב ליהודים. אלה משבחים את הנאום ואלה מגנים, אלה מפארים ואלה מזלזלים. דא עקא, לעתים עריצותה של שאלה אחת מונעת מאתנו לראות שאלות אחרות.

שאלה נוספת, חשובה לא פחות, שחייבת להעסיק אותנו היא האם אובמה טוב לעולם. עובד ה’ באמת אינו נצמד לדבר אחד אלא פתוח תמיד להפתעותיו של א’–והי ההיסטוריה.

הבה נאזין ברצינות לשיח האמוני של אובמה וננסה להתייחס לנוכחות א’–והים בנאומיו כמשהו אותנטי ולא רק כגיבוי ריק לרעיונות ליברליים במהותם. בניגוד לבוש, שיצא כדבריו למסע צלב נגד תנועת אל קעידא, שכן הוא חי באמת ובתמים בתודעה נוצרית, א’–והיו של אובמה הוא בורא עולם שהאכפתיות העמוקה שלו נתונה לאדם באשר הוא אדם:

אני יודע שיש רבים — מוסלמים ולא מוסלמים — שמטילים ספק אם אנחנו יכולים לעצב את ההתחלה החדשה הזו. חלק מבקשים ללבות את להבות הפילוג … חלק טוענים שזה לא שווה את המאמץ — שזהו גורלנו לא להסכים, וציביליזציות נידונו להתנגש אחת עם השנייה. רבים אחרים פשוט מטילים ספק אם שינוי אמיתי יכול לקרות. יש כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה חוסר אמון … קל יותר להאשים אחרים מאשר להביט פנימה; לראות מה שונה במישהו מאשר למצוא את הדברים המשותפים לנו. אך עלינו למצוא את הדרך הנכונה, לא רק את הדרך הקלה. יש גם חוק אחד בלב כל דת — ואהבת לרעך כמוך. האמת הזו מתעלה על אומות ואנשים — אמונה שאינה חדשה; שאינה שחורה או לבנה או חומה; שאינה נוצרית, מוסלמית או יהודית. זוהי אמונה שפעמה בערש הציביליזציה, ועדיין פועמת בלבם של מיליונים.

הדתות כולן הן גילוייו המקבילים של א’–והים, אך בה בעת הן נתבעות להיות נאמנות לערכיו. לא לחינם הקדיש אובמה בנאומו לעולם האסלאמי פרק שלם על מעמד האישה.

האין מקום לדון בשאלה האם בשורה רוחנית זו טובה לעולם? האם כדאי שמיליוני צעירים מוסלמים שהאזינו לנאום ייפתחו לכיוונו הרוחני, או שמא עדיף שייוותרו בתפיסתם העכשווית?

התגובה הישראלית המיידית, שדוחה את הרוח בשם התכלס, שחרדה לנאיביות שסופה שואה, רצה מהר מדי לבחינה המעשית. אמנם שאלת מימוש חזונו של אובמה ראויה לדיון רציני ומעמיק כמו כל אמונה רוחנית אחרת, כמו כל אמונה תמימה בבורא עולם שנדרשת לשאלת התממשותה בעולם נעדר א’–והים,אך הבה נשתהה לצורך בחינתה הרוחנית.

ההשתהות עשויה להצמיח סוג חדש של התמודדות עם גישתו של אובמה לישראל. מה שומע אובמה מנתניהו ומברק בפגישותיהם עמו? שיקולי ביטחון סותרי ערכים. ישראל אינה פונה לאובמה במישור הרוחני והערכי. היא רואה עצמה כחילונית. היא רואה את מקור זכותה לעצמאות בשואה, לא בא’–והים; בזכותה הטבעית וההיסטורית לנחלת אבות, לא בכך ש”כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים”. אולי אובמה הומלך עלינו כדי לקרוא לנו לשוב לעצמנו, לברר לעצמנו את עומק אמונתנו? במה נתייחדה היהדות? איננו העם היחיד בעולם שרואה עצמו כעם נבחר לא’–והיו, איננו הדת היחידה שמאמינה בבורא עולם. סוד קיומנו הייחודי נעוץ במסתורין הזיווג בין בורא כל האדם בצלם לבין כנסת ישראל באירוע הבלתי נתפס שבו מלך העולם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בסוד השכנת שכינתו של מי שאמר והיה העולם בעירו אשר בחר.

