קטגוריה: יואב רובין

שבת ופורים

שבת ופורים – על זמן רציני וזמן משחֵק

דברים לפורים ולפרשת כי תשא, מאת יואב רובין

זמן הוא עניין רציני. הדקות צועדות להן בסך, עוברות להן בקצב קבוע, לא מהר ולא לאט, כך מתקתקות להן טיק טיק וטיק טק וכדברי המשורר "אתמול היה יום ראשון היום שני" ועוד כמה ימים בזמן קבוע וידוע מראש תהיה שבת. לזמן לכאורה לא אכפת אם אתה נהנה עכשיו או סובל, אם אתה מחכה לכך שהוא יעבור מהר כדי שיגיע זמן הפגישה או שאתה רוצה שימשך כך כי אתה נהנה מהמלאכה ובשבת היא אסורה. כך מראש השבת קבועה כאות ברית לעולם. אסור להמשיך לעבוד גם לא למלאכת המשכן, גם המלאכה החשובה ביותר נדחית לה בשבת ליום ראשון. הזמן קבוע בלתי מתחשב ברצונותיך כלל. אות וסימן, מקדש בזמן, קו, גבול, רציונלי, מדויק. לכאורה אפשר לחשוב שאכן הזמן חזק מהחיים. מקבע.

אלא שלא כל הזמן כך. פורים למשל אינו כזה.

וכך אומרת המשנה: "(א) מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת, קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה:"

חג כל כך מוזר שאפילו לא ברור מתי מקיימים את מצוותיו. כל אחד אמור לקרוא את המגילה בזמן המתאים לו לפי מקומו (אם הוא בעיר ותיקה, עיר גדולה או כפר קטן) ולפי שינויי השבוע (בשבת לא קוראים מגילה ומי שגר בכפר קורא מגילה כשהוא מגיע לעיר בימי השוק ובתי הדין בימי שני וחמישי). חג כזה משחק שאפילו זמן קבוע ואחיד אין לו. ההבדל ביחס לזמן בין השבת מגיע אמנם לקיצוניות בפורים אולם הוא מצוי גם ביחס למועדים אחרים. החודש העברי נקבע כידוע על ידי מולד הירח וזה כידוע מקודש על ידי בית הדין שאחראי גם על עיבור החודשים אך עיבור החודשים מתבצע כמובן באדר ושוב פורים נכנס לתמונה. אפילו ביחס לקביעת זמנה המדויק של השבת יש מקום להכרעה אנושית ובעיקר לחוסר דיוק בזמן לגבי הגדרת התחום המדויק של בין הערביים. עם זאת נדמה כי בדברי המשנה "לא פחות ולא יותר" יש התלוצצות. הרי לא היה עולה על הדעת לאמר צמים ביום כיפור בז', בח', בט', בי' בי"א לא פחות ולא יותר.

היחס לזמן בשני המועדים הללו מבטא מקום אנושי שונה ויחס מסוים לעולם. בעוד הזמן השבתי הוא כאמור קבוע ונוקשה באופן יחסי ונועד לקבע לנו זמני עצירה ומקושר באופן ישיר לבריאת העולם ולסדרי העולם הקבועים. הזמן הפורימי הוא זמן היסטורי. הוא נקבע על ידי אנשים ולכן אינו יכול להשתלט על אנשים אלא עליו להיות מותאם לצרכיהם. במידה רבה יש כאן היפוך לתפיסת הזמן של המן המופיעה במגילה. לפי תפיסתו לתאריכי השנה כח מיוחד לביצוע מעשים, הם הקובעים את המתרחש בעולם, הם ה"פור הוא הגורל". ישנם ימים עם מזל כלומר עם השפעה מסוימת של גורמי השמיים וישנם ימים חסרי מזל. כך מנסה המן להשתמש בזמן הרציונלי הקשור לשיטתו בגורל למעשיו שלו. לכן על מנת לפרק את התפיסה הזו הגורלית זמנו של פורים לא נקבע במסמרות. הוא נע לו באופן חופשי. זאת בניגוד לזמנה של השבת שהיא אות ברית וציווי על בני אדם. ציווי לבני האדם לפנות זמן לפגישה עם אלהים, עם השכינה ולא לנסות לנהל אותה לפי רצונם.

