קטגוריה: אפרת וייל

השלמות של יעקב

דברים לפרשת ויצא, מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת אפרת וייל

א'

בפרשה ליווינו את יעקב ומשפחתו מקריעה ושבר אל עבר השלמה ושלמות.  הפסוק שפתח פתח להבנה כזו של חיי יעקב הוא הפסוק הזה: "ויאהב גם את רחל מלאה" (בראשית כ"ט, ל') שמתאר את יחסי יעקב, רחל ולאה לאחר הנישואין. יגאל הציע שהאהבה לרחל היתה שונה מהאהבה הראשונית שמתוארת בפסוקים שקדמו לפסוק הזה כי הנישואין ללאה שינו את יעקב. יעקב עכשיו "אוהב מלאה", כלומר- אוהב ממקומו החדש בעולם שמושפע מיחסיו עם לאה, או- אוהב מהמקום בנפשו שנקרא "לאה".

ניסינו לראות את היחסים בין יעקב רחל ולאה לאור הפירוש הזה. סיפרנו סיפור על יעקב שנמצא במנוסה מעברו, מאחיו, ממשפחתו ומהאל. הוא פוגש את רחל, מאמין שיוכל לפתוח דף חדש ולהשאיר את העבר בעבר. אבל יש בתוכו חלק דחוי, חלק שקשור לעיניים רכות (כמו עיניה של לאה וכמו עיניו הכהות של יצחק). כשנמצאים במשבר ורוצים להמשיך הלאה אפשר להדחיק את הכאב או לנסות לברוח ממנו או לבחור להיות שלם ולהמשיך הלאה יחד עם הכאב. הנישואין עם לאה הכריחו אותו להכיר בכך שאי אפשר לבחור בעצמך לפתוח דף חדש, חייבים לשאת את כל החלקים של עצמך על מנת לאהוב כמו שצריך ולהביא את כולך לקשר. דברים מודחקים לא נעלמים אז כבר עדיף להתידד איתם, ולפעמים מה שהדחקנו עשוי להתגלות כמקור של התחזקות והשראה. כך יעקב מגיע לאהבת רחל מלאה- הקשר עם לאה תמך באהבה שלו לרחל.

במקביל, בהמשך, הקשר עם רחל תומך בקשר של יעקב עם לאה כשרחל מפנה את יעקב לאוהל לאה תמורת הדודאים, עוזרת לאחותה להתקרב אל יעקב וללדת ילדים נוספים למרות הקנאה שלה בכך שללאה יש ילדים ולה לא.

ב'

רחל דומה לרבקה בכך שהיא יפה. לאה דומה ליצחק כי יש משהו בעיניים שלה. רחל מסמלת את הדברים הגלויים ולאה את הנסתרים. זה הולך ככה: יעקב מגיע לבאר ועומד בסיטואציה דומה לזו שהיה בה עבד אברהם שחיפש את רבקה ליצחק. במקום לקבוע עם האל סימן שיצביע על הבחורה הנכונה יעקב קודם כל שואל איפה בנות משפחתו ואז גם מעיז להתאהב, והכל- ללא הכרה בעזרת האל, גם לפני הפגישה וגם לאחריה. לאה נסתרת, עובדה שיעקב מזהה אותה רק בבוקר. לאה מנסה לאמץ דרך גלויה בגישה שלה להולדת בניה: ראובן- הלוואי שיעקב יראה אותי, שמעון- הלוואי שיעקב ישמע אותי, לוי- הלוואי שיעקב ילווה אותי. הדרישות שלה מיעקב הולכות ופוחתות ובהולדת יהודה היא מתעלמת מיעקב ופונה אל האל. כאן גם מתרחש המפנה בתוך יעקב- הוא מפסיק לסמוך על עצמו, על היכולת שלו לתחמן את אבא שלו ולבחור כלה לבד ולקוות שיהיו לה ילדים בלי עזרת האל, וכשרחל מבקשת ממנו ילדים הוא מפנה אותה לאל. יעקב מבין שיש גם דרכים נסתרות בהן עובד העולם. הוא משלים עם העבר שלו, מכיר בכך שזה בסדר שהוא לא כל יכול, ומנסה ללמד את רחל, שהיא בעצם המקבילה לצד המעשי שבתוכו, לשחרר את הצורך לתכנן כל דבר ולעשות אותו בעצמך.

