קטגוריה: בית

סיפור התקשרותם של רבקה ויצחק

דברים לפרשת חיי שרה מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

קריאה ראשונה והתרשמות

איזה סיפור מדהים. הדבר הגדול שבו- ייתכנות הניסים, ההשגחה הנוכחת.

עבד אברהם נשלח לארם נהריים למצוא אשה ליצחק. העבד התאהב ברבקה "וירא כי טובת מראה היא מאוד". נוצר קליק. רבקה חמודה. בעלת מידת הנתינה. מרגישה בהתרחשות ממהרת ומתרגשת לשרת את העבד ולהכניסו אל ביתה. העבד חדור בתחושת מיידיות. יש להכות בברזל בעודנו חם. אין לתת לרגע לחמוק. המשפחה מהססת. אמנםברור שהבחור ממשפחה טובה, אך יש לדבר עוד על התנאים. קשה להתנתק. הכל מתערער, מהר.

רבקה הרגישה שזה זה. היא שמעה סיפורים על דוד אברהם. על שליחותו, על אומץ ליבור, נועזותו וטוב ליבו. היא שייכת. זה מדבר אליה.

ואלוהים איתה. יצחק בא מבאר "לחי רואי" ורואה, והיא רואה, ונכנסים לאוהל, וכאן ההתחלה.

הרהורים ומסקנות

מאוד טבוע בי הגישה הרומנטית, ההשגחתית, הפלאית לקשר בין איש ואישה כשזה קורה נכון. למרות שהרבקה נבחרה בנס, בסימן משמים, צריך לזכור שהעבד נשלח למקום מאוד מסוים, למשפחה מסויימת, עם ציפייה ואותות מאוד ברורים. רבקה לא נבחרה סתם כך מתוך כל העולם אלא מתוך כיוון ראשוני מסויים.  הנס הוא שעם כזה עומס ציפיות ודיוק בכל זאת קורה משהו.

העבד נותן לרבקה ולמשפחתה מתנות רבות. המתנות הן כלי להתקשרות. אולי גם לסמן את הבטחון הכלכלי שיביאו איתם הנישואין.

דור שלישי לנחור הסבא הולך בעקבות הדוד ובוחר בדרך אברהם. רבקה שומעת את הקריאה "לך לך" לארץ, ועונה במילה אחת: "אלך". ההרחבה של דרך אברהם נעשית דרך המעגלים הקרובים. דרך הברכה לכל הגויים היא בהרחבה איטית ומבוקרת. למרות שבהרחבת הדרך אל המשפחה הקרובה אפשר לראות איפוק או חרדה מפריצה גדולה- הניסים קורים שם.

וזאת ההתחלה. בהתחלה היתה ברית נישואים.

מודעות פרסומת

למי יש חלק בצחוק?

דברים לפרשת וירא מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יאיר מלכיאור

"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק". הרבה מהפרשנים התווכחו על משמעות המילה "מצחק" וניסו להבין מה בעצם עשה ישמעאל. בלבול זה של של הפרשנים בא לידי ביטוי גם בבית המדרש נתקלנו במילה ופשוט קשה היה להבין מה בדיוק הוא עשה? מה כל כך גרוע במעשה זה עד ששרה צריכה לזרוק אותו ואת אימו מהבית.

הפרשנים מציעים מגוון רחב של אפשרויות ממעשה של צחוק מיני, דרך מעשי עבודה זרה, לגלוג על יצחק שבדיוק נגמל ועד לאפשרות שישמעאל חומד את הירושה.

הדבר שתפס אותי בתיאור המעשה הוא קודם כל עיני המתבונן, ובמקרה שלנו המתבוננת, שרה. לא מסופר שישמעאל מצחק, אלא ששרה רואה אותו מצחק. המוקד הוא במה ששרה רואה ולא במעשה עצמו (זהו גם קו מנחה כי מאוחר יותר בפרק הגר לא תראה, ויש המון משמעות בפרק למי רואה מי שומע ומי מדבר).

