פרשת קרח או: איך ולמה עושים מהפכה בלב המדבר?

דברים לפרשת קרח מאת עמרי דינור

עם ישראל כמרקחה. הקולות אשר אנו כבר רגילים להם, של חוסר שביעות רצון מצד העם כלפי דברים שונים במסעם במדבר, עולה מדרגה. כעת מדובר בהפיכה של ממש. קרח, אשר לא ידוע לנו עליו דבר למעט הייחוס המשפחתי והשבטי שלו, רוקם מזימה להדחת משה בעזרתם של דותן ואבירם משבט ראובן.

הרקע למרד: ביקורת נוקבת על מעמד הכהונה ועל המונופול שהם מקבלים על הפולחן ועבודת המשכן. שאיפתם של המורדים: ליצור דמוקרטיזציה של הקדושה והפולחן. טענתם המרכזית הינה תיאולוגית-חברתית: "ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (פרק טז' פס' 3). או במלים אחרות: "מספיק עם השטויות. כולנו יודעים את האמת. אין לכם מונופול על אלוהים, כי כולנו קרובים אליו באותה המידה. אלוהים נמצא בתוכנו ולכן אין שום סיבה שתיקחו עליו בעלות".

טענה זו הינה המרכז סביבו נבנית העלילה של הפרשה. מדובר למעשה בנסיון ליצור שינוי פוליטי-רוחני בעם ישראל. קרח ומאתיים וחמישים ממנהיגי העדה, שאותם הצליח לארגן במרד שקט וחשאי, שואפים למעשה לבטל את שכבת הכהונה. ייתכן ומווסף לכך זעם ותסכול של דותן ואבירם, שהינם משבט ראובן (הבכור בבני יעקב) על כך שעבודת המשכן ניתנה ללווים ולא לבכורים. שבט ראובן הם הבכורים מבין בני ישראל, והם סבורים כי עבודת המשכן צריכה להתבצע על ידם.

מהי המגמה שמשה מנסה לייצר בעם? משה עושה את המצווה עליו- לקיחת קבוצה של נשיאי העדה, 70 מזקני העם ונכבדיו, והפיכתם לאליטה הרוחנית של העם. זאת מדוע? משום שעבודת ה' צריכה להתבצע על פי התורה ע"י קבוצה מצומצמת, שאמנם מורכבת מנציגי שבטים שונים אך היא בעלת תפקיד וסמכות רבים יותר משאר העם. גם בתוך קבוצה זו ישנן רמות והפרדות שונות: הלווים אסורים במה שמותר לכהנים, כרי הקרבת הקרבנות, וגם בתוך קבוצת הכהנים ישנו מעמד מיוחד לכהן הגדול, הלא הוא אהרון.

מהו המוטיב החוזר בכל המהלך הזה? לדעתי מדובר בנסיון להסקת מסקנות בעקבות חטא העגל. משה כנראה מבין שלא ניתן להביא קדושה לכל העם ביחד, משום שלעם אין כלים עדיין להכיל את הקדושה והצויים האלוקיים. כאשר משה ניסה להביא תורה לעם באופן קולקטיבי במעמד הר סיני, גם המעמד רב הרושם והברור לעין כל לא הצליח לשכנעם לזנוח את העבודה הזרה ולמנוע מהם את עשיית העגל.

משה מבין כי לא מספיק להביא תורה לעם ישראל, צריך למצוא קודם כל את האנשים שמסוגלים להכיל אותה באמת ולהביאה לשאר העם.

הרעיון והשאיפה של קרח ועדתו אינם מופרכים. הם צודקים בדבריהם. אכן כולנו קדושים. אלוהים נמצא בתוך כולנו, ולכן כביכול אין לאף אחד בעלות עליו. טענה זו מתייחסת לפסוק: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אכן, כל העדה כולם קדושים. מה שקרח ועדתו לא מוכנים לעכל, היא העובדה שבשביל להיות קדוש צריך להכין את עצמך. כמו ששבעים נשיאי העדה של משה עברו 'סדנאת הכנה לקדושה' באוהל מועד. אולי חבורת קרח לא באמת מאמינים שנשיאי העדה שונים מהם באופן מהותי, גם למרות הסדנא המזורזת שעברו. ואולי אף בצדק.

