קטגוריה: אילון שמיר

לחנך ביהודית

על עבודתי בבית הספר השש-שנתי הממלכתי 'מקיף גילה'

מאת אילון שמיר

הנה מגיע יום העצמאות.

המון אנשים בארץ מיואשים – מהשחיתות, משלטון ההון, מהתקיעות בפוליטיקת-החוץ. יש פיתוי גדול להתייאש. אבל נראה שהיום האומץ האמיתי הוא להאמין, ולפעול בהתאם לאמונה הזו. לפעול מתוך מתינות ושמחה. ולעשות. יש הרבה מה לעשות.

לקראת יום העצמאות – אני רוצה לדבר על עשייה חינוכית, כשדה חשוב לפעולה.

לידנו, ממש לידנו, יש בית ספר גדול, חי, תוסס. כמה פעמים עברתי לידו? קיצרתי את הדרך לבלוק 82 דרכו? וכמה פעמים ישבתי באוטובוס, וראיתי את החבר'ה של המקיף עולים, לעיתים בהתחטפות… לעיתים קרובות חשתי ניכור. זרות.

לא אצל כולם זה היה כך. ישנם כמה אנשים ב'בית ישראל' שנמצאים בקשר עם המקיף מזה כמה שנים. המכינה פועלת שם – בסיוע לתלמידים, בליווי פרטני. וגם המורות החיילות. אני לא.

בשלוש השנים האחרונות עבדתי, במסגרת 'מורשה'*, בבתי"ס רחוקים. אבל יותר ויותר הרגשתי שיש בזה משהו לא נכון. "כרמי שלי לא נטרתי…" הפוטנציאל של ההפריה ההדדית בין בית ישראל לבית הספר רחוק מאד ממיצוי. אני תופס את בית הספר כסוג של נושאת מטוסים. עזרה פרטנית היא מלאכת קודש, אבל היא משולה לטיפול בתאי הירכתיים, ללא השפעה משמעותית על הכיוון הכללי של בית הספר.

השנה הזדמן לי לשמש כמנחה-תהליך ב'מקיף גילה'. אנסה להסביר משהו מהתפיסה הפדגוגית של 'מורשה', אותה הבאתי איתי לעבודה. רבים יודעים, שלעיתים קרובות יש בבית-הספר המון עשייה, אבל חסר סיפור. יש המון לימוד של ידע, אבל מעט לימוד חווייתי. יש המון דיבור של המורים, ומעט מאד דיאלוג אמיתי, ודיבור של התלמידים. התפיסה הפדגוגית של 'מורשה' מדברת על יצירה של ציר-מארגן של זהות וערכים לכלל בית הספר. הכיוון – הוא של יהדות חברתית, תוך מתן מקום לתלמיד המסורתי. יהדות המדגישה את המידות של האדם, ואת הערכים החברתיים שלו, ואת הדיאלוג והקשר בין אנשים. ואהבת לרעך כמוך.

הדרך העיקרית ליישם זאת בתוך הכיתה – היא על ידי טיפוח של למידה דיאלוגית של טקסטים מ'מורשת ישראל'. בצורת הלימוד הזו יש דגש על הקשר בין זהות יהודית לערכים. ניתן מקום לתלמיד לדבר, לשוחח. יש דגש על חוויה, על קשר עם המסורות בבית.

נכנסנו למקיף והתחלנו לעבוד עם שכבת ז'. הם רכשו חוברת-עבודה טובה, שמתאימה ללמידה בחברותות, ופינו זמן של שעה וחצי כל שבועיים בהן אני מלווה את צוות המחנכים. מי שתומך בלמידה בחברותות בכיתות אלה הסטודנטים שלי מבית ברל, ביום א', ותלמידי המכינה ביום ב'.

במהלך העבודה שמנו דגש רב על הקשבה, ועל מיומנויות דיאלוגיות של התלמידים. התחושה שלי היא שצוות המחנכים הוא צוות מסור. שהביטחון שלהם בצורת העבודה הזו הוא היום גדול. שהם אמנם אינם מורים מדופלמים ליהדות, אבל הם מסוגלים ונהנים "לחנך ביהודית".

ואני, כשאני עובר היום ליד חבר'ה מהמקיף – מרגיש שייכות. מרגיש קשר. מרגיש קירבה וחיבה.

*מורשה – רשת של בתי ספר ממלכתיים וממ"ד שקמה במטרה לתת מקום לתלמיד המסורתי, תוך דגש על יהדות-חברתית.

דיאלוגיות ויהדות חברתית

מאת אילון שמיר, חבר בקהילת בית ישראל, מלמד במכינה לדורותיה

הדרך לדיאלוגיות מחודשת בחברה הישראלית היא לדעתי דרך של יהדות חברתית. אנסה להסביר. באופן כללי ניתן לומר, שהחברה הישראלית סבלה במשך עשרות שנים מחוסר בדיאלוג בתוכה – על מהותה, על דרכה, על יעודה. שני חזונות עיקריים התחרו על לב החברה הישראלית: מימין היה זה גוש אמונים ותנועת ההתנחלות, ומשמאל היה זה גוש השלום.

