צריך לדעת מתי לעצור

דברים לפרשת ויקהל-פקודי, מאת אריאל פרומקין

בפרשות הקודמות קראנו על הציווי של ה' למשה על בנית המשכן ועל השבת. לאחר מכן הופיע חטא העגל, ובפרשת ויקהל ישנו תיאור המסירה של משה את דברי האל לעם: משה מצווה על העם לשמור שבת ולבנות את המשכן. בניגוד לסדר הציווי למשה, בו קודם בא הציווי של ה' למשה על המשכן ורק אחר כך הציווי על השבת, כאן משה מצוה את בני ישראל קודם על השבת. בפסוקים הבאים ניתן לראות גם שסדר בניית המשכן שונה ולמעשה משה שינה קצת את הדברים מאיך שהוא נצטוה עליהם.

עולות מכאן שתי שאלות הקשורות זו בזו, שאלה של מבנה ושאלה של תוכן: למה משה שינה את סדר הדברים, ומדוע הוא הרגיש צורך לצוות את העם קודם על שבת, ולאחר מכן על בנית המשכן?

על מנת להסביר את השינוי בסדר הציוויים נחזור קצת אחורה לפרשת כי-תשא, לחטא העגל- לאחר שנודע למשה שעם ישראל חטא הוא מתפלל עליהם ומשכנע את ה' להינחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. לאחר מכן משה נפנה לרדת מן ההר ואנחנו מקבלים תיאור של הלוחות האלוקיים:

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: {טז} וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:"

בשלב זה משה עושה מעשה בלתי צפוי לחלוטין ושובר את הלוחות. הייתי מצפה שיחזיר אותם למקום ממנו הוא לקח אותם בכבוד הראוי! אבל יתכן שהוא הבין שלעם שעשה את העגל וכל כך צריך משהו יותר גשמי יותר קרוב לבני אדם בשביל להתקרב אל ה' לוחות שהם מעשה אלקים יהיו משהו גבוה מדי, או מנותק מדי ולכן כבר אין בהם צורך מול המציאות. הלוחות השניים יהיו אלוקייים פחות: בהמשך הפרשה ה' אמר למשה- "פסל לך שני לחת אבנים כראשונים…" הלוחות יהיו כראשונים אבל משה האנושי מקבל חלק בעשייתם ואולי גם פריוילגיה לסדר את הדברים בצורה שיותר תתאים לעם, הביטוי לזה הוא שינוי סדר הציווים בפרשתנו מהסדר בפרשת תרומה. על ידי הקדמת הציווי על השבת משה ממשיך בפיסול של הלוחות- העיצוב של הציווי. גם הציווי של משה לעם מותיר להם מעט מרחב לפסל בעצמם, והמתגייסים לבניית המשכן נעזרו בחכמת ליבם כדי לבנות אותו ולא רק בהוראות המדויקות.

כעת ניגש לעניין המהותי שבהקדמת השבת לציווי על המשכן. משה מבין שזה בעייתי לצוות את העם קודם על מלאכת בניית המשכן ומצווה אותם קודם כל על השבת כדי לשים להם גבולות מראש. הוא צופה את רוח ההתנדבות העצומה של העם לתרום ולעשות עד שיהיה צריך להפסיק אותם כשהם יעשו כבר יותר מדי:

{ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:

העם מביאים יותר מדי תרומות של חומרים עד שצריך להעביר קול במחנה כדי לעצור אותם. יש כאן ענין של דיוק. המשכן צריך להיבנות כמו שמשה צווה ולא מעבר לכך. אחרת יהיה רצון להגדילו כל הזמן כמו בתרבות האלילית הסובבת בה יש שאיפה להגדיל את המקדשים ואת האלים ללא הפסקה. עם ישראל מצווה לעשות את המלאכה ולהפסיק אותה בזמן. דבר שקשור בצורה ישירה לששת ימי המעשה ושבת.

לאורך הפרשה יש הקבלות רבות בין יצירת המשכן וגמר מלאכת בנייתו לבין בריאת העולם. כך, למשל, אפשר לראות הקבלות בפסוק על מינויו של בצלאל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {לא} וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:"

את השם בצלאל אפשר להבין- בצל-אל או אולי מזכיר בצלם-אל כמו האדם הראשון. קריאת ה' בשמו מאד דומה לקריאת ה' בשם הדברים הנבראים ("ולחשך קרא לילה…") הקריאה לבני ישראל- "ראו" מזכירה את ראיית הדברים הנבראים ("וירא אלקים כי טוב"). ה' ממלא את בצלאל האוּמן ברוח אלקים, אותה רוח אלקים המרחפת על פני המים בבראשית. וכך מלאכתו של בצלאל יחד עם שאר בעלי המלאכה חשבי המחשבות וחכמי הלב מקבילה לבריאת העולם.
מקבילה נוספת של ראיית המלאכה ע"י משה לראיית הבריאה ע"י אלקים-
" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:"
וכן משה ברך אותם כמו שאלקים ברך את יום השבת.
הפסקת המלאכה מובאת באמצעות הטיות של "ויכולו" לאורך הפרשיות-
" וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"
"ותֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: "- כמו "ויכולו השמים והארץ"
" וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:"

את משמעות ההקבלה הזאת של בניית המשכן ובריאת העולם אפשר לפרש בכיוונים רבים. אני רואה אותה בתור חלק מיחסי הגומלין בין ה' לעם ישראל. ה' ברא לבני האדם עולם נעלה בששת ימים לחיות בו וידע לשבות ביום השבת. עכשיו לבני ישראל יש הזדמנות "לגמול" לה' ולבנות לו משכן שישכון בו על ידי בעלי המלאכה הטובים ביותר שמלאכתם דומה למלאכה אלוקית וכן לדעת להפסיק ולשבות מתי שצריך כמו ה'. אמנם ברור שה' לא צריך את המשכן והוא נועד להיות אמצעי חיבור בשביל העם לאלקים, אך זאת זכות גדולה לאדם לבנות בית לה' שזה משהו קצת דומה או קרוב למה שה' עשה לו בבריאת העולם.

לסיכום, הציווי על השבת מלמד על הזכות העצומה שבעצירה. העצירה מדגישה את האוטונומיה של האדם- היכולת לראות את גמר המלאכה, את המלאכה השלמה, ואת האחריות לעצור בזמן הנכון. השוואת בניית המשכן וסיומה לששת ימי המעשה והשבת מדגישה את כח היצירה של האדם ואת השותפות שלו עם האל. הלוחות שהיו אלוקיים לחלוטין נשברו ובמקומם ניתנו לוחות שמשה פיסל- שמשה היה שותף ביצירתם. היחסים בין האל לעם הופכים בפרשת ויקהל מיחסים חד צדדיים- "כפה עליהם הר כגיגית"- ליחסים בהם העם הופך שותף ליצירה בבניית המשכן.

נשמח לקרוא גם תגובות ומחשבות שלכם על הדברים. שבת שלום!

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“צריך לדעת מתי לעצור

  1. על נושא כה טעון כמו השוואה בין בריאת העולם לבניין המשכן, לא ניתן להסתפק בהבאת מקבבילות, יש לרדת למשמעות הרעיונית שבמקבילות. ולא אין זה מאמר המכב את קוראיו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s