קטגוריה: יאיר מלכיאור

למי יש חלק בצחוק?

דברים לפרשת וירא מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יאיר מלכיאור

"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק". הרבה מהפרשנים התווכחו על משמעות המילה "מצחק" וניסו להבין מה בעצם עשה ישמעאל. בלבול זה של של הפרשנים בא לידי ביטוי גם בבית המדרש נתקלנו במילה ופשוט קשה היה להבין מה בדיוק הוא עשה? מה כל כך גרוע במעשה זה עד ששרה צריכה לזרוק אותו ואת אימו מהבית.

הפרשנים מציעים מגוון רחב של אפשרויות ממעשה של צחוק מיני, דרך מעשי עבודה זרה, לגלוג על יצחק שבדיוק נגמל ועד לאפשרות שישמעאל חומד את הירושה.

הדבר שתפס אותי בתיאור המעשה הוא קודם כל עיני המתבונן, ובמקרה שלנו המתבוננת, שרה. לא מסופר שישמעאל מצחק, אלא ששרה רואה אותו מצחק. המוקד הוא במה ששרה רואה ולא במעשה עצמו (זהו גם קו מנחה כי מאוחר יותר בפרק הגר לא תראה, ויש המון משמעות בפרק למי רואה מי שומע ומי מדבר).

כשחוזרים לתחילת הפרק ניתן לראות שהמוקד בפתיחה הוא סביב הצחוק. קוראים ליצחק בשמו, שרה אומרת "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" המון צחוק. אך מיד אחרי שיצחק נגמל פתאום שמה שרה לב למוקד אחר של צחוק בבית, היא רואה את ישמעאל מצחק. מי שהביא את הצחוק הביתה, יצחק, נמצא בסכנה, הסכנה איננה שיודח ממעמדו, אלא שבן האמה יירש יחד עם יצחק. משהו בצחוק המתגלגל לו בבית אברהם לא יהיה נקי. את הבית צריכים כרגע ליצור ע"י ייחוד, דיוק ומתוך כך הרחקה, לא ע"י הכלה וקירוב.

ולמרות זאת, לסיום, יש אחד שקצת מחוץ למשחק הזה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" אברהם לא רואה ירושה לא רואה בית ולא רואה הבטחה, הוא רואה ילד קטן, בנו, שעליו הוא רוצה להגן. כשאלהים מכריח אותו ואומר שהצדק עם שרה אברהם דואג לקום בבוקר לארוז במו ידיו את התיק ולהניח אותו על שכמה של הגר, היא אפילו לא מתכופפת, האדון הפך למשרת את שפחתו. אך לא זו בלבד אלא שמיד אחרי שהגר וישמעאל נאבדים במדבר באר שבע, עובר אברהם לגור בבאר שבע, קרוב קרוב לבנו.

יש אמת גדולה, אלהית, צחוק מדויק שאותו רוצה ה'. אבל את אברהם מעניינים דברים אחרים, יש לו בן, שלו הוא צריך לדאוג.

מודעות פרסומת

בלעם פוגש את ה'

דברים לפרשת השבוע, מאת יאיר מלכיאור.

פרשת בלק היא פרשה שתמיד מאתגרת אותי. כל הדברים שאני לא מצליח להאמין בהם מתרחשים בה בעצימות גבוהה במיוחד.

כוחות מאגיים, ברכות וקללות, דיבור כבקשתך עם אלהים והדובדבן שבקצפת – אתון מדברת.

כל הדברים האלה הובילו אותי לבחור להתבונן דוקא בפרשה זו, ולאתגר את עצמי. לנסות להבין האם יש משמעות לערימת כוחות הכישוף האלה שמגיעים פתאום בצורה מרוכזת בפרשה אחת.

אחד הדברים המעניינים שתפסו אותי היה המעבר בין שם הויה לשם אלהים שחורז לו את הפרשה. שלוש פעמים בלעם מדבר על ה' בשמו ואז מי שמתגלה אליו זה אלהים.

כשמגיעים זקני מואב ומדין לבלעם ומבקשים ממנו להתלוות אליהם לקלל את ישראל, הוא מבקש מהם להמתין בלילה "…והשבתי לכם דבר כאשר ידבר ה' אלי…" (כ"ב, ח')  ומיד לאחר מכן "ויבא אלהים אל בלעם" וכל השיחה מתנהלת עם אלהים ולא עם ה'.

ושוב בפעם השניה כשמגיעים עבדי בלק "…ואדעה מה יסף ה' דבר עמי" וגם שם "ויבא אלהים אל בלעם" ושוב השיחה היא בין אלהים לבלעם.

