קטגוריה: אמונה

השלמות של יעקב

דברים לפרשת ויצא, מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת אפרת וייל

א'

בפרשה ליווינו את יעקב ומשפחתו מקריעה ושבר אל עבר השלמה ושלמות.  הפסוק שפתח פתח להבנה כזו של חיי יעקב הוא הפסוק הזה: "ויאהב גם את רחל מלאה" (בראשית כ"ט, ל') שמתאר את יחסי יעקב, רחל ולאה לאחר הנישואין. יגאל הציע שהאהבה לרחל היתה שונה מהאהבה הראשונית שמתוארת בפסוקים שקדמו לפסוק הזה כי הנישואין ללאה שינו את יעקב. יעקב עכשיו "אוהב מלאה", כלומר- אוהב ממקומו החדש בעולם שמושפע מיחסיו עם לאה, או- אוהב מהמקום בנפשו שנקרא "לאה".

ניסינו לראות את היחסים בין יעקב רחל ולאה לאור הפירוש הזה. סיפרנו סיפור על יעקב שנמצא במנוסה מעברו, מאחיו, ממשפחתו ומהאל. הוא פוגש את רחל, מאמין שיוכל לפתוח דף חדש ולהשאיר את העבר בעבר. אבל יש בתוכו חלק דחוי, חלק שקשור לעיניים רכות (כמו עיניה של לאה וכמו עיניו הכהות של יצחק). כשנמצאים במשבר ורוצים להמשיך הלאה אפשר להדחיק את הכאב או לנסות לברוח ממנו או לבחור להיות שלם ולהמשיך הלאה יחד עם הכאב. הנישואין עם לאה הכריחו אותו להכיר בכך שאי אפשר לבחור בעצמך לפתוח דף חדש, חייבים לשאת את כל החלקים של עצמך על מנת לאהוב כמו שצריך ולהביא את כולך לקשר. דברים מודחקים לא נעלמים אז כבר עדיף להתידד איתם, ולפעמים מה שהדחקנו עשוי להתגלות כמקור של התחזקות והשראה. כך יעקב מגיע לאהבת רחל מלאה- הקשר עם לאה תמך באהבה שלו לרחל.

במקביל, בהמשך, הקשר עם רחל תומך בקשר של יעקב עם לאה כשרחל מפנה את יעקב לאוהל לאה תמורת הדודאים, עוזרת לאחותה להתקרב אל יעקב וללדת ילדים נוספים למרות הקנאה שלה בכך שללאה יש ילדים ולה לא.

ב'

רחל דומה לרבקה בכך שהיא יפה. לאה דומה ליצחק כי יש משהו בעיניים שלה. רחל מסמלת את הדברים הגלויים ולאה את הנסתרים. זה הולך ככה: יעקב מגיע לבאר ועומד בסיטואציה דומה לזו שהיה בה עבד אברהם שחיפש את רבקה ליצחק. במקום לקבוע עם האל סימן שיצביע על הבחורה הנכונה יעקב קודם כל שואל איפה בנות משפחתו ואז גם מעיז להתאהב, והכל- ללא הכרה בעזרת האל, גם לפני הפגישה וגם לאחריה. לאה נסתרת, עובדה שיעקב מזהה אותה רק בבוקר. לאה מנסה לאמץ דרך גלויה בגישה שלה להולדת בניה: ראובן- הלוואי שיעקב יראה אותי, שמעון- הלוואי שיעקב ישמע אותי, לוי- הלוואי שיעקב ילווה אותי. הדרישות שלה מיעקב הולכות ופוחתות ובהולדת יהודה היא מתעלמת מיעקב ופונה אל האל. כאן גם מתרחש המפנה בתוך יעקב- הוא מפסיק לסמוך על עצמו, על היכולת שלו לתחמן את אבא שלו ולבחור כלה לבד ולקוות שיהיו לה ילדים בלי עזרת האל, וכשרחל מבקשת ממנו ילדים הוא מפנה אותה לאל. יעקב מבין שיש גם דרכים נסתרות בהן עובד העולם. הוא משלים עם העבר שלו, מכיר בכך שזה בסדר שהוא לא כל יכול, ומנסה ללמד את רחל, שהיא בעצם המקבילה לצד המעשי שבתוכו, לשחרר את הצורך לתכנן כל דבר ולעשות אותו בעצמך.

