ארבעים שנה קודם חורבן הבית

יואב רובין, ממחזור א', חי בבית ישראל, לומד לתואר שני בפילוסופיה והיסטוריה, עורך את כתב העת 'חברה', מלמד בבית ישראל, משתתף בהקמת בית המדרש החדש לבוגרי המכינה

"תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (בבלי יומא ל"ט ע"ב)

איננו יודעים הרבה על בניינו הראשון של הבית השני. בעיקר יודעים אנחנו שהזקנים שראו את תפארת הבניין הראשון בכו אל מול המזבח החדש והקטן שנבנה בתחילה. העובדה המרכזית הנוספת הידועה לנו היא שמצב העולים ארצה ומצב העיר היה בתחילה רע. לא רק התנכלויות מבחוץ ואף לא רק הרעב והקשיים בחקלאות. המטרד הקשה ביותר היה התנהגות העשירים והכהנים הגדולים. הללו, שבימי הגלות פדו את אחיהם היהודים משעבוד, שִעבדו עתה בעצמם רבים משבי ציון אחיהם.
שעבוד זה שכנגדו יצא נחמיה בשצף עז, לא נבע משחיתות במובַנה הפשוט. הוא היה חוקי לחלוטין במונחי הסביבה. הוא נבע מתהליך כלכלי פשוט, שבו בשנים קשות העני נזקק להלוואה, הניתנת, כמובן, בריבית ובעירבון. כאשר גם השנה הבאה אינה מספיק טובה (היא אפילו לא צריכה להיות שכונה במיוחד), בשל הריבית העני מאבד את שדהו ואחר כך נאלץ למכור את עצמו או את ילדיו לעבדות. כך היה מקובל בכל רחבי המזרח הקדום. אלא שנחמיה אכף את חוקי השמיטה, הריבית והשבת כדי למנוע את התהליך הזה. אכיפה שכפי שמתואר לא היתה פשוטה, היא הצליחה לא רק בשל סמכותו הרשמית של נחמיה (הוא היה הפחה מטעם השלטון הפרסי) אלא בעיקר בשל נחישותו של נחמיה ובשל יכולתו ליצור קואליציה רחבה שכללה בעיקר את הלוויים אבל גם כמה כהנים אנשי אמת (עזרא היה כנראה מאלה) ואת הציבור שהבין שמדובר בטובתו. עם זאת, יש לזכור שהכהונה הגדולה והעשירים הגדולים, כמו בית טוביה, לא קיבלו את מעשיו, ולבסוף הביא הדבר לפילוג סופי עם חלקם. עם זאת, נחמיה הצליח ליצור מצב כלכלי שבסופו של דבר תמך בהמון העם, באיכרים הזעירים.
כארבע מאות וחמישים שנה אחר כך, קיבל הלל הזקן בפועל את ביטול השגיו של נחמיה. בודאי הלל לא תמך בעושק, אולם בסיטואציה שנוצרה, בה בעלי ההון סירבו להלוות, הלל ביטל למעשה את שמיטת החובות. הגמרא אומרת שהוא עשה זאת למען תיקון העולם ויש להניח שלא חשב כי עומדת לפניו ברירה אחרת. אף על פי כן האם מקרי הוא שבדיוק בזמן זה הפסיק המקדש לטהר את העם והחל "לנחש" את סופו? המקדש לא חרב בשנת שבעים לספירת הנוצרים, הוא חרב ארבעים שנה קודם. אהבת הממון אינה קשורה בהפרת חוק זה או אחר בהכרח. היא אינה רק שחיתות אלא עצם ניצול המצב הכלכלי לטובת בעל הכוח, ואף על פי כן, סופה שנאת חינם.
בכל מקום בו מצטבר עושר, מצטבר לידו העוני. ישראל כיום היא בו בזמן אחד המקומות בו ישנם הכי הרבה מיליונרים לנפש, ואחת המדינות עם שיעור העוני הגדול ביותר בעולם המערבי. מדינת ישראל נמצאת גם במצב ביטחוני קשה ובקושי סביבתי הולך וגדל. זאת בדומה הן לימי ראשית בית שני והן לימיו האחרונים. האם נשכיל להצמיח מתוכנו נחמיה ועזרא חדשים? האם נצליח לא  להיכנע למציאות ולהתכנס פנימה? והאם נוכל למנוע את החורבן ולא רק לתקן ולהציל את נפשנו בלבד?

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“ארבעים שנה קודם חורבן הבית

  1. רק עכשיו, באיחור משווע, ראיתי את הטור החשוב הזה. לא הכרתי את יואב אישית, אבל אני כבר מתגעגע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s