רחל מתחילה תהליך של שחרור- היא נותנת את שפחתה ליעקב ומכירה, בקריאת שמות הבנים, בפיתוליו ודינו של האל. היא משחררת את האחיזה שלה ביעקב לטובת לאה (מפנה את יעקב לאוהל לאה תמורת הדודאים שראובן מצא) ואז האל נותן לה בן. ההחלפה של רחל בלאה תמורת הדודאים מאשררת את ההחלפה שלבן מבצע. רחל מלמדת את לאה לצאת אל יעקב והולכת להתפלל בצד. המהפך הושלם- כל החלקים בתוך יעקב ובתוך המשפחה תומכים זה בזה ומשלימים זה את זה.

מודעות פרסומת

לפרשת חוקת

דברים לפרשת חוקת מאת אפרת וייל

אני לא יודעת מה עובר לכם בראש כשאתם קוראים את הסיפור על משה, שהכה בסלע ויצאו ממנו מים, לי עוברות מחשבות על מערכת רווחה אוניברסלית מול פרטיקולרית, ואני אסביר מיד מה זה ולמה דווקא זה עולה לי לראש. הכל בכלל באשמת עמרי, שמאז המאמר שלו על הפרטת הקרקעות אני מתפעלת מהיכולת שלו לחשוב על הכלל גם בלימוד פתוח שכיף לנצל אותו כדי להתרכז בעצמך. זה לא אומר שאני מנסה להלביש פוליטיקה על כל טקסט תנ"כי, אבל המציאות העכשווית הכללית נמצאת לי איפשהו בראש, וזה די נחמד.

זה מתחיל מקריאה קצת ספרותית של הטקסט ומהקשבה למנגינה. יונתן אמר שחוץ מזה שמשה לא דיבר אל הסלע אלא רק הכה בו, משה גם לא השקה את העם. הקדוש ברוך הוא מצווה אותו "והשקית את העדה ואת בעירם", ובסוף כל מה שכתוב זה "ותשת העדה ובעירם". מלבד זאת, בציווי כתוב "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"- הסלע היה יכול לתת את מימיו. דמיינו סלע נותן את מימיו. במקום שהסלע יהיה נוכח, לא רק כישות שמדברים אליה אלא גם כישות הנותנת את מימיה, בעקבות השינוי מן הציווי הסלע נעלם, מדברים עליו ולא אליו והוא בכלל לא נותן את מימיו אלא הם יוצאים בעצמם "ויצאו מים רבים".

אני דמיינתי מערכת רווחה ממשלתית. האם מערכת רווחה ממשלתית צריכה להיות כזאת שמדברים אליה או כזאת שמדברים עליה, מכים בה ויוצאים מים באופן אוטומטי? כלומר- האם ראוי שמערכת רווחה תתייחס לאדם באופן אישי, תלווה אותו, תתאים תרופה למכה, או שמערכת הרווחה צריכה לדאוג לכולם ולספק רשת בטחון כללית ללא תלות במאפיינים האישיים של הנזקק? כמובן שמדובר בציר: בכל מערכת רווחה יש מרכיבים שניתנים לכולם באופן שווה, כמו למשל: חינוך. לא שואלים יותר מדי אם אתם מסוגלים לממן חינוך או לא. פשוט נותנים לכם. גם לעשירים נותנים וגם לעניים. מצד שני יש מרכיבים שניתנים על פי מבחנים כמו למשל הנחה בארנונה שכדי להשיג אותה צריך לעבור שבעה מדורי ביורוקרטיה מהגיהנום (צילום תלושי משכורות וחוזה שכירות ואישור לימודים ועוד, כיד הדימיון) כדי להוכיח מעל לכל ספק שאתם מספיק עניים. השאלה שלי היא לגבי המינון והאחריות- אולי זה תפקידה של הקהילה לדאוג להכיר את העני, אולי זה תפקידם של ארגוני מגזר שלישי, אולי המדינה לא צריכה להתעסק עם היכרות אישית של הפונים וצרכיהם כי זה בלתי אפשרי ברמות כאלה של ניכור מובנה.