רחל מתחילה תהליך של שחרור- היא נותנת את שפחתה ליעקב ומכירה, בקריאת שמות הבנים, בפיתוליו ודינו של האל. היא משחררת את האחיזה שלה ביעקב לטובת לאה (מפנה את יעקב לאוהל לאה תמורת הדודאים שראובן מצא) ואז האל נותן לה בן. ההחלפה של רחל בלאה תמורת הדודאים מאשררת את ההחלפה שלבן מבצע. רחל מלמדת את לאה לצאת אל יעקב והולכת להתפלל בצד. המהפך הושלם- כל החלקים בתוך יעקב ובתוך המשפחה תומכים זה בזה ומשלימים זה את זה.

מודעות פרסומת

סיפור התקשרותם של רבקה ויצחק

דברים לפרשת חיי שרה מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

קריאה ראשונה והתרשמות

איזה סיפור מדהים. הדבר הגדול שבו- ייתכנות הניסים, ההשגחה הנוכחת.

עבד אברהם נשלח לארם נהריים למצוא אשה ליצחק. העבד התאהב ברבקה "וירא כי טובת מראה היא מאוד". נוצר קליק. רבקה חמודה. בעלת מידת הנתינה. מרגישה בהתרחשות ממהרת ומתרגשת לשרת את העבד ולהכניסו אל ביתה. העבד חדור בתחושת מיידיות. יש להכות בברזל בעודנו חם. אין לתת לרגע לחמוק. המשפחה מהססת. אמנםברור שהבחור ממשפחה טובה, אך יש לדבר עוד על התנאים. קשה להתנתק. הכל מתערער, מהר.

רבקה הרגישה שזה זה. היא שמעה סיפורים על דוד אברהם. על שליחותו, על אומץ ליבור, נועזותו וטוב ליבו. היא שייכת. זה מדבר אליה.

ואלוהים איתה. יצחק בא מבאר "לחי רואי" ורואה, והיא רואה, ונכנסים לאוהל, וכאן ההתחלה.

הרהורים ומסקנות

מאוד טבוע בי הגישה הרומנטית, ההשגחתית, הפלאית לקשר בין איש ואישה כשזה קורה נכון. למרות שהרבקה נבחרה בנס, בסימן משמים, צריך לזכור שהעבד נשלח למקום מאוד מסוים, למשפחה מסויימת, עם ציפייה ואותות מאוד ברורים. רבקה לא נבחרה סתם כך מתוך כל העולם אלא מתוך כיוון ראשוני מסויים.  הנס הוא שעם כזה עומס ציפיות ודיוק בכל זאת קורה משהו.

העבד נותן לרבקה ולמשפחתה מתנות רבות. המתנות הן כלי להתקשרות. אולי גם לסמן את הבטחון הכלכלי שיביאו איתם הנישואין.

דור שלישי לנחור הסבא הולך בעקבות הדוד ובוחר בדרך אברהם. רבקה שומעת את הקריאה "לך לך" לארץ, ועונה במילה אחת: "אלך". ההרחבה של דרך אברהם נעשית דרך המעגלים הקרובים. דרך הברכה לכל הגויים היא בהרחבה איטית ומבוקרת. למרות שבהרחבת הדרך אל המשפחה הקרובה אפשר לראות איפוק או חרדה מפריצה גדולה- הניסים קורים שם.

וזאת ההתחלה. בהתחלה היתה ברית נישואים.

בדרך הברכה

רשמים מלימוד פרשת לך לך בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית, י"ב, י'). למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

חלומות

דברים שאמרה שקד אלכסנדר בפתיחת כנס מעגלי בית ישראל תשס"ט.

ביקשתי בקומונה שאנשי המעגלים יספרו על החלומות שלהם וכך הגיעו להם אט אט החלומות. בהתחלה מהוססים, ואחר כך בשטף: חלום על בית. חלום על אהבה. חלום על גילוי הייעוד האישי. חלום על צדק חברתי. חלום ללמוד לנגן. ללמוד תורה. חלום לקום בשמחה בבוקר. חלום על חיי משמעות. חלום על פרנסה טובה, חלום שנהיה מאוחדים, אופטימיים ונחמדים יותר זה לזה.

