קטגוריה: אורי וייל

על התשובה

מאת אילון שמיר, נכתב לאגרת תשרי תשס"ט

במשך זמן ארוך התקשר אצלי המושג 'תשובה' עם מאמץ עצום. עם פרפקציוניזם מוסרי. עם ציפיות גדולות, ותחושה של תסכול וכעס על עצמי כשאני לא מצליח להגשים אותן. לפעמים הבנתי את התשובה כמאבק שלי כנגד עצמי, כנגד 'יצר הרע' שבי, שאני מתקשה להשתלט עליו.

אבל יותר ויותר אני פונה להבנה מחודשת של התשובה. זה קשור לעייפות גדולה שיש לי מהמאבק. זה קשור לכך שרמת החרדה שלי ממה שקורה לחברה הישראלית הגיעה לרמות גבוהות מדי. וזה קשור ללימודי 'ימימה', שפותחים לי כיווני צמיחה חדשים.

הולך ומגלה עכשיו את התשובה-מתוך-שמחה, ולא מתוך מלחמה. תשובה שאיננה מתרכזת ברע ובחושך, אלא בטוב ובאור. תשובה שמתחילה מההבנה שיש בי צד מהותי, קיים, של טוב. מה שעלי לעשות בכדי לשחרר אותו, הינו לוותר על מה שמיותר בי. לא מתוך מאבק ורגשות אשמה. לא מתוך כעס והענשה עצמית, אלא מתוך שקט פנימי, מתוך שמחה.

לא להתייסר על "חטאים". לזהות את המיותר שמביא אותי למקומות לא מדויקים, ולדייק. עוד קצת ועוד קצת. עד שזה מצטבר לשינויים גדולים, משמעותיים מאד – ביחס לעצמי, לקרובים לי, לעבודה.

ולאן כל זה לוקח אותי ברמה החברתית, הלאומית?

מודה. בתשתית הדברים – אני נורא מודאג. כל כך מודאג, שאני מתקשה לקרוא עיתונים ולראות בהם תהליכי התפוררות שלנו. אבל לא רוצה לחיות כך. מאמין גם, שבתוך התהליכים הללו צומחות היום, בינינו, בשקט, אמיתות חדשות. זרעים של התחדשות, שבית ישראל היא אחד המקומות שמהווים חממה בשבילם. אולי, דווקא מתוך המשבר, נוצרות תשובות עמוקות יותר, מהותיות יותר.

במקום להיאבק ברוע ובחושך – מתאמץ להגדיל את האור. במקום להילחם – להצמיח, לגדל, להרבות טוב. דרך חינוך שמטפח יהדות חברתית. בהעמקה של דיאלוגיות עם אנשים ועם אלוהים. בהתמודדות – עד כמה שמספיקים לי כוחותיי. והם מספיקים הרבה. אבל לא הכל. אני לא אחראי על הכל.

את זה אני משאיר לאלוהים.

לא עלי המלאכה לגמור, ולא אני בן-חורין להיבטל ממנה.

מודעות פרסומת

לתת ליבנו לצער

דברים לט' באב ולט"ו באב.

מאת אורי וייל

קשה לנו להודות בכך, אבל יום תשעה באב עבור רבים מאיתנו הוא יום שהיינו שמחים להיפטר ממנו.
אנו מכירים בחשיבותם של דיני האבלות בשימור זיכרון, אך מעטים הם אלו היכולים להגיד בכנות שדינים אלו הם עבורם ביטוי של הלך נפש פנימי עמוק ולא נטל חיצוני.
גם הדתיות ששמה דגש על ההתלהבות והרגש מעדיפה לרוב לשמוח עם היהדות ולא "להתחבר" אליה בצדדים הקשים יותר.