צדדים רבים יש לשאלה. אני רוצה לקרוא לאורה את הפרשה וללמוד מזה משהו על הפרשה ועל מערכות רווחה: אולי משה מנסה להגביר את הניכור כדי לחזק את העצמאות של העם. התגובה של משה לטענות העם על המחסור במים- נפילה על הפנים- היא תגובה שניתן למצוא גם בסיפורים אחרים על טענות המופנות אל משה. אולי משה משתמש בשיטה חינוכית של צמצום- כשהמבוגר האחראי מצמצם עצמו ולא לוקח אחריות, הכפופים לו נזקפים ונוטלים אחריות על עצמם. אפשר לראות את זה גם בתהליך החינוכי שקורה במכינה שלנו- אם מטילים עליך אחריות אתה הופך לאחראי. המבוגרים שותקים קצת ואתה מרגיש צורך למלא את החלל בעשיה ויוזמה משלך. לא מכריחים אף אחד לבוא לשיעורים וכך אפשר לעשות חישוב נקי אם זה מתאים ללכת לשיעור או לא.

לפעמים אני מרגישה שיש עניים שנכנסים למצב תודעה של עוני ומטילים אחריות על המדינה. הם מעסיקים את עצמם בריצה מפקיד לפקיד כדי לקושש עוד הנחה- לחוגים, לרהיטים יד שניה מעמותת חסד, למעון של הילדים, לארנונה. משרה מלאה אפשר לעשות מהריצות והתחנונים האלה. התפיסה העצמית של האדם במערכת כזו נשארת תודעה של קבצן, ולא של אחד שהדברים מגיעים לו בזכות, בגלל שזה המינימום הדרוש לקיום. אני מסתכלת על אנשים כאלה וחושבת לעצמי כמה אנרגיות יש להם, כמה משאבים טבעיים שהם יכולים להיסמך עליהם, כמה תחמנות בריאה, ידע בעורך-דינית, גישה לביורוקרטיה. לו רק היו משקיעים אותם אנרגיות בלהרגיש אדונים לגורלם במקום להרגיש עבדים שלו. נתינה דרך מערכת רווחה גלובלית מאפשרת להחזיק את העניים בכבוד- כולם מקבלים. לא רק אתה. עכשיו תעשה משהו מועיל עם עצמך כי יש לך נקודת פתיחה מעולה כמו כל אחד אחר, כולל העשירים.

משה מנסה לעצור את הדפוס התלותי. להפסיק את המעגל של לבקש לקבל לבקש לקבל. לא לראות את עצמך רק כאדם מבקש אלא גם כאדם יוצר ויוזם. לפחות שיפנו אל האל ולא אליו- הוא נופל על פניו כאומר- גם אתם יכולים לפנות אל האל! אתם חזקים! כל אחד יכול! מי יתן כל עם ה' נביאים (קריאה של משה בעקבות התנבאות ספונטנית של אנשים פשוטים מהמחנה בפרק י"א)!

אם משה היה מדבר אל הסלע זה היה נס יותר גדול. אולי משה רצה להפחית מינוני נס בחיים, אולי כהכנה למותו הקרב. לפעמים אם מתרגלים לניסים ולמתנות קשה יותר לעמוד על הרגליים לבד. הכאה בסלע זה משהו שכל אחד יכול לעשות. אין צורך ליצור קשרי ידידות עמוקים עם הסלע עד שיתן מימיו. המים פשוט יוצאים כי היכית בסלע, והעניין סגור.