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

מודעות פרסומת

בין שמות לוארא

מאת יואב רובין

סיפור יציאת מצרים הפותח את ספר שמות אינו רק סיפור של יצירתו של עם ישראל ממשפחת יעקב אלא גם סמל ומופת לכל שחרור משיעבוד ומעוול. ראשיתו של כל שחרור בלידה, בהחלצות מתוך המצרים של הפחד וראיית האלהי שבאדם שלפניך על אף האיום של השליט אדון העבדים. כך גם ספר שמות פותח בשליט החושב שהוא כל יכול ובהתנגדות אל השליט הזה. התנגדות של נשים מצריות: של המילדות את העבריים (והרי לא הגיוני שהיו אלה מילדות עבריות) ושל בת פרעה. זוהי התנגדות שאינה מבחינה בין בנים ובנות כמו שפרעה רצה אלא רואה את האלהים בכל תינוק שנולד*. זוהי הנובעת מהרגש המוסרי הבסיסי העולה בנו לנוכח העוול ללא אידיאולוגיות וללא מחשבה עמוקה אלא פשוט מהבטן, מהרחם. זוהי היסטריה, אם תרצו, ואכן מן הסתם כך חשב פרעה על בתו.

כך היא גם ראשית פעולתו של משה. אין היא מנומקת, אין היא אידיאולוגית ואין היא מכוונת לתיקון ארוך טווח. משה אינו אלא מגיב למצב שבו מצרי מכה עברי, עברי רשע מכה עברי חלש יותר ממנו, רועים גברים מונעים מרועות נשים מים לצאנן. על כן גם אין להתנגדות זו המשכיות. אפילו במעמד ההקדשה שלו משה נשלח בשם העתיד בשם "אהיה" (או כאשר מטים זאת ללשון נסתר י-ה-ו-ה) אולם הוא לא נשלח בשם העבר ולא בשם הברית בין אלהים ובין האבות. ארץ כנען המוזכרת אינה אלא ארץ טובה שהיא פתרון לבעיית העברים, אך היא אינה מוזכרת כארץ המובטחת בברית האבות.

ללא קישור אל העבר המרד בפרעה נדמה כנכשל עם המהמורה הראשונה. פרשת שמות מסתיימת בכך שפרעה כמו כל רודן מנסה לפתור את ההתנגדות לעוול בעוד כוח, באלימות. לכן נזקק משה להתגלות נוספת להבהרה של שמו של האל העומד בבסיס ההוויה ואינו רק שם הפריון שם שדי. לכן נזקק משה גם לברית האבות, לעבר שרק באמצעותו ניתן לכונן את התקווה לחידוש המאבק. מה שנוסף למשה עוד הוא יחוס, יחוס שלו ויחוס של אהרן. אהרן בן עמרם בן קהת בן לוי בעלה של אלישבע אחות בת עמינדב אחות נחשון. העבר הכולל יחוס וברית מכניס אותנו חזרה לתחום הפוליטי הארצי. אין זו רק התנגדות המבוססת על רגש בסיסי אלא על תרבות, על אידיאולוגיה, על קשרים ריאליים. אין זה מוסר הנשען על הרגע אלא מחובר אל העבר ואל העתיד. ללא חיבור שכזה בין הנצחיות שבהיסטוריה והנצחיות שברגע לא תתכן חירות ולא יתכן צדק. ללא זכרון יוסף וזכרון פרעה רק נשתעבד ולא נגאל.