האם לא שכחנו את בשורתנו? האם לא טשטשנו וצמצמנו את ייחודנו? האם לא אבדה לנו היכולת לבאר לעצמנו, קל וחומר לאחרים, את סוד קיומנו?

* פורסם בעיתון “נקודה”

ה’ בוחר להיות ארך אפים ורב חסד

לימוד לפרשת “שלח” מאת יאיר מלכיאור

בזמן הלימוד בבית המדרש השבוע, שהתמקד בדו שיח בין ה’ למשה אחרי חטא המרגלים, שאלה אותי אפרת את השאלה הבאה: אם אתה היית במקום משה, מה היית עונה ל-ה’ לאחר האמירה שהוא רוצה להשמיד את העם?

המחשבה המיידית שלי היתה לסנגר על בני ישראל, להסביר את התנאים שהובילו אותם למקום הזה, שזה עם שעבר טלטלות כל כך גדולות והם מפחדים משינויים, שיש להם עדיין מנטליות של עבדים, ובקיצור אין עם רע יש עם שרע לו…

אני באמת חושב שזאת תשובה נכונה, עם שנולד לעבדות, עם שבקושי שנה וחצי במדבר, עובר חוויות דרמטיות על ימין ועל שמאל, הוא עם שקשה לו לתפקד. זה לא עם שעבר תהליך חינוכי ארוך, התבשלות והכנה לקראת הפיכתו לעם חופשי בארצנו. אם כך למה משה לא אומר זאת ל-ה’, כל כך צועק מהפס’ שיש כאן בעיה של תיאום ציפיות, ובכל זאת, משה בוחר ללכת בנתיב אחר לגמרי.

משה מעביר את הדגש מהעם ל-ה’, משה בעצם אומר ל-ה’: יש לך מטרה בכך שהוצאת את ישראל ממצרים, ובכל רגע נתון אתה אמור לשאול את עצמך: מה ישרת את המטרה הזו בצורה הטובה ביותר. אין כאן מחויבות למטלה שלקחת על עצמך בגלל שלקחת אותה כפי שנהוג בעולמנו. יש כאן אמירה ברורה: מה יעזור למימוש המטרה, מה יגדיל את שמו וכוחו של ה’ בעולם.

כאן טמון גם מהלך שמשנה את כיוון התנועה של ה’. משה אומר לו שהעולם כבר מכיר את כוחו מאחר שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים “כי העלית בכחך…”(י”ד, י”ג), ועכשיו יש לה’ שתי אופציות:

האחת להשמיד את העם ואז יאמרו הגויים “מבלתי יכולת ה’…”(ט”ז) ה’ כבר מזוהה עם עם ישראל, מה שקורה עם בני ישראל הוא שיקוף של ה’ בעולם ומכאן גם יביא לירידת קרנו כי הוא לא מספיק חזק.

האופציה השניה היא ש”יגדל נא כח אד-ני…”(י”ז) בכח חדש לגמרי “כאשר דברת לאמר:” “ה’ ארך אפים ורב חסד…”. יכולתו של ה’ לפעול כארך אפים ולא כמגיב מיידי היא כח מופלא, להיות רב חסד הוא כח אדיר, ה’ מופיע עכשיו על הבמה כבעל כח מורכב, כבעל יכולת להעביר על מידותיו, לבחור פעם במידה אחת ופעם במידה אחרת, כל מקרה ע”פ המידה הראויה לו. משום כך גם בולט כאן שמשה משמיט חלק מהמידות כפי שהופיעו בפרשת כי תשא. אין את חנון ורחום, אין את מידת האמת, משה לא מבקש מ-ה’ חנינה לבני ישראל בשם הצדק, הוא מבקש ממנו לראות את הפוטנציאל העתידי שיש בהם בשם הארך אפים ורב חסד, ולזה ה’ נענה. לדור הזה לא יסולח, הוא ימות במדבר, אך ה’ יהיה ארך אפים וייתן לבניהם להיות האנשים הראויים והמתאימים, או כדברי יגאל: ה’ עובר לפעול בצורה תהליכית.