במהלך השנים נתקלתי בלא מעט נסיונות להדריך את האדם הדתי כיצד להגיע לידי אבל אמיתי בתשעה באב. אלו מאיתנו שחיים עם אידיאל הנפש היהודית יודעים כי ראוי שבתשעה באב נחווה אבל עמוק, צער ובכי על חורבן הבית, גלות ישראל והשכינה.
ההנחה הסמויה של נסיונות אלו הוא שתשעה באב נועד לעורר אותנו להצטער.
הצורך "להתאמץ" בשביל לחוש צער בתשעה באב בוודאי היה זר לרבים מהתנאים. לאלו היה ברור שהצער הוא המצב הטבעי של החיים לאחר החורבן, ואם כבר- תשעה באב ושלושת השבועות באים לצמצמו לזמן מוגבל:

ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל?
נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים!
שתקו.
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו,
….תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב)

מאז החורבן מידת הדין תובעת שיותר לא נחיה חיים נורמליים. זאת משם שמידת הדין תובעת את המודעות לכאב האינסופי, וכל ויתור עליו יהיה סוג של הדחקה. כשאנו מתבוננים בהיתר לחזור לחיים אנו לא מוצאים שם שום סברה הגיונית ומהותית – אלא רק את הויתור ל"רוב הציבור" שלא יכול לעמוד במידת הדין!

מהו אותו צער, ומדוע "דין הוא"?

השבר שבתוכו אנו חיים הוא תשתיתי ועמוק עד אין קץ. אם נתיר לעצמנו לחוות שבר זה נגלה את מה שאנו יודעים עמוק בתוכנו כל הזמן: את הפער הבלתי נסבל והבלתי ניתן לגישור בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו. זהו הפער שאחרי כל נסיונות ורצונות ההתקרבות יפגוש אותנו בבדידותנו האינסופית.
נגלה את מאמצנו הנואש לזכות ברסיסי אור מהגילוי האלוקי, בתוך הווי חיים שמטבעו דוחק אפילו רסיסים אלו.
נגלה את חוסר הצדק השורר בעולם, את האדישות, הריקנות הניצול והשחיתות, כעדויות מצמררות לאפסותו וכיעורו של האנושי.
החורבן וגלות השכינה הם עבורנו היסוד המרכז של כל התחושות הללו.

הקושי שבפתיחת לבנו לצער, המונח בתשתית קיומנו לאחר החורבן, נובע מהטוטליות שלו.
קשה לנו מאוד לפתוח לבנו לצער, כי אנו יודעים שקשה לחזור משם – הצער הוא טוטאלי מדי, ולא מותיר לראות חיים נורמלים לאחריו.
זהו אופיו של צער עמוק. אדם שידע באמת כי צערו ייפסק לאחר זמן כבר לא יצטער כל כך וממילא לא יתן לצער את מלוא מקומו וחשיבותו.
קושי זה מוכר לנו מחייהם של אומנים ואידיאליסטים. אלו שמסרו את לבם לצער לרוב לא הצליחו לחיות יותר את החיים הטבעיים בפשטות.
האחריות לקיום החיים גורם לנו לדחות את אותו צער עמוק בשער. תשעה באב כיום שבא לפתוח את לבנו לצער מפחיד אותנו. פחד זה מצליח פעמים רבות להשכיח ממנו כי צער זה בכלל קיים.

ומדוע בכל זאת כל כך חיוני שנפתח לבנו לצער זה?

האדם הדתי הטיפוסי יודע תמיד להגיד לעצמו "יהיה טוב", תבוא בסוף גאולה. אך תודעה זו אינה מן הדין, ונראית יותר כתירוץ על מנת שנוכל לחזור לחיים.
לאדם הדתי לאומי, שהפעלתנות בחיים הטבעיים היא חלק מזהותו, אמירה זו הופכת להיות הכרח הישרדותי.

האדם האבל לעומת זאת, לא מוכן לקבל את האמירה "יהיה טוב". הוא יודע שהחלל של המוות והחורבן הוא חסר תקנה אמיתית. הוא יודע ששום דבר שיגידו לו לא יחזיר לו את אהובו שנפטר.
כך גם אנחנו יודעים שכל הנחמות לא מכסות באמת על החלל שהותיר החורבן אחריו.

אך בכל זאת – האבל בוכה.
הוא מקווה שאי שם, ממקור המכוסה מעיניו, אולי תוכל לבוא אותה גאולה שתבלע את המוות לנצח. הוא לא רואה ולא מבין שום דרך שבה זה יכול אכן לקרות. הוא גם כבר לא מאמין שאפילו התפילה תוכל לעזור – "שערי תפילה ננעלו". אך בכל זאת – הוא משליך עצמו עם הבכי אל ידי האל, שיחמול עליו וייקח אותו בזרועותיו.

