קטגוריה: אלכס חזן

לקראת פסח

דברים מתוך סדנת כתיבה לקראת פסח. הסדנה מסכמת לימוד לקראת פסח על חמץ ומצה, על קטע קטן מהמשנה, מסכת פסחים, שמדבר על ליל הסדר ועל הצעקה והדיבור שביציאת מצרים. כמו כן, היא מסכמת את חווית הלימוד בבית המדרש עצמה. השבוע ובשבוע הבא יתפרסמו דברים מתוך הסדנה במקום פרשת השבוע.

מאת יגאל סימון

אנשי מדרש פסח יושבים לפני, מתעמקים, מנסים להבין את סודות הבריאה, סודות האדם, סוד. מנסים לחפור ולגלות בורות (נשברים?) אשר יכילו מים ללבם השבור, העצוב, החסר. עניים הם האנשים, חסרי מוצא, כלואים בין המצרים, משחרים לגאולה וחסרי יכולת. מי ילך ויראה לנו דרך של תשובה, של נהמא, של עוני, של זעקה נשמעת. מייללת רוח במרחבי הנצח של הזמן האבוד ושאיננו נתפס מראשית (שאין?) עד תכלית (שיש?)

ומה אנחנו בכל העניין הזה?

כמעט רגע ואכלהו!

והסנה איננו אוכל.

זעקת התינוקת מסיחה את דעתנו הכלואה ברצונה לחפש, הכלואה בבית העבדים של הגאולה, הנמצאת כאן ועכשיו. רק גלגל האבן. רק שב. רק הנח. רק קבל. רק ורק ורק. כלואה בדרכים והנהגות של יודעי דרך. מוצא שמים, מוצא מים.

ציפיות נכזבות. חלומות נרקמים, תהליכים מתהלכים ביננו.

האם המילה תשחרר כל זאת?         תגאל?

מאת אלכס חזן

כמו קמח מתנפח

נערמים דפים,

אפילו עני שבישראל

יבוא וייתי

עד שיסב המסובב.

אין קץ

לניסיון להיאחז

בכחול השמים,

אך השקוף-

גם משקיף.

מתוך ערלות שפתים

יביע אומר.

מודעות פרסומת

אווירונאוטיקה, זלדה ופרשת משפטים

אווירונאוטיקה[1], זלדה ופרשת משפטים

מאת אלכס חזן

לא ארחף בחלל

משֻלחת רסן

פן יבלע ענן

את הפס הדקיק שבלבי

שמפריד בין טוב לרע.

אין לי קיום

בלי הברקים והקולות

ששמעתי בסיני.

(זלדה, וגם שיר במסגרת על הקיר בבית המדרש)

שלשה חודשים לאחר יציאת מצרים עם ישראל מוצא את עצמו בתוך מחזה פירוטכני- אורקולי שהעילית שבסרטי הוליווד קטנים עליה: קולות, הרים עשנים, שופרות, ברקים… המחזה המרהיב מתחיל עוד בפרשה קודמת כשמשה עולה להר סיני, והעם עומד מתחתיו, והמעמד ממשיך לפרשתנו.

רק לפני שלשה חודשים עם ישראל היה מצוי במציאות, שלמרות כל הסבל שהיה בה, הייתה בה ודאות. יש במציאות הזאת מעין ביטחון שיש סדר יום, שיש מישהו אחראי עליך, שיש מה לאכול. לא סתם מתגעגעים בני ישראל למעדני המצריים: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יי' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמ' ט"ז; ג').

מאז אותו ליל פסח של יציאת מצרים כבר אין ודאות. עם ישראל "הולכים אל הלא נודע", כל הסדרים- חברתי, כלכלי והנהגתי משתנים. הטיול השנתי למדבר סיני התברר כהרפתקה לא פשוטה כלל וכלל ונראה כאילו לדרך אין סוף. המן שיורד כל יום, ובארה של מרים שמספקים מים באופן קבוע מכניסים קצת ביטחון לאווירה, אך נראה שאין זה מספיק. נראה שהעם נותר בחוסר ודאות, הוא במצב של "בהייה" מתמשכת ותלוי לגמרי בחסדי שמיים ומנהיגות משה.

זהו המצב התודעתי שבו מגיעים בני ישראל למעמד הר סיני. כאן העם עובר חוויה של חשיפה למה שמעבר למציאות- חוויה מפעימה, מרגשת, ומפחידה כאחד. חוויה של התעלות גדולה. נראה לי שבדיוק לחוויה כזאת מתכוונת זלדה בשירתה, כשאומרת שאין לה קיום בלעדיה.

ואז בתחילת פרשתנו באה רשימה א-ר-ו-כ-ה של חוקים מאוד מפורטים, מדויקים וגשמיים לחלוטין. אפשר ממש לדמיין את משה מבצע תנועה חצי מעגלית עם אגודלו[2] מפעם לפעם במוסרו את כל המשפטים האלו לעם ישראל. האומנם לשם כך בלבד היה כל הדאָוֻויִן של תפאורה ופירוטכניקה במעמד הר סיני? רק להציג קובץ חוקים יבש כמו שור שנוגח, שמירת חפצים, איש שכורה בור ועובר אורח נופל לתוכו?

נראה, שברגע נשגב כל כך, ודווקא בו, נוצר עיגון לקרקע- חיבור עם המציאות ע"י נתינת חוקים גשמיים שקשורים למציאות האפורה. דווקא ברגע של התעלות רוח יש צורך לא לשכוח את המציאות הפיסית שמסביב- לזכור להיות מוסרי, לדעת לקחת אחראיות על הנזקים שאתה גורם, ולא להתעלם ממי שצר לו. כי ברגע כזה יש סכנה של "ריחוף בחלל"- ההתנתקות מהסביבה שעליה כותבת זלדה בשירתה. החוקים האלה יוצרים בלב את אותו הפס הדק שמפריד בין טוב לרע.

המעבר בין יציאת מצרים לכניסה העתידית לארץ ישראל מחייב כנראה שיתקיימו בו שני הדברים האלו ביחד. בשביל כך נדרשת פגישה עם מה שמעבר למציאות, התעלות של הרוח שתגרום לשחרור ממצב נפשי ומוסרי עגום- " מ"ט שערי טומאה "[3], שנוצר במצריים. ומצד שני, כהכנה לכניסה לארץ ישראל, דרושה תודעה של אחראיות על המציאות הגשמית עד פרטיה הקטנים- הרי לא יהיה מישהו שיוריד את המן יש מאין, לא יהיה עמוד ענן שיוביל בדרך נס במדבר המציאות היומיומית.


[1] המדע העוסק בהיבטים המתמטיים והמכניים של טיסה, ובפרט במטוסים (וויקיפעדיעה)

[2] סימן היכר מובהק שמבדיל בין פלפול של תלמידי חכמים לסתם ויכוח חסר תכלית

[3] כך כינו תלמידי אר"י ז"ל את מצב ההתדרדרות המוסרית והרוחנית של עם ישראל במצריים, באומרם שאילו היו יורדים עוד קצת יותר למטה, לשער החמישים, כבר לא היו יכולים להיגאל

לקבלת פרשת השבוע שלנו למייל מדי שבוע, יש למסור את הכתובת כאן.