בעיני יש משמעות חינוכית עמוקה מאוד לפרשה הזו, המעבר להסתכלות ארוכת טווח הוא מעבר דרמטי וקשה מאוד. קל להגיד את זה, אך כפי שזה עולה מהכתובים קשה מאוד להפנים, אפילו לה’ זה קשה.

ה’, שהשקיע מאוד בדור מסוים: מוציא אותו ממצרים, עושה לפניו ניסים, נותן לו את התורה, מחליט לוותר על הדור הזה, על הדור שראה את כבוד ה’ ואת אותותיו הרבים.

הוא עובר לדור הבא, דור שילמד להסתובב במדבר ולהיות רועים במשך ארבעים שנה. המעבר לתהליך ארוך והרבה פחות צבעוני ודרמטי, נתינת העצמאות לדור הבא ולא הולכה שלהם “על כנפי נשרים”, הוא יהיה המפתח לדור שיוכל להכנס לארץ ולדעת אותה, זה דור שיכול לבנות מדינה.

במחנה ובסביבות המחנה

דברים לפרשת בהעלותך,           מאת דביר גזונדהייט

- שמע אחי, הסיפור הזה של בני ישראל במדבר – 40 שנה. בסך הכול לא סיפור כזה נחמד -  ודי מבאס בתכלס. רק ירידות, לא מפסיקים לעשות פדיחות. רק חטאים!

- תראה, זה לא פשוט, תהליך חינוכי זה תהליך די ארוך, ויש בו גם כישלונות.

- אבל ראבק! איך אפשר להתלונן, ואז לחטוף שרפה עצבנית בכל המחנה ולעשות את אותה השטות בלי להתבלבל בפסוק הבא?!

בפרק י”א, פסוקים א’ ו- ד’, ניתן לראות נפילות חוזרות ונשנות של עם ישראל:

“ויהי העם כמתאוננים … וישמע ה’ ויחר אפו ותבער בם אש ה’”, ומיד אחר כך: “והאספסוף אשר בקירבו התאוו תאוה…”

בבית המדרש ניסינו להתמודד עם השאלות שסיפורים אלו מעלים: איך יתכן שהם מכעיסים את ה’ אחרי כל הטוב שהוא עשה להם, למה בתורה כל הזמן מלכלכים עלינו, מי זה בדיוק האספסוף ומה בכל זאת אפשר ללמוד מסיפור כזה.

העם מנסה להתמודד עם מצב של יציאה מעבדות.  הדבר הכי קל בשביל עבד זה להיות עבד – לציית לפקודות ולא להתחנך. הדבר הקשה ביותר, מצד שני, הוא ללמוד תורה. הוא שואל את עצמו: עבד – ללמוד ?! מה זאת אומרת? אני מבין רק – תשטוף רצפה, תכין לי אוכל, תטאטא לי את השביל.  ציווי ועשייה ציווי ועשייה, האדון לוקח אחריות, העבד מבצע.

להתחנך – לעבור מסע אל התורה זה לא לקבל מצוות, לעשותן ולשכוח מזה.  זו עבודה עיקשת, קשה ומלאה התפקששויות. כך גם בתורה. התנ”ך הוא אוסף של סיפורים על אבותינו, על חייהם ההתמודדויות שלהם והרבה מאוד על למה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות – אבותינו פספסו לא מעט, והתורה ניתנה לנו על מנת שנלמד אותה ולא כדי שנשאר בביקורת על הקדמונים או שנפרש את התורה בצורה כזו שהם היו מלאכים ושרק כך אפשר – שזו חברה אידילית – עובדה המשיח עדיין לא הגיע…

כי בכל תרבות קדומה – המלך, השליט כותב את הספר. והמלך אף פעם לא טועה!