*פרק א' פסוק י"ז

(לחצו כאן כדי לקבל את פרשת השבוע של בית המדרש כל שבוע לאי מייל)

קטע ממדרש הנסתר

מאת יואב רובין

"לא טוב היות האדם לבדו" ר' זירא פתח: והרי אומרים האנשים "כל שעושה הרחמן לטובה הוא עושה." ככתוב "זכר ונקבה בראם וכתוב אחרי כן: "והנה טוב מאוד". טוב זה יצר טוב, טוב מאוד זה יצר רע. כל מה שאינו טוב הוא דברי בני אנוש, שניתנה להם רשות להעמיד ארץ חדשה ורקיעים חדשים בגין כך שהקב"ה מקשיב לקולם של העוסקים בתורה ומכל דבר שמתחדש בתורה על ידי ההוא שמשתדל בתורה עושה הקב"ה רקיע אחד ככתוב "כי כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני". עשיתי לא כתוב אלא עושה שעושה הוא תדיר מאותם חידושים ורזי תורה ארץ חדשה ושמיים חדשים. וכאשר עוסקים ישראל בתורת אמת ובחכמת אמת אלה רקיעי אמת וארץ אמת וכאשר חותמים ישראל תורת שקר וחוכמת שקר "איש תהפכות" הם "לשון שקר" ואלה רקיעי שוא וזהו שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה. והוא שכתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". וזה "דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע" וזה "דרשוני וחיו" ללמדך שאין חיים אלא בדרישת אלהים. וכתוב "לימדו היטב דרשו משפט". דרישת אלהים דווקא ודרישת משפט דווקא. שאמרו ז"ל שהתורה, הקב"ה וישראל חד הם ועל כן כולם נדרשים כאחד. ד"א משפט זה דין, ללמדך שגם בדין מחויבים לדרוש שהרי באגדה ובחסד פשיטא שיש לדרוש. ככתוב דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. ומהו קראהו אלא קראו במקראי הקודש שאין הקב"ה נקרא אלא בתורה. ואימתי הוא קרוב? כאשר הוא נקרא. והוא שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. הוא אחד ושם שנקרא בו בעולמו אחד להיות הכל אחד באחד.
בעולם הזה ככתוב "ישב עולם לפני אלהים, חסד ואמת מן ינצרוהו? כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום". יום יום – הימים, לעד – הלילות עד שדרשה בין זומא – יום יום העולם הזה, לעד – להביא לימות המשיח.
והיו הדברים שמחים וחופה של אש סביב והיה ר' יוחנן יושב ור' זירא עומד לפניו ודורש והיו פניו מאירות כזיו השמש ומילותיו עולות אל עתיק היומין. והיה חבל נביאים קרב אליהם והיו מרקדים לפניהם שותים ומזמרים. קם בן עקיבא ואמר קול שופר אנכי שומע, שמא בן דוד בא.
אמרו "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל". השופר שופרנו, אנחנו המצאנו את האושר. "כל העדה כולם קדושים" לא לנו חוק ומשפט ולא מלך.
אמר לו ר' זירא שב, "קול ענות אנכי שומע" שמשיחי שקר הם בני רקיעי דשוא. עליהם הכתוב אומר "האומרים שלום שלום ואין שלום" וזה הוא שכתוב "כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה". אלה בני רקיעים של שוא שהם בני המזל שאין להם דין ואין להם דיין והקב"ה אינו משגיח בהם וכאשר ישראל כך הקב"ה אינו פוקד את האילה ואינו זוכר אותה ואורו אינו שורה ביניהם. כמו שאמרו אין מזל לישראל – משפט יש להם. וזהו שכתוב "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים." שאינם עושים רצון קונם כפי שראוי אלא הולכים אחרי ההבל ויהבלו; שכבר אמרו "וכי לאושרי אנכי נתון כי אם לפועלי?" שכל אשר עוסק בתורה כפי שראוי יש לו דין ויש לו דיין ויש לו חברותא ויש לו עזר כנגדו ותורתו וזרעו עומדים לעולם ככתוב "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עמדים לפני נאם ה' כן יעמד זרעכם ושמכם".