כשחוזרים לתחילת הפרק ניתן לראות שהמוקד בפתיחה הוא סביב הצחוק. קוראים ליצחק בשמו, שרה אומרת "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" המון צחוק. אך מיד אחרי שיצחק נגמל פתאום שמה שרה לב למוקד אחר של צחוק בבית, היא רואה את ישמעאל מצחק. מי שהביא את הצחוק הביתה, יצחק, נמצא בסכנה, הסכנה איננה שיודח ממעמדו, אלא שבן האמה יירש יחד עם יצחק. משהו בצחוק המתגלגל לו בבית אברהם לא יהיה נקי. את הבית צריכים כרגע ליצור ע"י ייחוד, דיוק ומתוך כך הרחקה, לא ע"י הכלה וקירוב.

ולמרות זאת, לסיום, יש אחד שקצת מחוץ למשחק הזה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" אברהם לא רואה ירושה לא רואה בית ולא רואה הבטחה, הוא רואה ילד קטן, בנו, שעליו הוא רוצה להגן. כשאלהים מכריח אותו ואומר שהצדק עם שרה אברהם דואג לקום בבוקר לארוז במו ידיו את התיק ולהניח אותו על שכמה של הגר, היא אפילו לא מתכופפת, האדון הפך למשרת את שפחתו. אך לא זו בלבד אלא שמיד אחרי שהגר וישמעאל נאבדים במדבר באר שבע, עובר אברהם לגור בבאר שבע, קרוב קרוב לבנו.

יש אמת גדולה, אלהית, צחוק מדויק שאותו רוצה ה'. אבל את אברהם מעניינים דברים אחרים, יש לו בן, שלו הוא צריך לדאוג.

חטא וגלות, אדמה ואחריות.

דברים מתוך הלימוד בבית המדרש, מאת כנרת רוזן

למדנו את סיפור קין והבל שבפרשה. תוך כדי לימוד, הבחירה של קין לרצוח את אחיו התחברה לי לבחירה של אדם הראשון לאכול מפרי עץ הדעת. שתי בחירות אלו יצרו רצף של בחירות שהשפיעו על גילגולי המציאות. בראשית הבריאה הקב"ה שם את האדם בגן עדן, נתן לו ארץ, אדמה, ותפקיד- להיות השומר של הגן. שם אותו במציאות שטמונים בה הרבה כוחות ופוטנציאל להיטיב, לקדם ולפתח את העולם. כשבצד גם נמצאת אפשרות הבחירה- האזהרה מאכילה מפרי עץ הדעת. האדם ניצב בפני בחירה- לבצע את תפקידו וכך להוציא לפועל את הפוטנציאל, או לאכול מעץ הדעתכשהתוצאה, על פניו, תגרום למותו. האדם בחר לא נכון, אכל מפרי עץ הדעת וגרם על ידי כך לגירושו מגן עדן, מארצו. גן עדן נסגר בפניו והוא עבר לארץ אחרת, פחות טובה וסגולית, שהפוטנציאל בה קטן יותר והאפשרויות בה נמוכות יותר. הוא יצטרך לעבוד קשה. במקביל, נוסף לו מימד של בחירה יותר משמעותית- עכשיו הוא "יודע טוב ורע"- הבחירה ברע יותר קרובה ונגישה.

קין והבל נולדו למציאות החדשה. כמו הוריהם, נולדו בארץ שיש בה פוטנציאל ואפשרות להיטיב, וזה תפקידם. קין עובד אדמה, מחובר לארץ ומוציא ממנה פירות. כמו אביו, גם קין בחר לא נכון, למרות שאחרי שה' לא שעה למנחתו הוא הזהיר אותו מפני המעשה שהוא עלול לעשות: "לפתח חטאת רובץ". הרג אחיו הוביל לגירוש מארצו ולביטול תפקידו וגזר עליו להיות נווד.

אני מרגישה שהבחירות של אבותיו משפיעות גם על המציאות שלנו היום. מציאות שהיא לא אידיאלית, שהטוב בה מוסתר. מציאות שהחטא בה קרוב ונגיש, "לפתח חטאת רובץ", מציאות שדורשת התמודדות ובחירה תמידית ומחייבת אחריות גדולה.

חלומות

דברים שאמרה שקד אלכסנדר בפתיחת כנס מעגלי בית ישראל תשס"ט.