לעומת זאת, בתורה, אנו קוראים על החיים האישיים של אברהם יצחק ויעקב ולא חוסכים מאיתנו אפילו קטעים ממש אישיים. עד שנגיע לסוף ספר מלכים כבר נשתגע מהשחיתות של המלכים הקדמונים.

רק עם חופשי יכול להרשות לעצמו ללמוד את הטעויות שלו שוב ושוב. כי הוא מאמין בעצמו שיתקן את עצמו. ישתפר וישתפר כל הזמן, כל יום הוא התמודדות חדשה עם המצוות, כל אחד והחיים שלו. ההתמודדויות שלו. כל אחד צריך לדלות מהתורה מה שהוא יכול להשיג. כמה שיותר. את המצווה שנוגעת לו כאן ועכשיו  – זו תורה! וזה הדבר הכי קשה בחיים. הרבה יותר קל לבצע שורת פקודות בלי להתכוון. זה לא מספיק. ה’ רוצה מאיתנו שנהיה טובים. שלא נהיה עבדים, שנחשוב על מעשינו, נבין את החיים שלנו, נרגיש אותם – את החיים על כל העוצמות הגלומות בתוכם.

אפשר להרגיש את יצר החיים בפרשה שלנו. יש עת רצון גדולה בפרשה שלנו. רצון חזק הוא הסימן המובהק שפגענו בול, שהדברים מגיעים מבפנים. העם רעב לבשר, הזקנים – לנבואה.

- ה’ אומר: נמאס לכם מהמן  – מצפיחית הדבש, טוב! ואז השם מבטיח להם ככה חודש לספק  להם בשר בכמויות מפחידות – כמה סניפים של בורגרס בר (או מי שאוהב – מקדונלדס) ינחתו עליהם לגובה ולרוחב, ועוד במדבר.

- מה ואח”כ כשהם עוד לא הספיקו לדחוף קיסם בין השיניים אלוקים מכניס להם ככה?!

“וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה’ לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה’ לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם, עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה’ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם”

ואל העם תאמר – התקדשו למחר ואכלתם בשר. בבית המדרש נשאלה השאלה – האם ה’ נותן כאן הזדמנות לאכול בקדושה במעמד או שזה רק מבחן שנועד לכשלון?

האם יכול להיות שה’ שמאפשר לעם לאכול – מבטיח להם חודש של תענוגות ותאוות בשרים ומיד מחסל את העם ברשעות לועגת. למה הוא לא עושה מה שהבטיח?

בגלל הרצון, הבקשה של בני ישראל היא לגיטימית ומתקבלת על ידי האל: אתם רוצים בשר – אתם תאכלו בשר עד שלא תרצו יותר אני אספק לכם כמויות שלא חלמתם שאני מסוגל לייבא מהאוויר. הוא מבטיח להם. הוא מזהה נקודה חיובית של רצון הבא מלמטה. כשהרצון הופך לתאווה – הכמות הופכת לעיקר והרצון האמיתי והבריא נדחק לקרן זווית– האל מציב גבול: מי שבולס ללא שליטה ממקום של תאווה בלתי נשלטת  – נשרף באש התאווה ומת מיד.  כך עובד תהליך הלמידה של העם כולו, על ידי דיאלוג עם האל, ניסוי וטעייה, התקרבות והתרחקות.

מצד שני יש את הזקנים: כשמשה אוסף אליו שבעים זקנים המתנבאים באהל מועד מחוץ למחנה, אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה. נראה שאפילו כששאר הזקנים פוסקים מלהתנבא: “ויתנבאו ולא יספו”, אלדד ומידד עדיין מתנבאים. יהושע זועק – הפקרות! שערוריה! אבל משה מרגיע אותו: הגיע הזמן לפתוח את השער: “מי ייתן כל עם ה’ נביאים!”

התעוררות הרצון מופנית גם לכיוונים חיוביים- הרצון להשתתף בהנהגה ובסדרי המחנה. לא רק לקבל דברים מלמעלה אלא גם לצמוח אל תוך עשיית רצון ה’ מלמטה.

שנזכה לחיות חיים מלאים. של חסד –  טוב ואושר רב !