חלום שהעשייה בשכונה תצליח.

חלום על בית מקדש שמקרין על הכל, נותן תחושת קרבה תמידית לה', הבנה של מה רצונו מאיתנו.

חלום על נחמה גדולה: שתהיה ברחובות, נחמה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול- יבוא וייטול.

חלום, ואני מצטטת: לא להאמין לתפיסה ההישגית של החברה ושל סבתא שלי… לדעת להקשיב לקצב הפנימי שלי.

הרבה אמהות שחולמות על מציאות של אין זמן, על פנאי ופניות להספיק הכל… חלום על בית חינוך, חלום להרגיש שייך. חלום להעיז ולמסור את הנפש. חלום לתקן דווקא את מה שחלש בי,

חלום לראות שהחלום כבר כאן.

לפני כמה שנים שמעתי מבוגרת מכינה משפט שנחקק בי. היא אמרה: הדבר הכי חזק שהמכינה נתנה לי זה את היכולת לחלום. פגשתי בבית ישראל אנשים שחיים את החלום שלהם, וגם אם החלום שלי שונה, זה נתן בי אמונה שיום אחד אצליח לחיות אותו…

כשחשבנו על נושא לכנס, עלה לי שוב המשפט הזה, והוא גם שמסביר את חשיבות ההתכנסות הזאת, שאינה מובנת מאליה כלל…

במפגש של אנשים שונים כל כך שחלקם הגדול אפילו לא ממש מכירים אחד את השני, עם הפורום ההולך וגדל, עולה שאלה: לשם מה? לשם מה להתכנס? במיוחד כשדרך העולם היא שאנחנו רואים בצורה חזקה יותר את המפריד מאשר את המחבר.

לעיתים קל יותר להתמקד בדקויות המבדילות בינינו, בלבושים השונים יותר מאשר בנקודה הפנימית המשותפת. קל יותר ליצור תהומות של מרחקים מאשר גשרים של חיבור.

הסיפור של המעגלים הוא סיפור של חיבורים. חיבור של אנשים שונים שכולם נפגשו עם בית ישראל וכל אחד מהם יצר משהו אחר במפגש הזה.

אחד מצא את קהילת חייו והצטרף ללב הקיבוץ,

אחד לקח את הרעיון של העשייה הצבאית- ומשם התחבר,

אחד מצא קומץ חברים מהמכינה, שנשארו לחיים…

אחד התחבר רק לניגונים,

אחד התחבר להכל חוץ מלניגונים…

אחד פעל לשינוי בחינוך,

אחד הושפע מתפיסת הזוגיות,

אחד החליט שכשיהיה גדול יחיה בקהילה.

יש בינינו שבית ישראל נשאר הגורם המרכזי בחייהם,

ויש שהחוויה בבית ישראל מהווה חלק אחד מבין רבים.

ועם כל ההבדלים בינינו, ביחס לבית ישראל ובכלל, אני רואה בינינו משותף רחב מאוד. אפשר לקרוא לו שאיפה לתיקון בעצמך ובעולם, אפשר לקרוא לו שאיפה לעדינות, לנתינה, לחסד, לחיבור, ליחד, לעולם של פראיירים- כמו שהושע אומר, ואפשר גם לקרוא לו כמו שבחרנו הפעם: הכוח והאמונה לחלום.

ובפורום הזה, אפשר גם לא להתאמץ כל כך להגדיר אותו. כי כשמכינה ג' כתבו על חולצתם: בית ישראל זה לא רק מקום, זה מצב נפשי, כולנו הבנו למה הם מתכוונים… ובהתכנסות הזו שלנו, מהמקומות השונים אליהם התפתחנו, אנו מרבים אהבה. נפגשים עם חברים אהובים, מקבלים כוח בדרך הלא פשוטה למימוש החלום. כוח למצוא את הייעוד האישי. כוח להצליח להרים את הראש מכל ההתנגדויות שהוא נתקל בו, כול שיעזור להרגשת בדידות, לספקות בדרך ולתחושה המייאשת שאין בכלל סיכוי.