בפעם השלישית בה מתרחשת ההחלפה בין שני שמות האל כבר נפתח הפתח לשינוי התנהלותו של בלעם: בפעם הזאת כאשר בלעם ובלק עומדים יחדיו ומתכוננים לקלל את ישראל אומר בלעם "התיצב על עלתך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני…" (כ"ג, ג') ואז "ויקר אלהים אל בלעם…".

מעברים אלה בין שם הויה לשם אלהים יכולים להיות מקריים לחלוטין ומוסברים בדרכים שונות, אבל זאת רק עד שמגיעים למעמד השני בו מנסה בלעם לקלל את ישראל לאחר כשלון הנסיון הראשון. הפעם בלעם אומר "ואנכי אקרה כה" ואז מגיע השינוי- "ויקר ה' אל בלעם…". בלעם לא מצפה לכלום, ומי שמתגלה אליו הוא מי שהוא התיימר להידבר איתו בפעמים הקודמות, האל בשם הויה.

ניתן לראות בארבעת המקרים האלה תהליך מובהק. בפעמיים הראשונות בלעם הבטוח מאוד ביחסיו עם האל אומר בודאות שה' ידבר איתו, ואז בא אלהים. בפעם הבאה בלעם מסייג אולי יבוא ה' וגם שם מגיע אלהים. בפעם הרביעית בלעם אומר אני אקרה, אני אלך להפגש עם מה שלא יבוא, ואז מופיע ה'.

זה המקום להיכנס בקצרה לעניין משמעות השמות. בעיניי הדיבור כאן על שם ה' הוא התייחסות לשמו הפרטי של ה' (כך בסנה: "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור"). אלהים, בשם אלהים, הוא אלוהות, מין שם כללי לכח עליון. בכל אמונה בתורה האליל קרוי אל גם אם הוא אל שקר. ה' יש רק אחד כי ה' זה שמו הפרטי של האל שלנו. בלעם בתחילת הפרשה מאמין שהוא מכיר את ה' ואיתו הוא מדבר, אבל הקורא יכול לראות שבלעם לא מבין באמת את הסיטואציה. לא ה' מדבר איתו אלא אלהים, משהו קורה אמנם אבל לא מה שבלעם חושב שקורה. רק כשבלעם משתחרר מתפיסותיו ומהרצון שלו להגיד לה' איך להיות ולהופיע מופיע ה' בכבודו ובעצמו.

השיא מגיע בברכה הבאה, שם בלעם כבר לא פונה לאף אחד. "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (נחשים מלשון ניחושים או קסמים המזמנים את האל) ואז דווקא שם "ותהי עליו רוח אלהים".

בלעם מבין מה האל רוצה בעולם ומנקודה זו, הוא כבר לא צריך לפנות אליו כדי לדעת מה הוא רוצה, כי הוא מחובר אליו בעומקו. עכשיו הוא כבר יכול לדבר בשמו, הם כמעט אחד.

מנק' זו אפשר לחזור ולהתבונן בסיפור האתון. האתון מסמלת את המשרת שיודע את רצון אדונו "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". גם אם האדון לא רואה בדיוק למה, האתון תדע לסור מהדרך ולעקוף את המכשול כדי לדאוג לו ואפילו למעוך את רגלו של האדון לצד הדרך כדי להגן עליו. כך עושה משרת אמיתי, הוא לא צריך פה כדי להבין מה אדונו רוצה וצריך.

כשבלעם חושב שהמשרתת שלו, האתון, פועלת נגדו, הוא מאיים עליה בחרב. כמו שאדון אחר, ה', איים על בלעם בחרב שמונה פסוקים קודם (כשהמלאך עמד בדרכו של בלעם וחרבו שלופה בידו).

לכאורה בלעם של תחילת הפרשה הוא עובד ה' האידיאלי, הוא לא זז ללא הכוונה מה', שואל את אדונו כל שאלה שיש לו. אך משרת אמיתי אמור לדעת מה ה' רוצה עמוק מבפנים. הוא לא צריך לפנות לאובות ולידעונים, הוא לא צריך לפנות למכשפות ולמעשי ניסים. משרת אמיתי הוא כזה כמו שבלעם הופך להיות "שמע אמרי אל וידע דעת עליון". הוא לא צריך לפנות לה' כדי להבין מה ה' רוצה ושואף.

כשהוא מאבד את כוחו המאגי הוא מוצא את הכוחות האמיתיים הגלומים בו בעצמו, כך ורק כך יכולה לפעום בו רוח אלהים.

ה' בוחר להיות ארך אפים ורב חסד

לימוד לפרשת "שלח" מאת יאיר מלכיאור

בזמן הלימוד בבית המדרש השבוע, שהתמקד בדו שיח בין ה' למשה אחרי חטא המרגלים, שאלה אותי אפרת את השאלה הבאה: אם אתה היית במקום משה, מה היית עונה ל-ה' לאחר האמירה שהוא רוצה להשמיד את העם?