אל מול פירוש ההתנהגות של משה כצמצום לקראת אחריות של העם אפשר לראות גם את הצד שלוקח האל בסיטואציה הזו- אולי האל מנסה להגיד שיחסים אוטומטיים הם לא אמיתיים. הם יוצרים מנגנון טכני, קר ומנוכר, ומפריעים לאדם לראות את הערבות ההדדית, את האפשרות לעזור לאחר מתוך מבט בעיניו, את החסד ואת הדיבור המקרב.

אני רואה את היתרונות גם בהנהגה שמדברת עם העם כל הזמן ונענית למשאלותיו וגם בהנהגה שנעלמת לפעמים ומשאירה את האחריות למישהו אחר שיגלה שהוא מסוגל. כמו שהצעתי קודם, אולי גופים שונים שפועלים במרחב הציבורי צריכים להדגיש אסטרטגיות שונות על ציר ה"היענות- היעלמות". אין לי מסקנות מעשיות אבל אני חושבת שזו שאלה שצריכה להישאל.

במספר שמות

דברים לפרשת במדבר, מתוך הלימוד של בית המדרש בית ישראל מיתרים, מאת אפרת וייל

לא חסר מקום, במדבר. המחנה נפרש על פני העמק, מה טובו אהליך יעקב- שפתחיהם אינם מכוונים זה אל זה. חודש אייר, הגיע האביב, תכונה מורגשת במחנה. האביב הוא זמן למסעות, למלחמות, הגיע הזמן להיכנס לארץ, הגיע הזמן לזוז.

משה, אהרון ושנים עשר נכבדי השבטים פוקדים את העם לצבא: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות". מה זה מספר שמות? דמיינו את האדם הכי זקן במשפחה שלכם ובבית אביכם. האדם הכי זקן ונכבד שאתם מכירים וקשורים אליו. אלה ראשי השבטים. ראשי השבטים עוברים על האנשים במשפחה שלהם, אחד אחד, מסתכלים להם בעיניים, קוראים בשם שלהם, ורושמים:1, 2, 3. דמיינו איש חשוב מהמשפחה שלכם עובר אחד אחד על בני המשפחה, המשפחה הכי מורחבת שאתם יכולים לדמיין, וקורא לכל אחד בשמו, זוכר את השמות של כולם, מכיר בקיומו של כל אחד. ככה אני מדמיינת את "במספר שמות": מצד אחד מפקד וספירה, אבל ספירה שלא הופכת את האדם למספר אלא מכירה בשמו. ספירה כזו מעניינת גם בהקשר הצבאי- צבאות הופכים את האדם למספר, כשהניצחון נמדד לעיתים ביתרון מספרי, וכאן דווקא יש התכוונות אחרת, שמתייחסת גם לפרטים.

על ראשי השבטים, אחרי פירוט שמותיהם, נאמר: "האנשים האלה אשר נקבו בשמות". אולי הקריאה בשמותיהם של ראשי השבטים היתה מודל מוקטן של המפקד כולו. מה זה לנקוב בשם? בסוף ספר ויקרא מובא סיפור קטן על איש שנקב בשם השם וקילל אותו. ניתן להבין את הסיפור בדרך כזו שישנן שתי עבירות שעבר האיש- לנקוב בשם השם היא עבירה בפני עצמה. העלינו גם השערה שקריאה בשם של מישהו בימים ההם היתה מעשה חריג. לא היו אז פניות ישירות, רק האל קרא לאנשים בשמם כשהוא פנה אליהם. הקריאה בשם היא צמצום. להגיד למישהו את השם שלו זה כמו להגיד מה המקום שלו. לכן גם לא נוקבים בשם האל.