שבת שלום!

במספר שמות

דברים לפרשת במדבר, מתוך הלימוד של בית המדרש בית ישראל מיתרים, מאת אפרת וייל

לא חסר מקום, במדבר. המחנה נפרש על פני העמק, מה טובו אהליך יעקב- שפתחיהם אינם מכוונים זה אל זה. חודש אייר, הגיע האביב, תכונה מורגשת במחנה. האביב הוא זמן למסעות, למלחמות, הגיע הזמן להיכנס לארץ, הגיע הזמן לזוז.

משה, אהרון ושנים עשר נכבדי השבטים פוקדים את העם לצבא: “שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות”. מה זה מספר שמות? דמיינו את האדם הכי זקן במשפחה שלכם ובבית אביכם. האדם הכי זקן ונכבד שאתם מכירים וקשורים אליו. אלה ראשי השבטים. ראשי השבטים עוברים על האנשים במשפחה שלהם, אחד אחד, מסתכלים להם בעיניים, קוראים בשם שלהם, ורושמים:1, 2, 3. דמיינו איש חשוב מהמשפחה שלכם עובר אחד אחד על בני המשפחה, המשפחה הכי מורחבת שאתם יכולים לדמיין, וקורא לכל אחד בשמו, זוכר את השמות של כולם, מכיר בקיומו של כל אחד. ככה אני מדמיינת את “במספר שמות”: מצד אחד מפקד וספירה, אבל ספירה שלא הופכת את האדם למספר אלא מכירה בשמו. ספירה כזו מעניינת גם בהקשר הצבאי- צבאות הופכים את האדם למספר, כשהניצחון נמדד לעיתים ביתרון מספרי, וכאן דווקא יש התכוונות אחרת, שמתייחסת גם לפרטים.

על ראשי השבטים, אחרי פירוט שמותיהם, נאמר: “האנשים האלה אשר נקבו בשמות”. אולי הקריאה בשמותיהם של ראשי השבטים היתה מודל מוקטן של המפקד כולו. מה זה לנקוב בשם? בסוף ספר ויקרא מובא סיפור קטן על איש שנקב בשם השם וקילל אותו. ניתן להבין את הסיפור בדרך כזו שישנן שתי עבירות שעבר האיש- לנקוב בשם השם היא עבירה בפני עצמה. העלינו גם השערה שקריאה בשם של מישהו בימים ההם היתה מעשה חריג. לא היו אז פניות ישירות, רק האל קרא לאנשים בשמם כשהוא פנה אליהם. הקריאה בשם היא צמצום. להגיד למישהו את השם שלו זה כמו להגיד מה המקום שלו. לכן גם לא נוקבים בשם האל.

כדי להבין את השורש נ.ק.ב פנינו אל שורשים אחרים שמתחילים באותן שתי אותיות (ישנה גישה בלשנית שאומרת שמוצאם של השורשים משולשי האותיות הוא בשורשים עם שתי אותיות, ובין השורשים עם שתי אותיות ראשונות זהות יש קשר. נסו את זה פעם בבית!). שמנו לב לשורשים נ.ק.ד, נ.ק.ז, נ.ק.ט, נ.ק.מ, נ.ק.ר ועוד- השורשים במשפחה הזו עוסקים ביצירת מוקד, ביחס שבין פרט אחד, נקודה אחת, מוקד אחד, לבין הסביבה שלו. כך גם פירשנו את נקיבת השם- ציון השם משמש למיקום של האדם כנקודת ציון במרחב האנושי, מובלטת מסביבתה. ראשי השבטים נקראים בשמותיהם ובכך הם מקבלים מהות, זהות, אישור לתפקיד שלהם וגם ציון של מיקום ביחס לסביבה. בהמשך הם פקדו את האנשים בדרך דומה.

כמו שאמרתי, במדבר לא חסר מקום. אני מדמיינת אותו מתמלא בשמות, פרושים בצורה אחידה על פני המרחב, מתערבלים אחד בתוך השני, דרוכים לצאת לדרך.