ולכל החולמים והמתייאשים, אני רוצה לצרף תפילה יפייפיה של אביתר בנאי:

אבא אני רוצה להיות בטוח,

בכל ליבי

שלמסע הזה

יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך

יהפוך חולשה

לעוצמה גדולה

אבא אני רוצה לחזור אלי

למצוא אותך שם איתי

במקור שלי אני טוב גמור, אבא,

ושם אני מאמין בעצמי.

יונתי בחגווי הסלע

השמיעי ני את קולך

תשירי לי שיר חדש

שיאיר את ליבי ואת מיתריי

מי ייתן וזרעי התקווה שאנו זורעים ייגדלו ויבשילו. תקווה לציבור רחב ממש, שיחלום ויפעל לשינוי בארץ הטובה שלנו. לגלות ולהראות שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ציבור שיהווה רוב, או לפחות- מיעוט דומיננטי, שיכריע אותנו ואת העולם לכף זכות.

בלעם פוגש את ה'

דברים לפרשת השבוע, מאת יאיר מלכיאור.

פרשת בלק היא פרשה שתמיד מאתגרת אותי. כל הדברים שאני לא מצליח להאמין בהם מתרחשים בה בעצימות גבוהה במיוחד.

כוחות מאגיים, ברכות וקללות, דיבור כבקשתך עם אלהים והדובדבן שבקצפת – אתון מדברת.

כל הדברים האלה הובילו אותי לבחור להתבונן דוקא בפרשה זו, ולאתגר את עצמי. לנסות להבין האם יש משמעות לערימת כוחות הכישוף האלה שמגיעים פתאום בצורה מרוכזת בפרשה אחת.

אחד הדברים המעניינים שתפסו אותי היה המעבר בין שם הויה לשם אלהים שחורז לו את הפרשה. שלוש פעמים בלעם מדבר על ה' בשמו ואז מי שמתגלה אליו זה אלהים.

כשמגיעים זקני מואב ומדין לבלעם ומבקשים ממנו להתלוות אליהם לקלל את ישראל, הוא מבקש מהם להמתין בלילה "…והשבתי לכם דבר כאשר ידבר ה' אלי…" (כ"ב, ח')  ומיד לאחר מכן "ויבא אלהים אל בלעם" וכל השיחה מתנהלת עם אלהים ולא עם ה'.

ושוב בפעם השניה כשמגיעים עבדי בלק "…ואדעה מה יסף ה' דבר עמי" וגם שם "ויבא אלהים אל בלעם" ושוב השיחה היא בין אלהים לבלעם.

בפעם השלישית בה מתרחשת ההחלפה בין שני שמות האל כבר נפתח הפתח לשינוי התנהלותו של בלעם: בפעם הזאת כאשר בלעם ובלק עומדים יחדיו ומתכוננים לקלל את ישראל אומר בלעם "התיצב על עלתך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני…" (כ"ג, ג') ואז "ויקר אלהים אל בלעם…".

מעברים אלה בין שם הויה לשם אלהים יכולים להיות מקריים לחלוטין ומוסברים בדרכים שונות, אבל זאת רק עד שמגיעים למעמד השני בו מנסה בלעם לקלל את ישראל לאחר כשלון הנסיון הראשון. הפעם בלעם אומר "ואנכי אקרה כה" ואז מגיע השינוי- "ויקר ה' אל בלעם…". בלעם לא מצפה לכלום, ומי שמתגלה אליו הוא מי שהוא התיימר להידבר איתו בפעמים הקודמות, האל בשם הויה.

ניתן לראות בארבעת המקרים האלה תהליך מובהק. בפעמיים הראשונות בלעם הבטוח מאוד ביחסיו עם האל אומר בודאות שה' ידבר איתו, ואז בא אלהים. בפעם הבאה בלעם מסייג אולי יבוא ה' וגם שם מגיע אלהים. בפעם הרביעית בלעם אומר אני אקרה, אני אלך להפגש עם מה שלא יבוא, ואז מופיע ה'.