ארבעים שנה קודם חורבן הבית

יואב רובין, ממחזור א', חי בבית ישראל, לומד לתואר שני בפילוסופיה והיסטוריה, עורך את כתב העת 'חברה', מלמד בבית ישראל, משתתף בהקמת בית המדרש החדש לבוגרי המכינה

"תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי אמר לו: היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך" (בבלי יומא ל"ט ע"ב)

איננו יודעים הרבה על בניינו הראשון של הבית השני. בעיקר יודעים אנחנו שהזקנים שראו את תפארת הבניין הראשון בכו אל מול המזבח החדש והקטן שנבנה בתחילה. העובדה המרכזית הנוספת הידועה לנו היא שמצב העולים ארצה ומצב העיר היה בתחילה רע. לא רק התנכלויות מבחוץ ואף לא רק הרעב והקשיים בחקלאות. המטרד הקשה ביותר היה התנהגות העשירים והכהנים הגדולים. הללו, שבימי הגלות פדו את אחיהם היהודים משעבוד, שִעבדו עתה בעצמם רבים משבי ציון אחיהם.
שעבוד זה שכנגדו יצא נחמיה בשצף עז, לא נבע משחיתות במובַנה הפשוט. הוא היה חוקי לחלוטין במונחי הסביבה. הוא נבע מתהליך כלכלי פשוט, שבו בשנים קשות העני נזקק להלוואה, הניתנת, כמובן, בריבית ובעירבון. כאשר גם השנה הבאה אינה מספיק טובה (היא אפילו לא צריכה להיות שכונה במיוחד), בשל הריבית העני מאבד את שדהו ואחר כך נאלץ למכור את עצמו או את ילדיו לעבדות. כך היה מקובל בכל רחבי המזרח הקדום. אלא שנחמיה אכף את חוקי השמיטה, הריבית והשבת כדי למנוע את התהליך הזה. אכיפה שכפי שמתואר לא היתה פשוטה, היא הצליחה לא רק בשל סמכותו הרשמית של נחמיה (הוא היה הפחה מטעם השלטון הפרסי) אלא בעיקר בשל נחישותו של נחמיה ובשל יכולתו ליצור קואליציה רחבה שכללה בעיקר את הלוויים אבל גם כמה כהנים אנשי אמת (עזרא היה כנראה מאלה) ואת הציבור שהבין שמדובר בטובתו. עם זאת, יש לזכור שהכהונה הגדולה והעשירים הגדולים, כמו בית טוביה, לא קיבלו את מעשיו, ולבסוף הביא הדבר לפילוג סופי עם חלקם. עם זאת, נחמיה הצליח ליצור מצב כלכלי שבסופו של דבר תמך בהמון העם, באיכרים הזעירים.
כארבע מאות וחמישים שנה אחר כך, קיבל הלל הזקן בפועל את ביטול השגיו של נחמיה. בודאי הלל לא תמך בעושק, אולם בסיטואציה שנוצרה, בה בעלי ההון סירבו להלוות, הלל ביטל למעשה את שמיטת החובות. הגמרא אומרת שהוא עשה זאת למען תיקון העולם ויש להניח שלא חשב כי עומדת לפניו ברירה אחרת. אף על פי כן האם מקרי הוא שבדיוק בזמן זה הפסיק המקדש לטהר את העם והחל "לנחש" את סופו? המקדש לא חרב בשנת שבעים לספירת הנוצרים, הוא חרב ארבעים שנה קודם. אהבת הממון אינה קשורה בהפרת חוק זה או אחר בהכרח. היא אינה רק שחיתות אלא עצם ניצול המצב הכלכלי לטובת בעל הכוח, ואף על פי כן, סופה שנאת חינם.
בכל מקום בו מצטבר עושר, מצטבר לידו העוני. ישראל כיום היא בו בזמן אחד המקומות בו ישנם הכי הרבה מיליונרים לנפש, ואחת המדינות עם שיעור העוני הגדול ביותר בעולם המערבי. מדינת ישראל נמצאת גם במצב ביטחוני קשה ובקושי סביבתי הולך וגדל. זאת בדומה הן לימי ראשית בית שני והן לימיו האחרונים. האם נשכיל להצמיח מתוכנו נחמיה ועזרא חדשים? האם נצליח לא  להיכנע למציאות ולהתכנס פנימה? והאם נוכל למנוע את החורבן ולא רק לתקן ולהציל את נפשנו בלבד?