ביקשתי בקומונה שאנשי המעגלים יספרו על החלומות שלהם וכך הגיעו להם אט אט החלומות. בהתחלה מהוססים, ואחר כך בשטף: חלום על בית. חלום על אהבה. חלום על גילוי הייעוד האישי. חלום על צדק חברתי. חלום ללמוד לנגן. ללמוד תורה. חלום לקום בשמחה בבוקר. חלום על חיי משמעות. חלום על פרנסה טובה, חלום שנהיה מאוחדים, אופטימיים ונחמדים יותר זה לזה.

חלום שהעשייה בשכונה תצליח.

חלום על בית מקדש שמקרין על הכל, נותן תחושת קרבה תמידית לה', הבנה של מה רצונו מאיתנו.

חלום על נחמה גדולה: שתהיה ברחובות, נחמה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול- יבוא וייטול.

חלום, ואני מצטטת: לא להאמין לתפיסה ההישגית של החברה ושל סבתא שלי… לדעת להקשיב לקצב הפנימי שלי.

הרבה אמהות שחולמות על מציאות של אין זמן, על פנאי ופניות להספיק הכל… חלום על בית חינוך, חלום להרגיש שייך. חלום להעיז ולמסור את הנפש. חלום לתקן דווקא את מה שחלש בי,

חלום לראות שהחלום כבר כאן.

לפני כמה שנים שמעתי מבוגרת מכינה משפט שנחקק בי. היא אמרה: הדבר הכי חזק שהמכינה נתנה לי זה את היכולת לחלום. פגשתי בבית ישראל אנשים שחיים את החלום שלהם, וגם אם החלום שלי שונה, זה נתן בי אמונה שיום אחד אצליח לחיות אותו…

כשחשבנו על נושא לכנס, עלה לי שוב המשפט הזה, והוא גם שמסביר את חשיבות ההתכנסות הזאת, שאינה מובנת מאליה כלל…

במפגש של אנשים שונים כל כך שחלקם הגדול אפילו לא ממש מכירים אחד את השני, עם הפורום ההולך וגדל, עולה שאלה: לשם מה? לשם מה להתכנס? במיוחד כשדרך העולם היא שאנחנו רואים בצורה חזקה יותר את המפריד מאשר את המחבר.

לעיתים קל יותר להתמקד בדקויות המבדילות בינינו, בלבושים השונים יותר מאשר בנקודה הפנימית המשותפת. קל יותר ליצור תהומות של מרחקים מאשר גשרים של חיבור.

הסיפור של המעגלים הוא סיפור של חיבורים. חיבור של אנשים שונים שכולם נפגשו עם בית ישראל וכל אחד מהם יצר משהו אחר במפגש הזה.

אחד מצא את קהילת חייו והצטרף ללב הקיבוץ,

אחד לקח את הרעיון של העשייה הצבאית- ומשם התחבר,

אחד מצא קומץ חברים מהמכינה, שנשארו לחיים…

אחד התחבר רק לניגונים,

אחד התחבר להכל חוץ מלניגונים…

אחד פעל לשינוי בחינוך,

אחד הושפע מתפיסת הזוגיות,

אחד החליט שכשיהיה גדול יחיה בקהילה.

יש בינינו שבית ישראל נשאר הגורם המרכזי בחייהם,

ויש שהחוויה בבית ישראל מהווה חלק אחד מבין רבים.

ועם כל ההבדלים בינינו, ביחס לבית ישראל ובכלל, אני רואה בינינו משותף רחב מאוד. אפשר לקרוא לו שאיפה לתיקון בעצמך ובעולם, אפשר לקרוא לו שאיפה לעדינות, לנתינה, לחסד, לחיבור, ליחד, לעולם של פראיירים- כמו שהושע אומר, ואפשר גם לקרוא לו כמו שבחרנו הפעם: הכוח והאמונה לחלום.

ובפורום הזה, אפשר גם לא להתאמץ כל כך להגדיר אותו. כי כשמכינה ג' כתבו על חולצתם: בית ישראל זה לא רק מקום, זה מצב נפשי, כולנו הבנו למה הם מתכוונים… ובהתכנסות הזו שלנו, מהמקומות השונים אליהם התפתחנו, אנו מרבים אהבה. נפגשים עם חברים אהובים, מקבלים כוח בדרך הלא פשוטה למימוש החלום. כוח למצוא את הייעוד האישי. כוח להצליח להרים את הראש מכל ההתנגדויות שהוא נתקל בו, כול שיעזור להרגשת בדידות, לספקות בדרך ולתחושה המייאשת שאין בכלל סיכוי.