המחשבה המיידית שלי היתה לסנגר על בני ישראל, להסביר את התנאים שהובילו אותם למקום הזה, שזה עם שעבר טלטלות כל כך גדולות והם מפחדים משינויים, שיש להם עדיין מנטליות של עבדים, ובקיצור אין עם רע יש עם שרע לו…

אני באמת חושב שזאת תשובה נכונה, עם שנולד לעבדות, עם שבקושי שנה וחצי במדבר, עובר חוויות דרמטיות על ימין ועל שמאל, הוא עם שקשה לו לתפקד. זה לא עם שעבר תהליך חינוכי ארוך, התבשלות והכנה לקראת הפיכתו לעם חופשי בארצנו. אם כך למה משה לא אומר זאת ל-ה', כל כך צועק מהפס' שיש כאן בעיה של תיאום ציפיות, ובכל זאת, משה בוחר ללכת בנתיב אחר לגמרי.

משה מעביר את הדגש מהעם ל-ה', משה בעצם אומר ל-ה': יש לך מטרה בכך שהוצאת את ישראל ממצרים, ובכל רגע נתון אתה אמור לשאול את עצמך: מה ישרת את המטרה הזו בצורה הטובה ביותר. אין כאן מחויבות למטלה שלקחת על עצמך בגלל שלקחת אותה כפי שנהוג בעולמנו. יש כאן אמירה ברורה: מה יעזור למימוש המטרה, מה יגדיל את שמו וכוחו של ה' בעולם.

כאן טמון גם מהלך שמשנה את כיוון התנועה של ה'. משה אומר לו שהעולם כבר מכיר את כוחו מאחר שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים "כי העלית בכחך…"(י"ד, י"ג), ועכשיו יש לה' שתי אופציות:

האחת להשמיד את העם ואז יאמרו הגויים "מבלתי יכולת ה'…"(ט"ז) ה' כבר מזוהה עם עם ישראל, מה שקורה עם בני ישראל הוא שיקוף של ה' בעולם ומכאן גם יביא לירידת קרנו כי הוא לא מספיק חזק.

האופציה השניה היא ש"יגדל נא כח אד-ני…"(י"ז) בכח חדש לגמרי "כאשר דברת לאמר:" "ה' ארך אפים ורב חסד…". יכולתו של ה' לפעול כארך אפים ולא כמגיב מיידי היא כח מופלא, להיות רב חסד הוא כח אדיר, ה' מופיע עכשיו על הבמה כבעל כח מורכב, כבעל יכולת להעביר על מידותיו, לבחור פעם במידה אחת ופעם במידה אחרת, כל מקרה ע"פ המידה הראויה לו. משום כך גם בולט כאן שמשה משמיט חלק מהמידות כפי שהופיעו בפרשת כי תשא. אין את חנון ורחום, אין את מידת האמת, משה לא מבקש מ-ה' חנינה לבני ישראל בשם הצדק, הוא מבקש ממנו לראות את הפוטנציאל העתידי שיש בהם בשם הארך אפים ורב חסד, ולזה ה' נענה. לדור הזה לא יסולח, הוא ימות במדבר, אך ה' יהיה ארך אפים וייתן לבניהם להיות האנשים הראויים והמתאימים, או כדברי יגאל: ה' עובר לפעול בצורה תהליכית.

בעיני יש משמעות חינוכית עמוקה מאוד לפרשה הזו, המעבר להסתכלות ארוכת טווח הוא מעבר דרמטי וקשה מאוד. קל להגיד את זה, אך כפי שזה עולה מהכתובים קשה מאוד להפנים, אפילו לה' זה קשה.

ה', שהשקיע מאוד בדור מסוים: מוציא אותו ממצרים, עושה לפניו ניסים, נותן לו את התורה, מחליט לוותר על הדור הזה, על הדור שראה את כבוד ה' ואת אותותיו הרבים.

הוא עובר לדור הבא, דור שילמד להסתובב במדבר ולהיות רועים במשך ארבעים שנה. המעבר לתהליך ארוך והרבה פחות צבעוני ודרמטי, נתינת העצמאות לדור הבא ולא הולכה שלהם "על כנפי נשרים", הוא יהיה המפתח לדור שיוכל להכנס לארץ ולדעת אותה, זה דור שיכול לבנות מדינה.

על טומאה וטהרה

דברים לפרשות תזריע- מצורע מאת יאיר מלכיאור

עיקר ענייני טומאה וטהרה מופיעים בפרשות תזריע ומצורע.