זה המקום להיכנס בקצרה לעניין משמעות השמות. בעיניי הדיבור כאן על שם ה' הוא התייחסות לשמו הפרטי של ה' (כך בסנה: "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור"). אלהים, בשם אלהים, הוא אלוהות, מין שם כללי לכח עליון. בכל אמונה בתורה האליל קרוי אל גם אם הוא אל שקר. ה' יש רק אחד כי ה' זה שמו הפרטי של האל שלנו. בלעם בתחילת הפרשה מאמין שהוא מכיר את ה' ואיתו הוא מדבר, אבל הקורא יכול לראות שבלעם לא מבין באמת את הסיטואציה. לא ה' מדבר איתו אלא אלהים, משהו קורה אמנם אבל לא מה שבלעם חושב שקורה. רק כשבלעם משתחרר מתפיסותיו ומהרצון שלו להגיד לה' איך להיות ולהופיע מופיע ה' בכבודו ובעצמו.

השיא מגיע בברכה הבאה, שם בלעם כבר לא פונה לאף אחד. "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (נחשים מלשון ניחושים או קסמים המזמנים את האל) ואז דווקא שם "ותהי עליו רוח אלהים".

בלעם מבין מה האל רוצה בעולם ומנקודה זו, הוא כבר לא צריך לפנות אליו כדי לדעת מה הוא רוצה, כי הוא מחובר אליו בעומקו. עכשיו הוא כבר יכול לדבר בשמו, הם כמעט אחד.

מנק' זו אפשר לחזור ולהתבונן בסיפור האתון. האתון מסמלת את המשרת שיודע את רצון אדונו "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". גם אם האדון לא רואה בדיוק למה, האתון תדע לסור מהדרך ולעקוף את המכשול כדי לדאוג לו ואפילו למעוך את רגלו של האדון לצד הדרך כדי להגן עליו. כך עושה משרת אמיתי, הוא לא צריך פה כדי להבין מה אדונו רוצה וצריך.

כשבלעם חושב שהמשרתת שלו, האתון, פועלת נגדו, הוא מאיים עליה בחרב. כמו שאדון אחר, ה', איים על בלעם בחרב שמונה פסוקים קודם (כשהמלאך עמד בדרכו של בלעם וחרבו שלופה בידו).

לכאורה בלעם של תחילת הפרשה הוא עובד ה' האידיאלי, הוא לא זז ללא הכוונה מה', שואל את אדונו כל שאלה שיש לו. אך משרת אמיתי אמור לדעת מה ה' רוצה עמוק מבפנים. הוא לא צריך לפנות לאובות ולידעונים, הוא לא צריך לפנות למכשפות ולמעשי ניסים. משרת אמיתי הוא כזה כמו שבלעם הופך להיות "שמע אמרי אל וידע דעת עליון". הוא לא צריך לפנות לה' כדי להבין מה ה' רוצה ושואף.

כשהוא מאבד את כוחו המאגי הוא מוצא את הכוחות האמיתיים הגלומים בו בעצמו, כך ורק כך יכולה לפעום בו רוח אלהים.

אובמה טוב ליהודים?- זאת לא השאלה

מאת דרור בונדי, חבר קהילת בית ישראל, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית בבר אילן ומחבר הספר "איכה" על משנתו של אברהם יהושע השל

נוכח נאום אובמה בקהיר עסוקה ישראל — שמאל וימין כאחד — בשאלה האם אובמה טוב ליהודים. אלה משבחים את הנאום ואלה מגנים, אלה מפארים ואלה מזלזלים. דא עקא, לעתים עריצותה של שאלה אחת מונעת מאתנו לראות שאלות אחרות.

שאלה נוספת, חשובה לא פחות, שחייבת להעסיק אותנו היא האם אובמה טוב לעולם. עובד ה' באמת אינו נצמד לדבר אחד אלא פתוח תמיד להפתעותיו של א'–והי ההיסטוריה.

