פתיחת אגרת תמוז תשס"ח

נתחיל מהבית כי הוא מוחשי ומובן לי. הבית שיש לו קצוות, צורה והוא תוחם בין החוץ לפנים. הבית שאפשר לקרוא לו בית כשהוא כונס לתוכו סך הרגעים הנעים בין הזדהות וקרבה, לריחוק וגעגוע עמוק לשייכות.

בני ישראל והאלוהים גם הם מתדיינים על הבית. האלוהים מורה למשה במדבר: " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ". (שמות, כה).  העם גם הוא מבקש בית, בית קיבול לתפילתו, מנחותיו, לצרוף את הבקשות והתחנונים לתוך תבנית ואחר לסתת ממנה את האבנים שמהם יבנה הבית שיש לו צורה, עזַרות, מדרגות וקודש הקודשים.  כשבני ישראל יושבים בארץ, איש בנחלתו, מבקש דוד לבנות את בית המקדש והאלוהים עונה לו: " הַאַתָּה תִּבְנֶה-לִּי בַיִת, לְשִׁבְתִּי. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְהַלַּכְתִּי, בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת-אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  לָמָּה לֹא-בְנִיתֶם לִי, בֵּית אֲרָזִים.." (שמואל ב', ז). ללמדנו כי האלוהים והעם רוצים בית משותף אך ישנם הרבה עכבות להוריד שמים לארץ.

ומה תכליתו של הבית המשותף? תחילה באה התפילה האישית שלרוב נטועה בצרכים מאד אישים פרטיים: שיחלים היקר לנו, שנצליח ב.. ואחריה התהייה האם זה מספק?  לרוב נחשף מרחב נוסף, הכלל. הרצון לכוון לבקשה רחבה יותר שתקיף יותר אנשים וצבורים, ששורשי הנשמה יוכלו לעיתים להשתרג למהות יותר כוללת. לצמצם את הפרטי והאני, כדי לפנות מקום ליָחד, שמכיר בשונותו אך מודע גם לצורך שלו  לדעת ערבות הדדית ועוצמה הבאה  מ- "כאיש אחד בלב אחד" (כפי שמפרש רש"י את הפסוק "ויחן שם ישראל": שמות י"ט). ורק שנבנה הבית הרי נגלה פחד נורא, האם הבניה שיש לה מסגרת  וצורתה נראית לעין תוכל לגלם בתוכה באותה דייקנות או אולי באותה שבריריות את שורש הנשמה?

גם אנחנו, אחרי למעלה ממאה שנה, נגלה לנו פחד נורא, עת הכמיהה לציון בגלות נשאה בתוכה משאלות לב כה עדינות ותמות ל"ציון תמתי". עם התחל העלייה לארץ היה צריך להגשים את הכמיהה: לנמל, בית, גבולות, בית ספר: ממלכתי, ממלכתי דתי, עצמאי, ערבי, מוכר שאינו רשמי, לא מוכר…הדרך להגשמה פורטת חלומות לתקנונים. הדרך להגשמה מהלכת על חבל דק בין המעשה שמפרה, לגשמיות שיכולה להסתאב. ונראה כי ככל שננסה להגשים  את הרעיון, החזון, יהיה קשה להכניס בו ציבורים רחבים וחלק ישבו  במרכז וחלק יהיו בשוליים. זו דרכה של הגשמה, הכמיהות הופכות למעשים וכמספר הציבורים כך גם ריבוי הכוונות ואחריהם נמשכים המעשים שאינם בהכרח משתלבים. הרי גם "בית הסנה" עתה מקבל צורה אחרת, נבנה מחדש והכמיהות מקבלות צורה ותבנית.

נחזור אל הבית, הבית עם הצורה המגדירה והתוחמת . לו נדע לזכך את המידות כדי שהבית המשותף יוכל לשמור על ציבורים רבים בתוכו.                                                                               תמר גיל גרדי