פרשת ‘בהר’ או: מה היה אומר משה רבנו על הפרטת הקרקעות?

דברים לפרשת בהר מאת עמרי דינור

פרשת ‘בהר סיני’ (ויקרא פרקים ה’-ו’) היא המשך של חידוש הברית בין אלוהים לעם ישראל מאז מעמד הר סיני. היא נפתחת בהבטחה של אלוהים לעם ישראל, שהיא גם הצבת התנאי שבשמו העם מקבל את הזכות לרשת את הארץ: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה’ (פרק ה’ פס’ ב’). כלומר, התנאי המיידי לכניסה של העם לארץ הוא החלתה של מצוות השמיטה. מניין השנים בארץ מתחיל ישר בשנת שמיטה, וכך למעשה מתחילה המחזוריות המיוחדת של ספירת הזמן של עם ישראל. ישנה עדיין הספירה ה’רגילה’ של החודשים והשנים, אבל במקביל מתחילה ספירה חופפת המתבססת על מחזוריות של 7: שבעה ימים בשבוע, שבעה שבועות לעומר, שבע שנים לשנת שמיטה. אחרי שבעה מחזורים של שמיטה, כלומר שבע שנות שמיטה, מגיעה השנה המיוחדת ביותר: שנת היובל. על מנהגי השמיטה והיובל, וההשלכות החברתיות והאמוניות הרבות שלהן נגיע עוד מעט.

חלוקת הזמנים הזו אינה באה במקרה. כמובן, שלמספר שבע נקשרו משמעויות קבליות רבות, אך גם במובן הפשוט של החזרה על אותם דפוסי זמן יש פה מקרה מענין: כל שבעה ימים יש שבת, וכל שבע שנים יש שמיטה. למעשה, השמיטה היא מעין שבת. כמו שבשבת אנו מצווים לא לעשות כל מלאכה, כך גם בשנת השמיטה אסור לנו לעבד את אדמתנו. עלינו להסתפק במה שיש לנו. אחרי שבע שנות שמיטה מגיע, כאמור, היובל. באותו יחס, אם כל מחזור של שמיטה הוא יום, אז שנת היובל היא השבת של שנות השמיטה, מעין ‘סופר שמיטה’ משוכללת.

מה קורה בשנת השמיטה? בפרשה מצויינים מספר כללים או נהלים שיוצרים מערכת הדורשת מהאדם להפסיק לעבד את אדמתו לשנה אחת, ולהפקיר למעשה את כל תבואתו לנחלת הכלל. הגבולות נפרצים, נחלת הפרט הופכת לנחלת הכלל. השמיטה מוכלת על כל דבר שקיים בארץ, מחית השדה עד לאדם, ללא כל הבחנה: “והייתה הארץ שבת לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל” (פרק ה’ פס’ ו’-ז’) השמיטה יוצרת מרחב שהוא לכאורה פרוץ לחלוטין וחסר גבולות. לבהמה יש אותן זכויות כמו לאדם! כולם למעשה שווים תחת האל. השיוויון הוא לא רק בין בני האדם, אלא בין כל היצורים החיים! הדבר מתקשר לדברי קהלת בן דוד: “ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל” (קהלת פרק ג’ פס’ יט’). לצורך העניין, אם עדר פרות בא לאכול את החלקה שלי בשמיטה, אסור לי לפנות אותם! כביכול, נפתח הפתח ל’איש הישר בעיניו יעשה’, כלומר שכל אחד יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. אדם בעל חשיבה עסקית מפותחת היה יכול להשתלט על קרקעות המדינה ולגנוב מהן את כל התבואה שנשארה לעצמו. אך מסתבר שמצוות השמיטה מגבילה את האדם לאיסוף התבואה רק לצורך אכילה אישית בלבד, ללא אגירת מזון. הדבר מזכיר את תקופת ה’ציידים לקטים’ שאפיינה את העולם לפני כ-10,000 שנה.