הבה נאזין ברצינות לשיח האמוני של אובמה וננסה להתייחס לנוכחות א'–והים בנאומיו כמשהו אותנטי ולא רק כגיבוי ריק לרעיונות ליברליים במהותם. בניגוד לבוש, שיצא כדבריו למסע צלב נגד תנועת אל קעידא, שכן הוא חי באמת ובתמים בתודעה נוצרית, א'–והיו של אובמה הוא בורא עולם שהאכפתיות העמוקה שלו נתונה לאדם באשר הוא אדם:

אני יודע שיש רבים — מוסלמים ולא מוסלמים — שמטילים ספק אם אנחנו יכולים לעצב את ההתחלה החדשה הזו. חלק מבקשים ללבות את להבות הפילוג … חלק טוענים שזה לא שווה את המאמץ — שזהו גורלנו לא להסכים, וציביליזציות נידונו להתנגש אחת עם השנייה. רבים אחרים פשוט מטילים ספק אם שינוי אמיתי יכול לקרות. יש כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה חוסר אמון … קל יותר להאשים אחרים מאשר להביט פנימה; לראות מה שונה במישהו מאשר למצוא את הדברים המשותפים לנו. אך עלינו למצוא את הדרך הנכונה, לא רק את הדרך הקלה. יש גם חוק אחד בלב כל דת — ואהבת לרעך כמוך. האמת הזו מתעלה על אומות ואנשים — אמונה שאינה חדשה; שאינה שחורה או לבנה או חומה; שאינה נוצרית, מוסלמית או יהודית. זוהי אמונה שפעמה בערש הציביליזציה, ועדיין פועמת בלבם של מיליונים.

הדתות כולן הן גילוייו המקבילים של א'–והים, אך בה בעת הן נתבעות להיות נאמנות לערכיו. לא לחינם הקדיש אובמה בנאומו לעולם האסלאמי פרק שלם על מעמד האישה.

האין מקום לדון בשאלה האם בשורה רוחנית זו טובה לעולם? האם כדאי שמיליוני צעירים מוסלמים שהאזינו לנאום ייפתחו לכיוונו הרוחני, או שמא עדיף שייוותרו בתפיסתם העכשווית?

התגובה הישראלית המיידית, שדוחה את הרוח בשם התכלס, שחרדה לנאיביות שסופה שואה, רצה מהר מדי לבחינה המעשית. אמנם שאלת מימוש חזונו של אובמה ראויה לדיון רציני ומעמיק כמו כל אמונה רוחנית אחרת, כמו כל אמונה תמימה בבורא עולם שנדרשת לשאלת התממשותה בעולם נעדר א'–והים,אך הבה נשתהה לצורך בחינתה הרוחנית.

ההשתהות עשויה להצמיח סוג חדש של התמודדות עם גישתו של אובמה לישראל. מה שומע אובמה מנתניהו ומברק בפגישותיהם עמו? שיקולי ביטחון סותרי ערכים. ישראל אינה פונה לאובמה במישור הרוחני והערכי. היא רואה עצמה כחילונית. היא רואה את מקור זכותה לעצמאות בשואה, לא בא'–והים; בזכותה הטבעית וההיסטורית לנחלת אבות, לא בכך ש"כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". אולי אובמה הומלך עלינו כדי לקרוא לנו לשוב לעצמנו, לברר לעצמנו את עומק אמונתנו? במה נתייחדה היהדות? איננו העם היחיד בעולם שרואה עצמו כעם נבחר לא'–והיו, איננו הדת היחידה שמאמינה בבורא עולם. סוד קיומנו הייחודי נעוץ במסתורין הזיווג בין בורא כל האדם בצלם לבין כנסת ישראל באירוע הבלתי נתפס שבו מלך העולם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בסוד השכנת שכינתו של מי שאמר והיה העולם בעירו אשר בחר.

האם לא שכחנו את בשורתנו? האם לא טשטשנו וצמצמנו את ייחודנו? האם לא אבדה לנו היכולת לבאר לעצמנו, קל וחומר לאחרים, את סוד קיומנו?

* פורסם בעיתון "נקודה"

ה' בוחר להיות ארך אפים ורב חסד

לימוד לפרשת "שלח" מאת יאיר מלכיאור

בזמן הלימוד בבית המדרש השבוע, שהתמקד בדו שיח בין ה' למשה אחרי חטא המרגלים, שאלה אותי אפרת את השאלה הבאה: אם אתה היית במקום משה, מה היית עונה ל-ה' לאחר האמירה שהוא רוצה להשמיד את העם?