כדי להבין את השורש נ.ק.ב פנינו אל שורשים אחרים שמתחילים באותן שתי אותיות (ישנה גישה בלשנית שאומרת שמוצאם של השורשים משולשי האותיות הוא בשורשים עם שתי אותיות, ובין השורשים עם שתי אותיות ראשונות זהות יש קשר. נסו את זה פעם בבית!). שמנו לב לשורשים נ.ק.ד, נ.ק.ז, נ.ק.ט, נ.ק.מ, נ.ק.ר ועוד- השורשים במשפחה הזו עוסקים ביצירת מוקד, ביחס שבין פרט אחד, נקודה אחת, מוקד אחד, לבין הסביבה שלו. כך גם פירשנו את נקיבת השם- ציון השם משמש למיקום של האדם כנקודת ציון במרחב האנושי, מובלטת מסביבתה. ראשי השבטים נקראים בשמותיהם ובכך הם מקבלים מהות, זהות, אישור לתפקיד שלהם וגם ציון של מיקום ביחס לסביבה. בהמשך הם פקדו את האנשים בדרך דומה.

כמו שאמרתי, במדבר לא חסר מקום. אני מדמיינת אותו מתמלא בשמות, פרושים בצורה אחידה על פני המרחב, מתערבלים אחד בתוך השני, דרוכים לצאת לדרך.

לקראת פסח (2)

בהמשך לשבוע שעבר, אנו ממשיכים לפרסם דברים מתוך סדנת כתיבה לקראת פסח. הסדנה מסכמת לימוד לקראת פסח על חמץ ומצה, על קטע קטן מהמשנה, מסכת פסחים, שמדבר על ליל הסדר ועל הצעקה והדיבור שביציאת מצרים. כמו כן, היא מסכמת את חווית הלימוד בבית המדרש עצמה. השבוע ובשבוע שעבר מתפרסמים דברים מתוך הסדנה במקום פרשת השבוע.

.

ערב פסח

מאת אפרת וייל

.

אור כתום מהחלון

גיהצנו חולצה,

הנחנו על כסא,

עד הערב

לא אכלנו, היינו כל כך עניים.

.

החולצה תשאר מקופלת על הכסא,

נסב באפודה סרוגה, סגולה.

על ארבע כוסות יין, לפחות,

נברך.

.

מאת אריאל פרומקין

.

לך לך אל המדבר בשלווה

ופרוק מעמך את עגלת השגרה

חלון רחב יפתח אל מול לוח ליבך

ותזכור את כל הדרך ומי הוליכך בה

בעשותך כך לא תחמיץ דבר

להפך, יהיה זה מיצוי העניין כולו.

.

.

…………………………………………
יש לכם מה להוסיף? להגיד? לשתף? ממש כאן למטה אפשר לכתוב תגובות, כולם מוזמנים!

בשבוע הבא לא תתפרסם פרשת השבוע מבית המדרש, לכבוד זה שלכולם יש המון זמן בחופש ללמוד בעצמם! אם מישהו רוצה לשתף בלימוד שלו הוא מוזמן לשלוח לכאן ונפרסם- maagalimm@gmail.com

למה ואיך להקריב קרבנות

דברים לפרשת ויקרא מאת אפרת וייל

בפרשת ויקרא מוזכר לראשונה הביטוי "קרבן". זו לא הפעם הראשונה בה מישהו מקריב קרבן בתורה, אבל זו הפעם הראשונה בה הוא נקרא "קרבן"- לפני כן העלו עולות, "לקחו" בעלי חיים שונים, עשו "פסח" (כנראה שם נרדף לקרבן גם) וכדו', במקרים בודדים של ציווי או נדבה. מערכת הקרבנות המופיעה בפרשה היא מערכת ממוסדת המכילה ציווי לעתיד ולדורות. ציווי זה מעמיד בפנינו את אחת השאלות הקשות ביותר להתמודדות לאדם המודרני- למה, ואיך אפשר, להקריב קרבנות. בבית המדרש שלנו השאלה הופכת קשה יותר, לאור הנטיה שלנו לקחת אחריות על כל דבר, לנסות להגיע אל הטקסט מן הנקודה האישית, "להתחבר".