מצוות השמיטה מכריחה את האדם להאמין ולבטוח באלוהים, שיספק לו מזון כל צורכו. מאחר והאדם מנוע מעבודה בשדה, הוא צריך לעמוד ב’מבחן אמונה’ שכל צרכיו יגיעו לו ממקום אחר. כאשר האדם מתפנה מטרדות הקיום הפיזי, הוא יכול להתפנות לעיסוק ברוח ובקיום הנפשי, בדיוק כמו בשבת! כמו בפרשת המן בשבת, בה בני ישראל מתקשים להאמין שאכן ה’ יספק להם צרכם בשבת, כלומר יהיה להם מספיק מן בלי שיאלצו ללקט אותו, כך גם בעניין השמיטה העם עומד למבחן אמונה: “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים” (פרק ה’ פס’ כ’-כא’). ה’ ידאג שלעם תהיה מספיק תבואה, אך עדיין הוא צריך להאמין שכך יהיה.

בסוף שבע שנות שמיטה, מגיעה כאמור שנת היובל. בשנת היובל מתרחש תהליך מורכב, בו כל אדם חוזר אל אדמתו המקורית שהייתה שייכת לו ביובל הקודם. למה הדבר גורם? להבנה העמוקה שאין טעם ויכולת למקח וממכר לעד בנושא קרקעות. כלומר, הקרקע לא שייכת לאף אחד מאיתנו, אלא לה’, ולמעשה היא רק בחזקתנו הזמנית. בכל מקרה, לכל אחד יש שטח אדמה, אחוזה אותה הוא מעבד ועליה הוא ומשפחתו חיים, ואף אחד, אבל אף אחד, לא יכול לקחתה ממנו. אחוזת האנשים, כלומר האחיזה שלהם באדמה, היא לא רק זכותם אלא אף חובתם. האדם חייב לחזור לאדמתו בשנת היובל, אלא אם הוא נאלץ למכור את אדמתו לאחר בשל חובות כספיים. אם דבר זה קורה, הוא נותן את שירותיו לאחר עד שהוא מסיים לשלם לו את חובו, ואז חוזר לאדמתו. בכל מקרה, אין הוא יכול להמכר לעבדות ותמיד יש לו לאן לחזור בסיום תשלום החוב.

עקרון זה מבוסס על הכלל הבסיסי: “והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי” ( פרק ה’ פס’ כג’). הארץ שייכת לה’, ולכן אין לנו את הזכות למכור אותה. מאותה סיבה, אין לנו את הזכות להעביד עברי אחר בפרך, מאחר וכולנו עבדי ה’. הסיבה שאנחנו עבדי ה’ היא כדי שנהיה ‘חסינים’ מפני עבדות של בני אנוש. ה’עבדות’ לאלוהים, שיכולה להתפרש בקלות כשלילית ע”י פרשנות חילונית, מהווה למעשה את עקרון השיוויון לפני האל, ממנו נובע גם השיוויון בין בני האדם. כולנו שווים בפני האל, ולכן לאף אחד אין את הזכות לשעבד את האחר.

ומה הקשר לימינו? השמיטה והיובל מהווים יחדיו מקשה אחת של הסדרים חברתיים-דתיים אשר נועדו להבטיח שלושה דברים:

לעגן את הזכות והחובה של כל אדם מישראל לעבד את אדמתו בכבוד, ודרך כך גם להשתתף בתהליך גאולת הקרקעות והארץ.

להגן על זכויות כל יושבי הארץ, כחלק מתהליך הגאולה: הגר, האמה, השכיר, חית השדה וכל יושבי הארץ

לטעת בליבם ומוחם של ישראל את העובדה כי ‘לא עליהם המלאכה לגמור, אך אין הם בני חורין להבטל ממנה’, כדברי חז”ל. כלומר, הם חלק אינטגרלי מתהליך תיקון העולם והעשייה בו, אך אין הם פועלים לבד- מעליהם קיימת השגחה אלוהית אשר לה תכנית מוגדרת למה צריך לקרות