המחשבה המיידית שלי היתה לסנגר על בני ישראל, להסביר את התנאים שהובילו אותם למקום הזה, שזה עם שעבר טלטלות כל כך גדולות והם מפחדים משינויים, שיש להם עדיין מנטליות של עבדים, ובקיצור אין עם רע יש עם שרע לו…

אני באמת חושב שזאת תשובה נכונה, עם שנולד לעבדות, עם שבקושי שנה וחצי במדבר, עובר חוויות דרמטיות על ימין ועל שמאל, הוא עם שקשה לו לתפקד. זה לא עם שעבר תהליך חינוכי ארוך, התבשלות והכנה לקראת הפיכתו לעם חופשי בארצנו. אם כך למה משה לא אומר זאת ל-ה', כל כך צועק מהפס' שיש כאן בעיה של תיאום ציפיות, ובכל זאת, משה בוחר ללכת בנתיב אחר לגמרי.

משה מעביר את הדגש מהעם ל-ה', משה בעצם אומר ל-ה': יש לך מטרה בכך שהוצאת את ישראל ממצרים, ובכל רגע נתון אתה אמור לשאול את עצמך: מה ישרת את המטרה הזו בצורה הטובה ביותר. אין כאן מחויבות למטלה שלקחת על עצמך בגלל שלקחת אותה כפי שנהוג בעולמנו. יש כאן אמירה ברורה: מה יעזור למימוש המטרה, מה יגדיל את שמו וכוחו של ה' בעולם.

כאן טמון גם מהלך שמשנה את כיוון התנועה של ה'. משה אומר לו שהעולם כבר מכיר את כוחו מאחר שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים "כי העלית בכחך…"(י"ד, י"ג), ועכשיו יש לה' שתי אופציות:

האחת להשמיד את העם ואז יאמרו הגויים "מבלתי יכולת ה'…"(ט"ז) ה' כבר מזוהה עם עם ישראל, מה שקורה עם בני ישראל הוא שיקוף של ה' בעולם ומכאן גם יביא לירידת קרנו כי הוא לא מספיק חזק.

האופציה השניה היא ש"יגדל נא כח אד-ני…"(י"ז) בכח חדש לגמרי "כאשר דברת לאמר:" "ה' ארך אפים ורב חסד…". יכולתו של ה' לפעול כארך אפים ולא כמגיב מיידי היא כח מופלא, להיות רב חסד הוא כח אדיר, ה' מופיע עכשיו על הבמה כבעל כח מורכב, כבעל יכולת להעביר על מידותיו, לבחור פעם במידה אחת ופעם במידה אחרת, כל מקרה ע"פ המידה הראויה לו. משום כך גם בולט כאן שמשה משמיט חלק מהמידות כפי שהופיעו בפרשת כי תשא. אין את חנון ורחום, אין את מידת האמת, משה לא מבקש מ-ה' חנינה לבני ישראל בשם הצדק, הוא מבקש ממנו לראות את הפוטנציאל העתידי שיש בהם בשם הארך אפים ורב חסד, ולזה ה' נענה. לדור הזה לא יסולח, הוא ימות במדבר, אך ה' יהיה ארך אפים וייתן לבניהם להיות האנשים הראויים והמתאימים, או כדברי יגאל: ה' עובר לפעול בצורה תהליכית.

בעיני יש משמעות חינוכית עמוקה מאוד לפרשה הזו, המעבר להסתכלות ארוכת טווח הוא מעבר דרמטי וקשה מאוד. קל להגיד את זה, אך כפי שזה עולה מהכתובים קשה מאוד להפנים, אפילו לה' זה קשה.

ה', שהשקיע מאוד בדור מסוים: מוציא אותו ממצרים, עושה לפניו ניסים, נותן לו את התורה, מחליט לוותר על הדור הזה, על הדור שראה את כבוד ה' ואת אותותיו הרבים.

הוא עובר לדור הבא, דור שילמד להסתובב במדבר ולהיות רועים במשך ארבעים שנה. המעבר לתהליך ארוך והרבה פחות צבעוני ודרמטי, נתינת העצמאות לדור הבא ולא הולכה שלהם "על כנפי נשרים", הוא יהיה המפתח לדור שיוכל להכנס לארץ ולדעת אותה, זה דור שיכול לבנות מדינה.