אם כן – דווקא בבכי זה טמונה תקוות גאולה עמוקה מכל תפילה ומכל נחמה. הגאולה שאליה הבכי מכוון היא אותה גאולה שעליה אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן:
"כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – עין לא ראתה אלהים זולתך"
(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב)
זוהי הגאולה שיש בה ויתור על וודאות אנושית שיכולה לצייר את הגאולה בכליה שלה (ועל כן מצדיקה את ההמשך הטבעי של החיים המוכרים) לטובת השלכת עצמנו לידיו של הקב"ה.

אך גם ההבחנה בזיקה שבין הצער העמוק לבין הגאולה הנסתרת לא מורידה מהטוטאליות של הצער, ואולי אף מחזקת אותה. רבי יהושע ורבי ישמעאל בן אלישע בוחרים להיענות ליהודי "הפשוט", שלא מסוגל להתקיים יותר תחת עול הצער. היענות זו אינה ויתור פרגמטיסטי במובן הצר, כפי שאולי מתבקש לפרש מפשט הגמרא, אלא הכרעה עמוקה לבחור בקיום, ובחסד שקיים בחיים (בניגוד למידת הדין של הצער).
אך ההכרה בחשיבותו של חסד הקיום לאחר התמסרות אמיתית וכנה לצער, יוצרת לכאורה קרע מוחלט בין שתי תנועות אלו. מה נוכל לקבול על אלו ש"מוותרים" על הצער של תשעה באב, או על החסד של הקיום?

עניינו של ט"ו באב

לטעמי, פתרון מסוים של קרע זה קשור לעניינו של ט"ו באב.

אם האבל צריך לחזור לחיים רק מתוך הכרח של אחריות לקיום, מהר מאד הוא יגלה שהוא מחק בתוכו את הצער או שהקיום הטבעי מאבד את טעמו בעל כרחו בפני התהום המונחת בפנים. השיבה לקיום הטבעי לאחר האבל צריכה להיות באופן אחר.  אני מאמין כי גם בתוך הצער העמוק ביותר, שומע האדם קריאה לחיים.
הבחירה להמשיך את החיים היהודיים לאחר החורבן אינה רק מתוך הכרח החיים, גם לא מתוך התחזקות לפעול בכח להשיב את מה שאבד. היא מתוך הקשבה דרוכה לגילויים חדשים והתרחשויות חדשות שהחיים הטבעיים מזמנים דווקא בזמן זה.

מבט על המקורות האפשריים השונים העולים בגמרא למקורות יום ט"ו באב יגלה כי רבים מהם, אם לא כולם – מציינים תנועה דומה.
סופו של דין קשה (חוק תקיף או צרה גדולה) מפנה מקום להודות על אפשרויות חדשות לגלות את חסדו של הקב"ה:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש: זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר: ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: ממנו, ולא מבנינו.
(אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור.
עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.
רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.
ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שנתנו לקבורה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. דתניא:
רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין.
אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל. מכאן ואילך, דמוסיף – יוסיף, ודלא מוסיף – (יאסף) (תני רב יוסף): מאי יאסף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה.

(תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד ב)
בט"ו באב "תש כוחה של חמה". הטוטאליות של מידת הדין הסתיימה, והאדם האבל שומע מהכרמים את האנשים והנשים שיוצאים אל האור הרך ליצור זיווגים חדשים, משפחות חדשות. אם "יתן עיניו בנוי" – ישיב אל ליבו כי נוי העולם אבד עם המקדש,
אם יתן עיניו במשפחה – יראה כנגד עיניו נשמות חדשות המחכות להיוולד. מבט זה בסופו של דבר יחזיר גם את הנוי לעיניים.

במקום סיכום

חלק גדול מעבודתנו הדתית במועדים הוא היכולת להעניק לכל יום בו אנו נמצאים את מלוא תשומת הלב.
בתשעה באב נמסור את ליבנו לבכי, על אף החשש מכך.
את ט"ו באב ושאר התקופה עד אלול אנו עשויים לגלות לאחר הבכי בגוונים חדשים של טוב ושמחה.
מעבר לכך – נלמד להפנים את הקריאה של ימים אלו לחיינו.
נתפלל אל ה':
זכנו לוותר על דחף ההשרדות הזהותי שלנו, הצובע את האבל והשמחה בצבע אטום ואחיד.
פתח לבנו לצער עמוק מכלינו המצומצמים, שיזכך נשמתנו.
פתח עיננו ואוזננו להקשיב ולהודות על גילויים חדשים של חסדך הגדול.