כנראה שלא למדנו עדיין את הלקח. כנראה שעל פקידי האוצר ומנהיגי המדינה לקרוא פרשה זו, ולהבין את משמעותה האמיתית של מצוות השמיטה והיובל. “והארץ לא תמכר לצמיתות”. כיצד הדבר מסתדר עם הנסיון להפרטת מנהל מקרקעי ישראל, אחד הסעיפים המרכזיים והבעייתיים המופיעים בחוק ההסדרים החדש? מהלך שכזה מבטל לחלוטין כל סיכוי לקיומם של שמיטה ויובל תקניים, מאחר והאדמה הופכת לנחלתם הפרטית של קומץ בעלי הון, אשר באמת יוכלו לעשות בה כרצונם ולהעבירה כמקח עובר לסוחר. צעד זה למעשה מטיל צל כבד על האפשרות לתקן כאן חברה המושתתת על צדק ושיוויון, בפני האל ובפני כל אדם.

אם רק היינו באמת מבינים שהארץ לא שייכת לנו, אלא אנחנו בסה”כ מקבלים את החזקה עליה, וגם זה לצורך עשייה מסויימת ובתנאים מסויימים, אולי היינו נוהגים אחרת.

בפס’ יח’ מופיע המשפט שיכול לסכם מהלך זה: “ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח”. הקיום שלנו בארץ תלוי בקיום המצוות והמשפטים. הציונות וישיבתנו בארץ צריכה להיות מעוגנת בהבנה שזכינו בזכות למדינה ולא בחסד, מתוקף תפקיד ולא מתוקף זכות סתם, שיש לנו ייעוד למלא בישיבתנו כאן: הקמת חברת מופת שתהווה אור לגויים וזה התנאי לישיבה על האדמה לבטח.

עמרי דינור הוא פעיל בתנועה הירוקה-מימד וניתן למצוא דברים שכתב גם בבלוג בונים בתי”מ.

להשתתף בקודש

דברים לפרשת אמור מאת יונתן אבי שאול

בפרשת אמור מדובר, בין השאר, על השבת והחגים: “ואמרת אליהם מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי”. עם ישראל נקרא “לקרוא” לקודש. להיות צורה לקודש וכך לאפשר התייחסות לקדושת ה’ בארץ והכלתה. קריאת ישראל מייחדת את המועד ומאפשרת דרכו התוועדות שמים וארץ (מועד- מלשון התוועדות). אולי גם מודעות שמים בארץ.

על יום השבת נאמר: “לא תעשה כל מלאכה” שפירושו- הימנעות מהוספה והתערבות ביצירה האלוהית השלמה. בציווי על המועדים, בשונה מבציווי על שבת, כתוב “אשר תקראו אותם במועדם” ומודגשת ההימנעות ממלאכת עבודה דווקא, ולא מכל מלאכה שהיא, בכלליות. כאן, שלא כמו בציווי על שבת, ישראל מתבקשים להשתתף בצורה פעילה בהתערבות בזמן, בקידוש הזמנים. זה מתבטא במילה “במועדם” שמקנה תחושה של סופיות לקביעה של ישראל, ובכך שאין חזרה על הביטוי “מועדי ה’”, “אלה הם מועדי”, כמו בציווי על שבת. עוד מאפיין של המועדים אפשר למצוא בהדגשה על מלאכת עבודה. המילה עבודה מזכירה את עבדות מצרים, שיש בה טעם אחד לשביתה בשבת, והמילה מלאכה מזכירה את בריאת העולם- “מכל מלאכתו אשר עשה”. במועדים ניתן דגש על הקשר לעבדות מצרים על ידי הדגשת המילה עבודה. השבת מתקשרת ליצירה הראשונית, השלמה, שאין לנו בה חלק, בעוד המועדים מתקשרים לשביתה ממלאכה שקשורה לעם ישראל, שהיה לנו בה חלק- העבדות. הבחנות אלה עוזרות להבין את טיבה השונה של ההשתתפות האנושית הנדרשת בשבת מצד אחד ובמועדים מצד שני.

לסיכום: נראה ששורש עניינו של פרק זה הוא בהבדלה וייחוד השבת והמועדים למיניהם והדגשת ישראל כמשתתף בהכלת שמיים בארץ בכלל. ובכל מועד כפי כוונתו ומידתו.