ארכיון חודשי: אפריל 2010

זהות יהודית בחינוך משלב

מאת נפתלי גנס

שנה שלישית שלי כמורה. אמנם נכון שבתרבות הישראלית מצופה ממורה בתיכון להתלונן ולקטר (עיין ערך "ארץ נהדרת"), אבל האמת שאני נהנה מכל רגע ומרגיש שזאת זכות גדולה. תיכון 'קשת' מתאפיין בגיוון רב מבחינת הזהות היהודית, הרקע העדתי והשכבות הסוציו אקונומיות. השנה, לצד תפקידי האחרים, התחלתי להוביל תהליך שמטרתו להעמיק את העיסוק בזהות היהודית על גווניה השונים בכלל בבית הספר ובפרט בקרב התלמידים שבאים מרקע דתי. העמקת העיסוק בזהות היהודית הוא אתגר מורכב בכל בית ספר, וכשמדובר בבתי ספר שמשתייכים לזרם החינוך המשלב הוא ייחודי ומורכב במיוחד.

כחלק מהתהליך יצרתי קבוצת תלמידים רב גילאית שמובילה את התפילה ויוזמת פעילויות בית ספריות שונות שמטרתן העצמת העיסוק בזהות היהודית, ובהן: דיונים, לימוד ב"חברותות", סיורים, ערבים חווייתיים ופעילויות חסד. העבודה עם הקבוצה מציפה את הזהויות השונות ואת הגיוון הרב שיש בתוך היהדות. כך למשל, במשך כחודש התחוללה סערה של ממש בבית הספר סביב השאלה האם בהוצאת ספר התורה נכון להעביר אותו גם דרך עזרת הנשים. הדיון, שצף מתוך השטח ושבחרנו לתת לו מקום ולמנף אותו, הגיע לכדי ויכוחים מילוליים סוערים בין התלמידים גם בזמן ההפסקות ואפילו לניסיון להקמת מניין נוסף במקביל למניין הקיים.

התהליך מורכב ואנחנו לומדים כל הזמן "תוך כדי תנועה", אבל עצם העובדה שהדברים מביאים אותי לשאול שאלות מהותיות על דרכי האישית כאדם דתי שחי בקהילה ששואפת לשלב זהויות שונות ומלמד בבית ספר שחורט על דגלו את הערך הזה- מחדדת לי עד כמה הוא משמעותי וחשוב עבורי ועבור בית הספר ומעודדת אותי לפעול להעצמת התהליך בשנים הבאות. באחד הימים העמוסים והסוערים שלי בבית הספר, נזכרתי בדברים שלמדנו עם יגאל במכינה, מתוך ההקדמה לספר "ים של שלמה" (ספר הלכה של המהרש"ל – ר' שלמה לוריא, מאה 16). כשהתפניתי הלכתי לעיין בה. בהקדמה זו, כרקע להבנת מקומה החשוב של המחלוקת בעולם היהודי, מתואר איך כל אחד מאתנו, כשעמדנו שם בהר סיני, קיבל את אותה התורה עצמה, שניתנה כמקשה אחת, אבל דרך הצינור שלו, אחד מתוך מ"ט הצינורות . הרעיון הזה, שאותה התורה, האחת, השלמה, האמיתית (בלי סובייקטיביות פוסט-מודרנית) מתקבלת אצל כל אחד דרך הצינור הייחודי שהוא זכה בו, מלווה אותי ומסמן לי את הדרך ליצירת שיח חינוכי כנה ומשמעותי עם עצמי ועם התלמידים שלי.

לחנך ביהודית

על עבודתי בבית הספר השש-שנתי הממלכתי 'מקיף גילה'

מאת אילון שמיר

הנה מגיע יום העצמאות.

המון אנשים בארץ מיואשים – מהשחיתות, משלטון ההון, מהתקיעות בפוליטיקת-החוץ. יש פיתוי גדול להתייאש. אבל נראה שהיום האומץ האמיתי הוא להאמין, ולפעול בהתאם לאמונה הזו. לפעול מתוך מתינות ושמחה. ולעשות. יש הרבה מה לעשות.

