במחנה ובסביבות המחנה

דברים לפרשת בהעלותך,           מאת דביר גזונדהייט

– שמע אחי, הסיפור הזה של בני ישראל במדבר – 40 שנה. בסך הכול לא סיפור כזה נחמד –  ודי מבאס בתכלס. רק ירידות, לא מפסיקים לעשות פדיחות. רק חטאים!

– תראה, זה לא פשוט, תהליך חינוכי זה תהליך די ארוך, ויש בו גם כישלונות.

– אבל ראבק! איך אפשר להתלונן, ואז לחטוף שרפה עצבנית בכל המחנה ולעשות את אותה השטות בלי להתבלבל בפסוק הבא?!

בפרק י"א, פסוקים א' ו- ד', ניתן לראות נפילות חוזרות ונשנות של עם ישראל:

"ויהי העם כמתאוננים … וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'", ומיד אחר כך: "והאספסוף אשר בקירבו התאוו תאוה…"

בבית המדרש ניסינו להתמודד עם השאלות שסיפורים אלו מעלים: איך יתכן שהם מכעיסים את ה' אחרי כל הטוב שהוא עשה להם, למה בתורה כל הזמן מלכלכים עלינו, מי זה בדיוק האספסוף ומה בכל זאת אפשר ללמוד מסיפור כזה.

העם מנסה להתמודד עם מצב של יציאה מעבדות.  הדבר הכי קל בשביל עבד זה להיות עבד – לציית לפקודות ולא להתחנך. הדבר הקשה ביותר, מצד שני, הוא ללמוד תורה. הוא שואל את עצמו: עבד – ללמוד ?! מה זאת אומרת? אני מבין רק – תשטוף רצפה, תכין לי אוכל, תטאטא לי את השביל.  ציווי ועשייה ציווי ועשייה, האדון לוקח אחריות, העבד מבצע.

להתחנך – לעבור מסע אל התורה זה לא לקבל מצוות, לעשותן ולשכוח מזה.  זו עבודה עיקשת, קשה ומלאה התפקששויות. כך גם בתורה. התנ"ך הוא אוסף של סיפורים על אבותינו, על חייהם ההתמודדויות שלהם והרבה מאוד על למה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות – אבותינו פספסו לא מעט, והתורה ניתנה לנו על מנת שנלמד אותה ולא כדי שנשאר בביקורת על הקדמונים או שנפרש את התורה בצורה כזו שהם היו מלאכים ושרק כך אפשר – שזו חברה אידילית – עובדה המשיח עדיין לא הגיע…

כי בכל תרבות קדומה – המלך, השליט כותב את הספר. והמלך אף פעם לא טועה!

לעומת זאת, בתורה, אנו קוראים על החיים האישיים של אברהם יצחק ויעקב ולא חוסכים מאיתנו אפילו קטעים ממש אישיים. עד שנגיע לסוף ספר מלכים כבר נשתגע מהשחיתות של המלכים הקדמונים.

רק עם חופשי יכול להרשות לעצמו ללמוד את הטעויות שלו שוב ושוב. כי הוא מאמין בעצמו שיתקן את עצמו. ישתפר וישתפר כל הזמן, כל יום הוא התמודדות חדשה עם המצוות, כל אחד והחיים שלו. ההתמודדויות שלו. כל אחד צריך לדלות מהתורה מה שהוא יכול להשיג. כמה שיותר. את המצווה שנוגעת לו כאן ועכשיו  – זו תורה! וזה הדבר הכי קשה בחיים. הרבה יותר קל לבצע שורת פקודות בלי להתכוון. זה לא מספיק. ה' רוצה מאיתנו שנהיה טובים. שלא נהיה עבדים, שנחשוב על מעשינו, נבין את החיים שלנו, נרגיש אותם – את החיים על כל העוצמות הגלומות בתוכם.

אפשר להרגיש את יצר החיים בפרשה שלנו. יש עת רצון גדולה בפרשה שלנו. רצון חזק הוא הסימן המובהק שפגענו בול, שהדברים מגיעים מבפנים. העם רעב לבשר, הזקנים – לנבואה.

– ה' אומר: נמאס לכם מהמן  – מצפיחית הדבש, טוב! ואז השם מבטיח להם ככה חודש לספק  להם בשר בכמויות מפחידות – כמה סניפים של בורגרס בר (או מי שאוהב – מקדונלדס) ינחתו עליהם לגובה ולרוחב, ועוד במדבר.

– מה ואח"כ כשהם עוד לא הספיקו לדחוף קיסם בין השיניים אלוקים מכניס להם ככה?!

"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם, עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"

ואל העם תאמר – התקדשו למחר ואכלתם בשר. בבית המדרש נשאלה השאלה – האם ה' נותן כאן הזדמנות לאכול בקדושה במעמד או שזה רק מבחן שנועד לכשלון?

האם יכול להיות שה' שמאפשר לעם לאכול – מבטיח להם חודש של תענוגות ותאוות בשרים ומיד מחסל את העם ברשעות לועגת. למה הוא לא עושה מה שהבטיח?

בגלל הרצון, הבקשה של בני ישראל היא לגיטימית ומתקבלת על ידי האל: אתם רוצים בשר – אתם תאכלו בשר עד שלא תרצו יותר אני אספק לכם כמויות שלא חלמתם שאני מסוגל לייבא מהאוויר. הוא מבטיח להם. הוא מזהה נקודה חיובית של רצון הבא מלמטה. כשהרצון הופך לתאווה – הכמות הופכת לעיקר והרצון האמיתי והבריא נדחק לקרן זווית– האל מציב גבול: מי שבולס ללא שליטה ממקום של תאווה בלתי נשלטת  – נשרף באש התאווה ומת מיד.  כך עובד תהליך הלמידה של העם כולו, על ידי דיאלוג עם האל, ניסוי וטעייה, התקרבות והתרחקות.

מצד שני יש את הזקנים: כשמשה אוסף אליו שבעים זקנים המתנבאים באהל מועד מחוץ למחנה, אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה. נראה שאפילו כששאר הזקנים פוסקים מלהתנבא: "ויתנבאו ולא יספו", אלדד ומידד עדיין מתנבאים. יהושע זועק – הפקרות! שערוריה! אבל משה מרגיע אותו: הגיע הזמן לפתוח את השער: "מי ייתן כל עם ה' נביאים!"

התעוררות הרצון מופנית גם לכיוונים חיוביים- הרצון להשתתף בהנהגה ובסדרי המחנה. לא רק לקבל דברים מלמעלה אלא גם לצמוח אל תוך עשיית רצון ה' מלמטה.

שנזכה לחיות חיים מלאים. של חסד –  טוב ואושר רב !

שבת שלום!

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“במחנה ובסביבות המחנה

  1. יהושע בולג

    דביר
    אהבתי את היצירתיות והשפה הלא חינוכית!!!!

    שבת שלום

    יהושע

  2. הדברים מאוד משמעותים לגבי התפיסה שלנו
    את התורה כתורת חיים.
    אמת שזו היא העבודה הקשה: לקבל את התורה מלמטה לעומת לקבלה רק כציווי.
    תודה ששיתפת בלימוד שלך!

  3. למה בכל תרבות יש את המלאכים או אלים או ..? למה לא לחשוב ולא להפיץ בין בני התרבות שזה בני אדם עם כוחות אנושיים? ארי אדם הכול יכול..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s