פרספקטיבה הסטורית

אפשר לראות כמה נתיבים עיקריים לתשובה לשאלה הזו. ניתן להסתכל על העניין בפרספקטיבה היסטורית, לומר: פעם הקריבו קרבנות אדם" או- "פעם ההרג בין אנשים היה נפוץ" והיה צורך בסובלימציה- יהרגו כמה חיות, כך יהרגו פחות אנשים. הבעיה בתשובה הזו, ובכל תשובה אחרת שהשורה התחתונה בה היא שהיום כבר לא צריך את זה, היא שאין לדבר סוף. על כל מצווה אפשר להגיד "היום כבר לא צריך את זה". כיבוד הורים? פעם הורים היו מתים מיד אם הילדים לא היו דואגים להם בערוב ימיהם. היום הם יכולים להסתדר לבד עם חסכונות, ביטוח לאומי וכו'. היום כבר לא צריך את זה, וכך אפשר להפעיל פרספקטיבה היסטורית כדי לבטל כמעט כל מצווה. ובכל מקרה, התשובה הזו מהווה בעיה לאנשים שרוצים להאמין שהתורה נכתבה לדורות ותמיד צריך כל אות מתוכה.

הקרבנות כציון חרטה ובקשת כפרה

הלימוד הוביל אותנו באפיקים המוכרים- הדרישה של התורה ממנהיגים חוטאים להביא קרבן ולכפר על חטאיהם, למרות מעמדם. אריאל העלה השערה לגבי קשר בין חטאים בשגגה של הכהן הגדול והעם, שמופיעים ראשונים בפירוט החטאים בשגגה שיש להביא עליהם קרבן, לבין חטא העגל: הכהן הגדול והעם הם שחטאו בחטא העגל, מתוך דברי אהרון לאחר חטא העגל ניתן להבין שהוא עשה זאת בשגגה, והקרבן אותו מביאים- פר. אבל עם כל היופי שבכניסה לפרטים של החטא והאשמים- בסופו של דבר הדיון חוזר לשאלת הקרבנות: ברור שזה דבר טוב להכיר בחטא, להתחרט עליו, לקבל על עצמך לא לחזור עליו, ועוד יותר יפה כשמי שמכיר בחטא הוא איש ציבור, אבל למה לאחר ההכרה בחטא צריך להקריב קרבן? מה הקשר בין חטא לקרבן, ויותר מזה- גם אם פעם היה קשר כלשהו בין חטא לקרבן- מה הקשר היום בין חטא לקרבן?

על קרבנות מגניבים בהיסטוריה, ועל אלה שלא

בעצם, לא כל קרבן הוא על חטא. חלק מהקרבנות הם פשוט דרך נחמדה לשמוח עם אחרים, הזדמנות לתת לכהנים את חלקם בבשר הצלוי ולאכול ארוחה טובה לציון שמחה מתוך מודעות אל הקודש. יש גם קרבן צמחוני, שהוא בסדר גמור, ומצידנו, אפשר שיבנה מחר בית המקדש ויקריבו שם רק מנחות צמחוניות כל היום. בסופו של דבר, שאלת הקרבנות יכולה להצטמצם לחלק קטן מן הקרבנות- הקרבנות שנשרפים לגמרי עד שלא נשאר מהם כלום (אלא אם כן אתם צמחונים, ואז יש לכם בעיה עם חלק גדול יותר מן הקרבנות). הקרבן שלמדנו עליו בבית המדרש- קרבן שמביאים על חטא בשגגה, הוא כזה שנשרף כולו: חלקו הקטן מוקרב על מזבח העולה, חלקים פצפונים מפוזרים להם לכיוון הפרוכת ומסביב למזבח הקטורת, וחלק גדול נשרף מחוץ למחנה, ונראה שהחלק הזה הוא שאריות, או משהו כזה, ואיך חלק כל כך גדול של חיה יכול להיות שאריות.