לקראת יום העצמאות – אני רוצה לדבר על עשייה חינוכית, כשדה חשוב לפעולה.

לידנו, ממש לידנו, יש בית ספר גדול, חי, תוסס. כמה פעמים עברתי לידו? קיצרתי את הדרך לבלוק 82 דרכו? וכמה פעמים ישבתי באוטובוס, וראיתי את החבר'ה של המקיף עולים, לעיתים בהתחטפות… לעיתים קרובות חשתי ניכור. זרות.

לא אצל כולם זה היה כך. ישנם כמה אנשים ב'בית ישראל' שנמצאים בקשר עם המקיף מזה כמה שנים. המכינה פועלת שם – בסיוע לתלמידים, בליווי פרטני. וגם המורות החיילות. אני לא.

בשלוש השנים האחרונות עבדתי, במסגרת 'מורשה'*, בבתי"ס רחוקים. אבל יותר ויותר הרגשתי שיש בזה משהו לא נכון. "כרמי שלי לא נטרתי…" הפוטנציאל של ההפריה ההדדית בין בית ישראל לבית הספר רחוק מאד ממיצוי. אני תופס את בית הספר כסוג של נושאת מטוסים. עזרה פרטנית היא מלאכת קודש, אבל היא משולה לטיפול בתאי הירכתיים, ללא השפעה משמעותית על הכיוון הכללי של בית הספר.

השנה הזדמן לי לשמש כמנחה-תהליך ב'מקיף גילה'. אנסה להסביר משהו מהתפיסה הפדגוגית של 'מורשה', אותה הבאתי איתי לעבודה. רבים יודעים, שלעיתים קרובות יש בבית-הספר המון עשייה, אבל חסר סיפור. יש המון לימוד של ידע, אבל מעט לימוד חווייתי. יש המון דיבור של המורים, ומעט מאד דיאלוג אמיתי, ודיבור של התלמידים. התפיסה הפדגוגית של 'מורשה' מדברת על יצירה של ציר-מארגן של זהות וערכים לכלל בית הספר. הכיוון – הוא של יהדות חברתית, תוך מתן מקום לתלמיד המסורתי. יהדות המדגישה את המידות של האדם, ואת הערכים החברתיים שלו, ואת הדיאלוג והקשר בין אנשים. ואהבת לרעך כמוך.

הדרך העיקרית ליישם זאת בתוך הכיתה – היא על ידי טיפוח של למידה דיאלוגית של טקסטים מ'מורשת ישראל'. בצורת הלימוד הזו יש דגש על הקשר בין זהות יהודית לערכים. ניתן מקום לתלמיד לדבר, לשוחח. יש דגש על חוויה, על קשר עם המסורות בבית.

נכנסנו למקיף והתחלנו לעבוד עם שכבת ז'. הם רכשו חוברת-עבודה טובה, שמתאימה ללמידה בחברותות, ופינו זמן של שעה וחצי כל שבועיים בהן אני מלווה את צוות המחנכים. מי שתומך בלמידה בחברותות בכיתות אלה הסטודנטים שלי מבית ברל, ביום א', ותלמידי המכינה ביום ב'.

במהלך העבודה שמנו דגש רב על הקשבה, ועל מיומנויות דיאלוגיות של התלמידים. התחושה שלי היא שצוות המחנכים הוא צוות מסור. שהביטחון שלהם בצורת העבודה הזו הוא היום גדול. שהם אמנם אינם מורים מדופלמים ליהדות, אבל הם מסוגלים ונהנים "לחנך ביהודית".

ואני, כשאני עובר היום ליד חבר'ה מהמקיף – מרגיש שייכות. מרגיש קשר. מרגיש קירבה וחיבה.

*מורשה – רשת של בתי ספר ממלכתיים וממ"ד שקמה במטרה לתת מקום לתלמיד המסורתי, תוך דגש על יהדות-חברתית.