לפרשת חוקת

דברים לפרשת חוקת מאת אפרת וייל

אני לא יודעת מה עובר לכם בראש כשאתם קוראים את הסיפור על משה, שהכה בסלע ויצאו ממנו מים, לי עוברות מחשבות על מערכת רווחה אוניברסלית מול פרטיקולרית, ואני אסביר מיד מה זה ולמה דווקא זה עולה לי לראש. הכל בכלל באשמת עמרי, שמאז המאמר שלו על הפרטת הקרקעות אני מתפעלת מהיכולת שלו לחשוב על הכלל גם בלימוד פתוח שכיף לנצל אותו כדי להתרכז בעצמך. זה לא אומר שאני מנסה להלביש פוליטיקה על כל טקסט תנ"כי, אבל המציאות העכשווית הכללית נמצאת לי איפשהו בראש, וזה די נחמד.

זה מתחיל מקריאה קצת ספרותית של הטקסט ומהקשבה למנגינה. יונתן אמר שחוץ מזה שמשה לא דיבר אל הסלע אלא רק הכה בו, משה גם לא השקה את העם. הקדוש ברוך הוא מצווה אותו "והשקית את העדה ואת בעירם", ובסוף כל מה שכתוב זה "ותשת העדה ובעירם". מלבד זאת, בציווי כתוב "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"- הסלע היה יכול לתת את מימיו. דמיינו סלע נותן את מימיו. במקום שהסלע יהיה נוכח, לא רק כישות שמדברים אליה אלא גם כישות הנותנת את מימיה, בעקבות השינוי מן הציווי הסלע נעלם, מדברים עליו ולא אליו והוא בכלל לא נותן את מימיו אלא הם יוצאים בעצמם "ויצאו מים רבים".

אני דמיינתי מערכת רווחה ממשלתית. האם מערכת רווחה ממשלתית צריכה להיות כזאת שמדברים אליה או כזאת שמדברים עליה, מכים בה ויוצאים מים באופן אוטומטי? כלומר- האם ראוי שמערכת רווחה תתייחס לאדם באופן אישי, תלווה אותו, תתאים תרופה למכה, או שמערכת הרווחה צריכה לדאוג לכולם ולספק רשת בטחון כללית ללא תלות במאפיינים האישיים של הנזקק? כמובן שמדובר בציר: בכל מערכת רווחה יש מרכיבים שניתנים לכולם באופן שווה, כמו למשל: חינוך. לא שואלים יותר מדי אם אתם מסוגלים לממן חינוך או לא. פשוט נותנים לכם. גם לעשירים נותנים וגם לעניים. מצד שני יש מרכיבים שניתנים על פי מבחנים כמו למשל הנחה בארנונה שכדי להשיג אותה צריך לעבור שבעה מדורי ביורוקרטיה מהגיהנום (צילום תלושי משכורות וחוזה שכירות ואישור לימודים ועוד, כיד הדימיון) כדי להוכיח מעל לכל ספק שאתם מספיק עניים. השאלה שלי היא לגבי המינון והאחריות- אולי זה תפקידה של הקהילה לדאוג להכיר את העני, אולי זה תפקידם של ארגוני מגזר שלישי, אולי המדינה לא צריכה להתעסק עם היכרות אישית של הפונים וצרכיהם כי זה בלתי אפשרי ברמות כאלה של ניכור מובנה.

צדדים רבים יש לשאלה. אני רוצה לקרוא לאורה את הפרשה וללמוד מזה משהו על הפרשה ועל מערכות רווחה: אולי משה מנסה להגביר את הניכור כדי לחזק את העצמאות של העם. התגובה של משה לטענות העם על המחסור במים- נפילה על הפנים- היא תגובה שניתן למצוא גם בסיפורים אחרים על טענות המופנות אל משה. אולי משה משתמש בשיטה חינוכית של צמצום- כשהמבוגר האחראי מצמצם עצמו ולא לוקח אחריות, הכפופים לו נזקפים ונוטלים אחריות על עצמם. אפשר לראות את זה גם בתהליך החינוכי שקורה במכינה שלנו- אם מטילים עליך אחריות אתה הופך לאחראי. המבוגרים שותקים קצת ואתה מרגיש צורך למלא את החלל בעשיה ויוזמה משלך. לא מכריחים אף אחד לבוא לשיעורים וכך אפשר לעשות חישוב נקי אם זה מתאים ללכת לשיעור או לא.

