על טומאה וטהרה

דברים לפרשות תזריע- מצורע מאת יאיר מלכיאור

עיקר ענייני טומאה וטהרה מופיעים בפרשות תזריע ומצורע.

ההגדרה המילונית של הטומאה היא "שאינו טהור" ואילו הטהור מוגדר בעצם "שאינו טמא". הגדרה מעגלית זו אכן עולה מהפסוקים בצורה מובהקת: היכולת להיות טהור קשורה באפשרות להיות טמא ולהיפך, הטומאה מאפשרת את עקרון הטהרה, ע"י המערכת הזו נוצרת מעגליות תמידית של טומאה וטהרה שבולטת במיוחד אצל אשה נידה שמתקיימת בה מחזוריות קבועה של טומאה וטהרה.

אין דרך אחת חותכת להסביר את כל דיני הטומאה. בנסיון לפצח את משמעות הטומאה (ומתוך כך גם את משמעות הטהרה) ניסינו לבחון את הדברים שגורמים לטומאה ואת הדברים שמטהרים.

סוף הפרשה הקודמת, פרשת שמיני, מפגיש אותנו עם דיני האכילה והטומאה של בעלי החיים, שם דווקא ניתן למצוא ציר מובהק של קירבה לאדמה כדבר שמטמא. עופות ודגים לא מטמאים כלל, יש בהם רק כאלה שאסורים באכילה, ואילו בחיות שארץ יש דרגות שונות. הדוג' המובהקת ביותר לכך שענין החיבור עם הארץ הוא המטמא בא לידי ביטוי בפס' כ"א "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" השרץ שיכול להתנתק מן הקרקע ולעופף באויר הוא זה שמותר באכילה, השאר טמאים. גם כששמנו לב לקשר בין הטומאה של החיות לאדמה, עדין לא מובנת לנו משמעותו. בכל אופן, מעניין לחשוב על חומר (אדמה) כעל נושא משמעות שהיא מעבר לפונקציונליות שלו ואולי קשורה במהותו.

קשה מאוד למצוא טעם לכך שיולדת נהיית טמאה, יש רמז לכך שזה קשור ביציאת הדם כי המקרא מדמה את דין היולדת לדין נידה " כימי נדת דותה תטמא". וגם לאחר מכן היא יושבת "בדמי טהרה".

וגם מה בדיוק טמא במצורע ובצרעת הבית קשה מאוד להבין.

הצעה מעניינת לגבי הטומאות כולן, הציעה אפרת (ואני מרשה לעצמי לפרש את דבריה בחופשיות) שמטרת הטומאה היא לאפשר לטמא לטפל בעצמו, אשה יולדת ואיש מצורע הם אנשים שזקוקים לעזרה שזקוקים לזמן כדי לשקם את עצמם, את הגוף ואת הנפש שלהם. כשמכריחים את היולדת להשאר בביתה, לא להצטרף לאירועים חברתיים ולא לבוא למקדש, בעצם מאפשרים לה לדאוג לעצמה, אם היא תדאג לעצמה כך היא תוכל גם להיות חלק טוב יותר מן החברה. אולי בגלל זה מיד בתום הטומאה היא צריכה להגיע אל מרכז החברה, אל בית המקדש ולהביא קורבן, לבצע אקט של קדושה.

וכנ"ל המצורע, המצורע זקוק לטיפול גדול, בידודו מהחברה מאפשר לו להיות עם עצמו, אם זה כדי לטפל בגופו את הטיפול הגופני לו הוא זקוק, ואם זה כדי לבחון פנימה עמוק יותר, את הסיבות בגינן הוא נהיה מצורע (לאור מקומות אחרים במקרא בהם צרעת נתפסת כעונש).

הצעה זו של אפרת מחדדת את האיזון העדין בין הדאגה לעצמך מול הדאגה לחברה. לא תמיד הרדיפה אחרי מה טוב לחברה בהכרח תהיה הטובה ביותר לחברה כמו שיתרו אומר למשה "נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך…" כשאדם צריך לטפל בעצמו החברה צריכה לבוא אליו ולהגיד לו די! צא מכאן, מרוב שאתה לוקח על עצמך, אתה תקרוס ואז במה תועיל? החברה מכריחה את הטמא להיות בטומאתו להתרחק קצת מהחברה, אך לא כדי להתנתק אלא אדרבא דווקא כדי שיוכל יותר טוב להיות חלק מהחברה. הוא יחזור הישר למרכז הענינים, לבית המקדש שם יקריב קרבן.

אגב מנוחת הבידוד של הטמאים, מסקרן הדמיון בין 33 ימי הטומאה ביולדת זכר למנהג אשכנז שבמשך שלושים יום הייתה הקהילה דואגת לאוכל ליולדת ואף היו שוכרים עוזרת לבית לחודש זה, ומיד בסופם בטקסיות הייתה האשה מלווה לבית הכנסת ושם ניתן לתינוק שמו הלועזי (טקס החול קרייש).

שבת שלום!

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“על טומאה וטהרה

  1. אפרת פינטוס

    יש גם מנהג ידוע של עדות המזרח שיולדת לא יוצאת מביתה 40 יום. באופן מפתיע זוהי בדיוק תקופת ההחלמה הפיזית מהלידה שהרופאים הגדירו- שישה שבועות. חכמים הם חכמינו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s