אמן כן יהי רצון.

דרוש תהליך

מאת אורי וייל, בוגר מכינה ג', לומד בישיבת שיח וחי בבית ישראל.

הגעתי להנחות ב"ממזרח שמש" כנראה משום שלא יכולתי למצוא את עצמי לגמרי בשום סוג אחר של פעילות חברתית. חיפשתי דרך לפעול מבחינה חברתית (ודווקא באופן שקשור למודעות פוליטית ולהתכוונות לצדק חברתי) מבלי לנטוש את הכמיהה שלי למפגש מהותי וגבוה יותר עם בני אדם, ואת הזיקה האישית החזקה שלי ללימוד מעמיק בתורה ובמקורות. בדיעבד, אני רואה היום כי התהליך האישי שאני עברתי קשור למגמה יותר חזקה שאני מזהה בשאלת דרכי התיקון בחברה הישראלית.
פעמים רבות קיננה בי התהייה לאן בעצם מועדות פני המפעל של בית ישראל ואחיותיה ברחבי הארץ, אם הן לא מצליחות ליצור תנועה משמעותית שבאמת מצליחה לשנות משהו בחברה הישראלית. מבקרים שונים העלו את האמירה כי יש בלימוד סוג של התרפקות אישית והנאה רוחנית ואינטלקטואלית שמנתקת את הלומדים מהצורך באמת לעשות משהו לתיקון. בנוסף טענו כי הלימוד המתחדש הוא סוג של תופעה פוסטמודרנית, שהרמת דגלים ומאבק למען צדק לא עולים עמה בקנה אחד. יש הרבה צדק באמירה זו, אך יש בה לדעתי גם סוג של נוסטלגיות שלא רגישה לצרכיי ולרצונות של רבים בדורנו. אמנם בינתיים תופעת הלימוד המתחדשת לא מולידה תנועת תיקון משמעותית מספיק ביחס לכוחות ההרס בחברה, אך לדעתי דווקא בה טמונה האפשרות האמיתית להיווצרות הדרגתית של תנועה כזו. הדבר קשור במודל פשוט יחסית שאני אנסה לנסח: בעבר, וגם היום, נוהגים לדבר על חזון ומעשה כשני הגורמים המרכזיים בתיקון, המתנגדים ומשלימים זה לזה. לדעתי, היום צריך לדבר על שלושה גורמים: חזון, מעשה, אך יותר מכל- תהליך.
אני לא מאמין ששום תנועה של צעירים יכולה לקום היום מבלי שחבריה יהיו שותפים יחד לתהליך שיהיה מפרה עבורם וישתלב עם עולמם הפרטי המורכב. בנוסף, מניסיוני האישי למדתי שהרצון לשים דגש על חזון ו/או מעשה כבסיסים בלעדיים לתנועה יוצר מצב שקשה לשלב ידיים, משום שמילים אלו שולחות אותנו להגדיר בצורה חזקה את דרכנו וזהותנו ולהראות כאילו אין בנו שום מבוכה או תהייה באשר לדרך לפעול במציאות. כך נוצר מצב של ויכוחים קשים על זהות הדרך עוד לפני שהיא מתחילה. דווקא הכנסת התהליך לתמונה מאפשרת לנו להודות בענווה במבוכה שלנו ומתוך כך לגשת לבירור משותף תוך כדי הליכה. העובדה שאין מטרה משותפת מוגדרת ופשוטה מאפשרת דרישה מתמדת מהחברים לצמצום הדדי של רצונותיהם הפרטיים (דווקא משום שאינם נזנחים בצד), צמצום שאמנם יש בו מלכתחילה הגבלה מסוימת לרצונות הפרט אך שבסופו של דבר מביא לשותפות רצונות פורה.
לימוד הוא לפי דעתי חוד החנית בתהליך החיבור בין פרטים לטובת תנועת תיקון. עם זאת, על מנת שאכן כך יהיה, יש להקשיב לקולות שמזהירים מפני שקיעת יתר בלימוד רחפני וחסר פירות. אני חושב שכבר היום הלימוד והתהליכים שקורים במקומות שונים במקביל מתחילים ליצור רשת חברתית בהתפתחות, שבשעת כושר תוכל אולי לייצר תנועה משמעותית.