למה ואיך להקריב קרבנות

נראה שבסוף הלימוד נשארנו בתחושה של שאלה גדולה. הלכתי איתה הביתה. הרגשתי צורך להסביר לעולם: "אבל היהדות היא יפה, אנחנו לא כאלה באמת", אבל היינו כאלה באמת וסתם אמרתי. כרגיל במקרי חירום, התקשרתי אל ההורים. ההורים אמרו לי שלא כל התשובות נמצאות בתורה. הבחירה שלי לאמץ את היהדות גם מרצון היא בחירה בדיאלוג מתמשך עם היהדות. כמו בכל קשר אמיתי שבחרתי בו בחיים וכמו בקשר זוגי וכמו ההתמודדות המתמשכת של כל מיני אנשים שדווקא כן יש להם מקצוע (בניגוד אלי) עם הפידבקים שהם מקבלים בעבודה.  ההורים אמרו: התורה שבעל פה עוד לא נסגרה. עוד יהיו פתרונות לכל השאלות, צריך להאמין, אנחנו עובדים על זה, אולי יעבדו על זה גם אחרינו.

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

אוהל מועד כחופה

מאת אפרת וייל

בפרשת תצווה מופיעות הוראות נוספות למשה לגבי יצירת המשכן וכליו והקדשת הכהנים והמזבח: האל מצווה להדליק נר תמיד, להכין בגדים מסוימים לכהנים ומזבח קטורת קטן, ומתאר את טקס הכניסה לתפקיד של הכהנים והמזבח.

קל להבין את הדיוק בפרטים וכן את ההתגיסות הכללית למלאכה כשחושבים על הכניסה לאוהל מועד כעל חופה. באוהל מועד מתרחשת ההתוועדות, מתרחש המפגש בין האל לעם ישראל. מפגש שמכונן בעקבותיו קשר. לקראת המפגש יש דאגה לפרטים הקטנים ביותר- איך יראה מקום המפגש, הבית או החופה, איך יראו הבגדים היפים שישמשו לצורך המאורע, איך יראה המקום, מי ישתתף בהכנה, בסידור ובקישוט? גם אנשים שבדרך כלל אדישים ביותר ללבוש ולתפאורה מתחילים לשים לב לפרטים הקטנים כשזה מגיע לחופה או למפגש מיוחד עם אהוביהם.

בפרשה הקודמת למדנו על שני שמות למשכן- משכן ומקדש המעידים על יחסי שכנות וקידוש הדדי (העם מקדשים את האל, האל את העם). בפרשה זו מוזכר לראשונה השם אוהל מועד המעיד על המפגש עצמו, על ההתוועדות המשותפת, על ההתוודעות.

מתוך הלימוד, למדתי כמה דברים: ראשית, למדתי על ההיבט המרגש שבהוראות לתפירת בגדים ותיאורם המפורט, שנית, למדתי על ההזדמנות להאיר את חיי החול והחומר (בגדים, תפאורה) באורו של מפגש עם האהובים לי (בניגוד למקום השולי שהם תופסים במחשבותי בדרך כלל) ומתוך כך למדתי על החשיבות של השותפים בבניה- על ההפיכה שלהם לחלק מהבנין ועל השיתוף בחומר ובעשייה המוביל לשותפות רוחנית כך שלא רק התוצר חשוב אלא גם התהליך.

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

שבת שלום

מאת אפרת וייל

לימוד לפרשת יתרו.  בפרשה, בעשרת הדיברות, מופיע הציווי על שבת. העולם היה אז צעיר, בערך בן 2500,  ולא חווה כל כך הרבה שבתות, ואם חווה- הן לא היו באופי של השבת שלנו. מה ידעו בני ישראל על שבת? מה שמעו מאבותיהם? ניסינו לקרוא את הפשט ולהבין מתוכו מהי השבת שלהם ומה הציווי בעשרת הדברות מוסיף עליה.