לפעמים אני מרגישה שיש עניים שנכנסים למצב תודעה של עוני ומטילים אחריות על המדינה. הם מעסיקים את עצמם בריצה מפקיד לפקיד כדי לקושש עוד הנחה- לחוגים, לרהיטים יד שניה מעמותת חסד, למעון של הילדים, לארנונה. משרה מלאה אפשר לעשות מהריצות והתחנונים האלה. התפיסה העצמית של האדם במערכת כזו נשארת תודעה של קבצן, ולא של אחד שהדברים מגיעים לו בזכות, בגלל שזה המינימום הדרוש לקיום. אני מסתכלת על אנשים כאלה וחושבת לעצמי כמה אנרגיות יש להם, כמה משאבים טבעיים שהם יכולים להיסמך עליהם, כמה תחמנות בריאה, ידע בעורך-דינית, גישה לביורוקרטיה. לו רק היו משקיעים אותם אנרגיות בלהרגיש אדונים לגורלם במקום להרגיש עבדים שלו. נתינה דרך מערכת רווחה גלובלית מאפשרת להחזיק את העניים בכבוד- כולם מקבלים. לא רק אתה. עכשיו תעשה משהו מועיל עם עצמך כי יש לך נקודת פתיחה מעולה כמו כל אחד אחר, כולל העשירים.

משה מנסה לעצור את הדפוס התלותי. להפסיק את המעגל של לבקש לקבל לבקש לקבל. לא לראות את עצמך רק כאדם מבקש אלא גם כאדם יוצר ויוזם. לפחות שיפנו אל האל ולא אליו- הוא נופל על פניו כאומר- גם אתם יכולים לפנות אל האל! אתם חזקים! כל אחד יכול! מי יתן כל עם ה' נביאים (קריאה של משה בעקבות התנבאות ספונטנית של אנשים פשוטים מהמחנה בפרק י"א)!

אם משה היה מדבר אל הסלע זה היה נס יותר גדול. אולי משה רצה להפחית מינוני נס בחיים, אולי כהכנה למותו הקרב. לפעמים אם מתרגלים לניסים ולמתנות קשה יותר לעמוד על הרגליים לבד. הכאה בסלע זה משהו שכל אחד יכול לעשות. אין צורך ליצור קשרי ידידות עמוקים עם הסלע עד שיתן מימיו. המים פשוט יוצאים כי היכית בסלע, והעניין סגור.

אל מול פירוש ההתנהגות של משה כצמצום לקראת אחריות של העם אפשר לראות גם את הצד שלוקח האל בסיטואציה הזו- אולי האל מנסה להגיד שיחסים אוטומטיים הם לא אמיתיים. הם יוצרים מנגנון טכני, קר ומנוכר, ומפריעים לאדם לראות את הערבות ההדדית, את האפשרות לעזור לאחר מתוך מבט בעיניו, את החסד ואת הדיבור המקרב.

אני רואה את היתרונות גם בהנהגה שמדברת עם העם כל הזמן ונענית למשאלותיו וגם בהנהגה שנעלמת לפעמים ומשאירה את האחריות למישהו אחר שיגלה שהוא מסוגל. כמו שהצעתי קודם, אולי גופים שונים שפועלים במרחב הציבורי צריכים להדגיש אסטרטגיות שונות על ציר ה"היענות- היעלמות". אין לי מסקנות מעשיות אבל אני חושבת שזו שאלה שצריכה להישאל.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“לפרשת חוקת

  1. את מעלה נקודות מאוד מעניינות, אין ספק שיש כאן שאלה של הסתכלות על האדם הפשוט והקשבה לצרכיו. הכשלון של משה, לדעתי, הוא שהתפישה שלו של עצמו הייתה כפילנטרופ של אנשים תלותיים, כמו רועה צאן של כבשים תועות (מה שהוא באמת היה) ולא של מנהיג מדינת רווחה. הוא לא ידע לעשות את המעבר ממנהיג למנהל, ועל כל הוא שילם בחוסר היכולת שלו לשלוט על העם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s