מעניין לציין, שבמשך העשורים הארוכים ההם  שני הצדדים העמידו את האג'נדה של שלום וביטחון במרכז השיח שלהם, והסכימו בינהם (באופן מוצהר או בשתיקה) על כך שנושאים חברתיים ותרבותיים הם משנים בחשיבותם מול הדברים ה"חשובים באמת" שהם ארץ ישראל, השלום, והביטחון. בין אלה לאלה כמעט ולא היה דיאלוג אמיתי: היו אלה שתי אג'נדות סותרות, אשר מימוש האחת מכחיש וממוטט את השניה. לכן, כאשר נוצרו מפגשי-דיאלוג, הם נשארו לעיתים קרובות ברמה הפוליטית, ולא יצרו הפריה הדדית וחשבון נפש הדדי.

שני החזונות הללו נמצאים בדעיכה.

חזון השלום איבד הרבה מן הלהט שבו במהלך מלחמת האינתיפדה האחרונה. המילה "שלום" איבדה הרבה מן הקסם הגאולי שפיעם בה לפני עשרים שנה. גם הרעיון של "שלמות ארץ ישראל" כבר לא מרטיט לבבות כבעבר.
יש כאן עדות לאיזה תהליך עומק של שינוי, אשר פותח פתחים שהיו נעולים זמן רב (ואולי לא נפתחו מעולם). העיניים, אשר היו נעוצות זמן כה רב בשאלות של ביטחון ושלום, מסבות את המבט. לאט לאט הן מתרגלות לחזור ולהתבונן במציאות החיים היום-יומית שלנו. בתרבות החיים. בחברה.

ומה שמתגלה אינו טוב. החברה הישראלית נמצאת במשבר עמוק מאד. פערים כלכליים עצומים, סגידה פרועה לאלילות הכסף, אלימות, השמנת-יתר, ועוד ועוד. ופתאום נדמה שבמשך עשרות שנים התעסקנו בדברים הפחות-חשובים, ושכחנו לברר את שאלות היסוד של תרבות-החיים שלנו, כיהודים בארץ-ישראל. ופתאום, על רקע המשבר הקשה, ניתן ליצור דיאלוג מחודש בין קבוצות שונות. לא מדובר כאן על ההתנצחויות הפוליטיות מהעבר. מדובר על שיחה פתוחה, בה כל אחד בא לשיח לא רק כ'יודע', אלא גם כשואל. גם היהודי שומר ההלכה, וגם היהודי שאינו שומר הלכה – מוטרדים מן הקריסה של האתוס הישראלי, ומרגישים היום שיש לברר מחדש את שאלות תרבות-החיים ושאלות היעוד שלנו על פני הארץ הזאת. מכאן אפשר להתחיל דיאלוג עמוק, בו אדם נפגש עם זולתו לא כדי להוכיח אותו, אלא כדי ללמוד ולהתקדם בעצמו.

זוהי הקרקע עליה הולך וצומח היום כיוון של יהדות-חברתית בתוך הציבור הדתי ובתוך הציבור החילוני. כיוון זה יוכל להתמודד עם תרבות הצריכה והקפיטליזם הקיצוני שכבש את מקומותינו, ולהעמיד את שאלות החברה ותרבות החיים במרכז תשומת הלב, תוך דיאלוג עם היהדות. מתוך כיוון זה ניתן לחתור לשיקום צלם-אלוהים שבאדם, וצלם-אלוהים שבעם שלנו.

אחד המקומות בהם מתקיימת מגמה כזו כבר עשרות שנים  הנו בית ישראל. והיום יש פתיחות גוברת בחברה הישראלית למסרים שתוססים ומתפתחים אצלנו זמן רב. עדות לכך אני רואה בערב פיוטים שהיה בבריכת השולטן לפני שבוע (לצערי לא נכחתי בו). היו שם אנשים אשר ספגו את תרבות המערב, גדלו בה, וחוזרים היום לדיאלוג עם היהדות. מיכה שיטרית, אהוד, אביתר ומאיר בנאי, ברי סחרוב – כולם מבצעים תנועה של דיאלוג מחודש עם היהדות, עם אלוהים. הושע אמר לי שהייתה שם רוח-הקודש, ושנפתחו שערי שמיים. ואולי סמלי הוא שהתנועה הזו מקיימת דיאלוג מחודש גם עם פיוטים מרוקאים וגם עם מורשת החסידות.

בשיר האחרון של אהוד בנאי ניתן לראות הרבה מן הכיוון הזה. ב"זמן האהבה" הוא מספר איך הלך ברחוב ופגש איש זקן יושב בפינה. "לאן אפנה", הוא שאל, "לשמאל או לימין?". "לך ישר" הוא אמר. "ישר ותאמין. אם לא תעשה מה שלחברך כואב, תגיע גם אתה לירושלים שבלב".

אני מאמין שזהו פתח לדיאלוג. בין אדם לעצמו. בין אדם לזולתו. בין צבורים מנוכרים ומנוגדים בחברה הישראלית היום. בינינו לבין אלוהים. ואני מאמין שזהו כיוון שילך ויתחזק בשנים הקרובות, ויקבע את מרכז הדיון הציבורי בארץ.