פריחת עץ האגס- לחניכי המכינה בבית ישראל

רחל המשוררת כתבה את אחד משיריה הנפלאים כאן בירושלים. עץ אגס.בשיר היא מתארת איך מבעד לחלון האבל בו היא מצויה היא רואה עץ אגס בפריחתו. ואיך יכול אדם להתמיד בצערו כשמול חלונו פורח עץ אגס? פעמים רבות הרהרתי לעצמי: כל שבוע בפגישתי עם החבורה המיוחדת הזו ראיתי את הפריחה מתדפקת על חלוני. זוהי הרי זכות מיוחדת.
לא דיברתי מימי עם פרחים ואינני יודע עד כמה כואבת להם פריחתם. אך את תלמידינו אנו רואים. לא נטולת כאב היא הפריחה. יש בה הרבה תהייה ועייפות, התאהבות ופרידה צורבת. יש בה הרבה אכזבות של אנשי משימות מלהיבות הפוגשים בסוציולוגיה עיקשת. יש בה נפילות של דו-שיח הפוגשים בפסיכולוגיה מתערפלת, הלחץ בה הוא מהסרטים ולפעמים גם המחסור הפשוט, גג דולף, אך יש בה פריחה.
יש בה נחישות למעשה התגלות דיאלוגית ומחוות נפלאות, ברית המלווה בעיניים סקרניות ומעורבות בהתנסות אנושית. יש הבוחנים תהליכים לטווחי ענק, יש המחפשים השגחה של סיבות נסתרות כפלדה, חיידקים בנקים ומיתוסים המצליפים ללא הרף על תיאטרון הבובות ההיסטורי. אך יש ואנו מגלים את הרגע המיוחד בו נפרצות המסכות והמצעים נקרעים . כך קורה בפגישות עם אנשים צעירים אלו המערערים בלי הרף על המובן מאליו, המגלים את המרד נגד גזרות התובעות לעצמן סמכות כה מוחלטת.
רגע ,יאמרו ההורים מפוכחים, על הילדים שלנו אתה מדבר? אנחנו הרי מכירים אותם, דואגים להם, מגינים עליהם, מצפים מהם. אנחנו יודעים את שבירותם. מקרוב, הם אומרים, זה נראה אחרת. מה הם עושים שם בבית ישראל? לומדים מדרשים ישנים, נלקחים בשבי של מילים וחלומות רחוקים שאינם בני קיימא. הרי הם לא הפסיקו להיות הגוזלים הקשורים לבית מגדל ודואג קשורים בחבל טבורם הדמיוני הנראה היום כטלפון סלולארי .אך עלי למסור לכם דו'ח מדויק: הגוזלים פרחו מן הקן. בלי שהרגיש הפיכחון שבכם הכנפיים צמחו והיו לפרחים המסרבים להחמיץ את הפרי.
כשפוגשים אותי חברי ומנסים לנחם את שיבתי הם אומרים לי: לא השתנית ואני חושב לעצמי: אם בילדותי היו אומרים לי לא השתנית, מה היית חושב ? והנה כל שבוע אני רואה איך הם משתנים לנגד עיננו. לא כזיקיות היודעות להתאים עצמן לסביבה ולא כנחשים המתקדמים על גחונם עם הרבה ארס ומעט תקווה אלא כאנשים חופשיים ואוהבים. כלומדים חווים ועושים. כיוצרי שפה וכמעצבי מציאות. ואתה שואל עצמך מה היתה אומרת עליהם מניה שוחט ומה היה חושב ברל כצנלסון? האם היה מנדל מקוצק שכלא עצמו בחדרו לאור השקיעה בפנים ובעולם פותח חלון אל פרחי האגס המתדפקים על חלונו?
לפני שנים רבות היו ילדי קבוצת כנרת מקיימים טקס חגיגי: כל שנה , עם הגורן החדשה הם היו מגיעים אליה בשירה עליזה עם המזרונים שלהם: בד תפור ובתוכו קש מהשנה שעברה.קש זה נמעך תחת נטל שיגרת היומיום. הילדים באו להחליף את הקש הישן. הגורן של השנה הציעה קש חדש למילוי. הם שפכו את הקש המרוסק ברפת והחלו למלא את המזרון מחדש. אך היתה בעיה. יחד עם הקש החדש נכנסו פנימה גם קוצים. האמנות של הילדים היתה איך להכניס קש למזרון התפור בתנועת יד ובתנועת היד נגדית חזרה מהמזרון להוציא את הקוצים. מי שלא ידע לעשות זאת ותפר את המזרון עם הקוצים ישן עליהם כל השנה. דרך אגב : בניגוד לקש הנכתש והולך הקוצים מתחדדים והולכים.
עתה אתם יוצאים לתקופה שתנסה להרדים את רוחכם שהתעוררה. משימתיות קוצנית, התמודדות עם דילמות של כוח, אגואיזם יחידני וקולקטיבי. הקש יישבר, הקוצים יכאבו. אך כל פעם תוכלו ללכת אל הגורן להצטייד מחדש במצע נכון לחלומכם. וכשתתעוררו לעשייה תדעו כי בספרים ובין האנשים יש לכם מי שמצפה כי תתקנו את מה שהוא לא הצליח לתקן. מן הקציר הגדול תוכלו לשוב בלי הרף לרגעי הלמידה וההתגלות המיוחדים שעברתם השנה לא כנוסטלגיה חמוצה וכועסת אלא כעץ אגס הפורח שוב.
מוקי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s