ההגדרה המילונית של הטומאה היא "שאינו טהור" ואילו הטהור מוגדר בעצם "שאינו טמא". הגדרה מעגלית זו אכן עולה מהפסוקים בצורה מובהקת: היכולת להיות טהור קשורה באפשרות להיות טמא ולהיפך, הטומאה מאפשרת את עקרון הטהרה, ע"י המערכת הזו נוצרת מעגליות תמידית של טומאה וטהרה שבולטת במיוחד אצל אשה נידה שמתקיימת בה מחזוריות קבועה של טומאה וטהרה.

אין דרך אחת חותכת להסביר את כל דיני הטומאה. בנסיון לפצח את משמעות הטומאה (ומתוך כך גם את משמעות הטהרה) ניסינו לבחון את הדברים שגורמים לטומאה ואת הדברים שמטהרים.

סוף הפרשה הקודמת, פרשת שמיני, מפגיש אותנו עם דיני האכילה והטומאה של בעלי החיים, שם דווקא ניתן למצוא ציר מובהק של קירבה לאדמה כדבר שמטמא. עופות ודגים לא מטמאים כלל, יש בהם רק כאלה שאסורים באכילה, ואילו בחיות שארץ יש דרגות שונות. הדוג' המובהקת ביותר לכך שענין החיבור עם הארץ הוא המטמא בא לידי ביטוי בפס' כ"א "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" השרץ שיכול להתנתק מן הקרקע ולעופף באויר הוא זה שמותר באכילה, השאר טמאים. גם כששמנו לב לקשר בין הטומאה של החיות לאדמה, עדין לא מובנת לנו משמעותו. בכל אופן, מעניין לחשוב על חומר (אדמה) כעל נושא משמעות שהיא מעבר לפונקציונליות שלו ואולי קשורה במהותו.

קשה מאוד למצוא טעם לכך שיולדת נהיית טמאה, יש רמז לכך שזה קשור ביציאת הדם כי המקרא מדמה את דין היולדת לדין נידה " כימי נדת דותה תטמא". וגם לאחר מכן היא יושבת "בדמי טהרה".

וגם מה בדיוק טמא במצורע ובצרעת הבית קשה מאוד להבין.

הצעה מעניינת לגבי הטומאות כולן, הציעה אפרת (ואני מרשה לעצמי לפרש את דבריה בחופשיות) שמטרת הטומאה היא לאפשר לטמא לטפל בעצמו, אשה יולדת ואיש מצורע הם אנשים שזקוקים לעזרה שזקוקים לזמן כדי לשקם את עצמם, את הגוף ואת הנפש שלהם. כשמכריחים את היולדת להשאר בביתה, לא להצטרף לאירועים חברתיים ולא לבוא למקדש, בעצם מאפשרים לה לדאוג לעצמה, אם היא תדאג לעצמה כך היא תוכל גם להיות חלק טוב יותר מן החברה. אולי בגלל זה מיד בתום הטומאה היא צריכה להגיע אל מרכז החברה, אל בית המקדש ולהביא קורבן, לבצע אקט של קדושה.

וכנ"ל המצורע, המצורע זקוק לטיפול גדול, בידודו מהחברה מאפשר לו להיות עם עצמו, אם זה כדי לטפל בגופו את הטיפול הגופני לו הוא זקוק, ואם זה כדי לבחון פנימה עמוק יותר, את הסיבות בגינן הוא נהיה מצורע (לאור מקומות אחרים במקרא בהם צרעת נתפסת כעונש).

הצעה זו של אפרת מחדדת את האיזון העדין בין הדאגה לעצמך מול הדאגה לחברה. לא תמיד הרדיפה אחרי מה טוב לחברה בהכרח תהיה הטובה ביותר לחברה כמו שיתרו אומר למשה "נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך…" כשאדם צריך לטפל בעצמו החברה צריכה לבוא אליו ולהגיד לו די! צא מכאן, מרוב שאתה לוקח על עצמך, אתה תקרוס ואז במה תועיל? החברה מכריחה את הטמא להיות בטומאתו להתרחק קצת מהחברה, אך לא כדי להתנתק אלא אדרבא דווקא כדי שיוכל יותר טוב להיות חלק מהחברה. הוא יחזור הישר למרכז הענינים, לבית המקדש שם יקריב קרבן.

אגב מנוחת הבידוד של הטמאים, מסקרן הדמיון בין 33 ימי הטומאה ביולדת זכר למנהג אשכנז שבמשך שלושים יום הייתה הקהילה דואגת לאוכל ליולדת ואף היו שוכרים עוזרת לבית לחודש זה, ומיד בסופם בטקסיות הייתה האשה מלווה לבית הכנסת ושם ניתן לתינוק שמו הלועזי (טקס החול קרייש).

שבת שלום!