לכן, נשאלת השאלה מה היה קורה במקרה הפוך- אם החבורה של קרח הייתה נבחרת לשרת את העדה, האם הם היו מסרבים לתפקיד בטענה שכל העדה כולם קדושים?

יכול להיות, מן הסתם, שטענותיה של עדת קרח אינן מנותקות מתחושת ההדרה החברתית והפוליטית שהם חשים. הם בוודאי שואלים את עצמם: "מדוע הם, ולא אנחנו, נבחרו לשרת את העם?" כלומר, יכולות שתי אופציות המנחות אותם: או שהתסכול שלהם נובע מעניין ההדרה האישית שלהם, והם רוצים לקחת חלק ב'פרוסת העוגה' של עבודת המשכן, או שהתסכול שלהם נובע מכך שהם רוצים לעבוד את ה' באופן חופשי מתוך חיבור אישי ושוויוני לכולם.

לדעתי, קשה לנתק את השניים. כאשר קבוצה מסויימת של אנשים חשה תסכול, ניכור והדרה ממרכז הכובד של החברה, ישנה נטייה לעשות אחד משניים: או להסתגר בתוך ד' אמותיך וליצור לעצמך את מה שאתה מאמין בו, או לדרוש שינוי כולל בצורה בה החברה מתנהגת ולנסות לבצע מהפכה. ואז נשאלת השאלה: מה מניע אותנו לרצות לשנות? המעמד האישי שלנו או העקרון בשמו אנו נאבקים.

הגדולה של קרח ועדתו היא שהם לא טאטאו את הדברים מתחת לשולחן. הם לא מנהלים סרבנות אפורה, ואינם צבועים. הם אומרים בפרוש ובגלוי את מה שאינם רואים לנכון, וטוב שכך. גם אם מעשיהם אינם טהורים מאינטרסים אישיים, לפחות הם שואפים לשנות את המבנה החברתי הכולל של העם, ולא מקימים לעצמם 'עם ישראל ב' בו הם יוכלו לעשות כרצונם בלי להיות תלויים במשה ונשיאיו. הלקח הנלמד מכך הוא ברור: עדיפה מחלוקת חריפה, בוטה וגלוייה על סרבנות אפורה שאינה מנסה לשנות שום דבר מהותי בחברה הסובבת אלא רק לסדר לקבוצה מסויימת מקום טוב יותר לחיות בו. השאלה היא: האם אנחנו יכולים לעשות את המחלוקות שלנו כמה שיותר לשם שמיים ולא לשם טובות הונאה אישיות. שנאמר: "מחלוקת שהיא לשם שמיים-סופה להתקיים" (פרק אבות ה' יז'). אמנם שם נאמר כי מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת שמאי והלל, ועל כך אין ספק, ושהמחלוקת של קרח ועדתו לא הייתה לשם שמיים. מקובלת עלי האמירה הזו, אף כי אני לא בטוח בה. מאידך, איני בטוח גם ההיפך. יכול להיות שבכל מחלוקת שלא לשם שמיים, יש גם קצת לשם שמיים, וההיפך. ואז אולי צריך לחפש את החלק המהותי, זה שהוא לשם שמיים בכל דבר, ואז ניתן להפוך כל מחלוקת להיות לשם שמיים. מה שבטוח הוא, שבלי מחלוקת כזו לא יכול עם ישראל, והעולם בכלל, להתקדם לקראת תיקון וגאולה. החיבור תלוי דווקא בעמידה על נקודות המחלוקת ולא בהתעלמות מהן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s