שבת בראשית

איזה מין שבוע זה היה? שבוע שבמהלכו נבראו המאורות, איך נספרו בכלל ששת הימים? האם אחרי שבת בראשית הגיע יום ראשון? מתי האל גילה לאנשים ששבת הוא יום מנוחה? ואולי שבת היתה רק בשמים עד לפרשת המן? האם תמיד ספרו את הימים לשבועות? אנחנו מכירים אזכור של "שבוע" בשיחה בין יעקב ללבן. מעניין אם היתה להם שבת בסוף השבוע ומה היה האופי שלה בכלל.

שבת המן

האם היה ציווי על שביתה בשבת, או שזו רק היתה הכרזה על שביתת האל ושלא יצפו ממנו שיוריד מן בשבת ויצאו החוצה לחפש אותו? לשבת אין סימן טבעי. בניגוד לחודש, שאפשר לראות על ידי שינוי במראה הירח, בניגוד לשנים שאפשר לראות את התקדמותן על ידי חילופי העונות, או היום והלילה שנקבעים על ידי השמש והירח. המן שימש סימן טבעי לבואה של שבת. הייתם רוצים שיהיה סימן מובהק לשבת, בטבע, גם היום? יש דבר כזה תחושה טבעית של שבת? אם הייתם מאבדים את המניין, הייתם מרגישים לפי הטבע ששבת? אולי הסימן הטבעי הזה היה רק לצורך תקופת ההסתגלות לקיומה של שבת, ואחר כך זה כבר נטבע בנו.

ההיכרות הזו עם השבת, במקביל לאיסורים, מלמדת גם על טבעה המכיל של השבת- המן המיותר שנאסף ביום שישי לא מתקלקל אחרי יום אחד, כמו בדרך כלל, אלא נשאר. בנוסף, למרות שיום שבתון היה אמור להכניס את כולם לראש של מחסור וחיסכון, מתברר שבדרך נס נצבר מספיק אוכל ביום שישי כדי שיהיה גם לשבת. אין מה לדאוג. יש הכל. שבת יכולה לבא.

במאמר מוסגר אפשר להזכיר כאן את צנצנת המן, שנשמרה לדורות. מדהים איך הם מעיזים לשמור אוכל, שמטבעו מתקלקל אחרי יום אחד (מה זה היה? שלג שנמס? עשב שנובל?) לדורות. והם חושבים שזה יחזיק מעמד. אולי השבת משמרת גם את המן שבצנצנת. אולי זו השבת של העולם הבא, שהמן בצנצנת נשמר עד אליה.

שבת מהר סיני

מתחדש כאן איסור מפורש על מלאכה. עד עכשיו האל הדגים, מעכשיו הוא מזמין אותנו לשבות איתו. הכרה שלכל מלאכה שלנו שותף האל, ועבודה שלנו אולי מכריחה גם אותו לעבוד.

הטעם לשביתה ממלאכה נעוץ בכך שהאל שובת. בניגוד למצווה בעשרת הדיברות בספר דברים המנומקת בנימוקים סוציאלים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", כאן השביתה של כולם מגיעה מן האל. אלו לא אנחנו שמעניקים זה לזה את השבת אלא האל שמשתף אותנו.

סיכום

מה ידעו בני ישראל על השבת קודם, ומה התחדש להם בהר סיני? מונחים לפנינו היסודות של השבת. השבת כפי שהיא מופיעה בטבע- בסיפור הבריאה, בשביתה הפלאית של המן. השבת, לפני הכל (אבל לא אחרי הכל), מנותקת מהסכמים חברתיים ומעוגנת בטבע. מנותקת מן ההגיון האנושי ומחוברת לחירות שנותן האל כמתנה, בהפתעה, לעם ישראל. שנדע לקבל את השבת, וגם לתת אותה.

* לימוד זה הוא פירורים מתוך הלימוד המתמשך על שבת, נושא מרכזי בבית המדרש. השבוע לא מדובר בסיכום הלימוד השבועי על פרשת השבוע בגלל שהבחירות שיבשו לנו את הלימוד המשותף הקבוע על הפרשה, אבל בנס, אפילו ששבתנו ביום הבחירות, האל הביא לנו לימוד משנה שיהיה גם לשבת הזו.