ולכל החולמים והמתייאשים, אני רוצה לצרף תפילה יפייפיה של אביתר בנאי:

אבא אני רוצה להיות בטוח,

בכל ליבי

שלמסע הזה

יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך

יהפוך חולשה

לעוצמה גדולה

אבא אני רוצה לחזור אלי

למצוא אותך שם איתי

במקור שלי אני טוב גמור, אבא,

ושם אני מאמין בעצמי.

יונתי בחגווי הסלע

השמיעי ני את קולך

תשירי לי שיר חדש

שיאיר את ליבי ואת מיתריי

מי ייתן וזרעי התקווה שאנו זורעים ייגדלו ויבשילו. תקווה לציבור רחב ממש, שיחלום ויפעל לשינוי בארץ הטובה שלנו. לגלות ולהראות שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ציבור שיהווה רוב, או לפחות- מיעוט דומיננטי, שיכריע אותנו ואת העולם לכף זכות.

פרשת 'בהר' או: מה היה אומר משה רבנו על הפרטת הקרקעות?

דברים לפרשת בהר מאת עמרי דינור

פרשת 'בהר סיני' (ויקרא פרקים ה'-ו') היא המשך של חידוש הברית בין אלוהים לעם ישראל מאז מעמד הר סיני. היא נפתחת בהבטחה של אלוהים לעם ישראל, שהיא גם הצבת התנאי שבשמו העם מקבל את הזכות לרשת את הארץ: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' (פרק ה' פס' ב'). כלומר, התנאי המיידי לכניסה של העם לארץ הוא החלתה של מצוות השמיטה. מניין השנים בארץ מתחיל ישר בשנת שמיטה, וכך למעשה מתחילה המחזוריות המיוחדת של ספירת הזמן של עם ישראל. ישנה עדיין הספירה ה'רגילה' של החודשים והשנים, אבל במקביל מתחילה ספירה חופפת המתבססת על מחזוריות של 7: שבעה ימים בשבוע, שבעה שבועות לעומר, שבע שנים לשנת שמיטה. אחרי שבעה מחזורים של שמיטה, כלומר שבע שנות שמיטה, מגיעה השנה המיוחדת ביותר: שנת היובל. על מנהגי השמיטה והיובל, וההשלכות החברתיות והאמוניות הרבות שלהן נגיע עוד מעט.

חלוקת הזמנים הזו אינה באה במקרה. כמובן, שלמספר שבע נקשרו משמעויות קבליות רבות, אך גם במובן הפשוט של החזרה על אותם דפוסי זמן יש פה מקרה מענין: כל שבעה ימים יש שבת, וכל שבע שנים יש שמיטה. למעשה, השמיטה היא מעין שבת. כמו שבשבת אנו מצווים לא לעשות כל מלאכה, כך גם בשנת השמיטה אסור לנו לעבד את אדמתנו. עלינו להסתפק במה שיש לנו. אחרי שבע שנות שמיטה מגיע, כאמור, היובל. באותו יחס, אם כל מחזור של שמיטה הוא יום, אז שנת היובל היא השבת של שנות השמיטה, מעין 'סופר שמיטה' משוכללת.

מה קורה בשנת השמיטה? בפרשה מצויינים מספר כללים או נהלים שיוצרים מערכת הדורשת מהאדם להפסיק לעבד את אדמתו לשנה אחת, ולהפקיר למעשה את כל תבואתו לנחלת הכלל. הגבולות נפרצים, נחלת הפרט הופכת לנחלת הכלל. השמיטה מוכלת על כל דבר שקיים בארץ, מחית השדה עד לאדם, ללא כל הבחנה: "והייתה הארץ שבת לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (פרק ה' פס' ו'-ז') השמיטה יוצרת מרחב שהוא לכאורה פרוץ לחלוטין וחסר גבולות. לבהמה יש אותן זכויות כמו לאדם! כולם למעשה שווים תחת האל. השיוויון הוא לא רק בין בני האדם, אלא בין כל היצורים החיים! הדבר מתקשר לדברי קהלת בן דוד: "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל" (קהלת פרק ג' פס' יט'). לצורך העניין, אם עדר פרות בא לאכול את החלקה שלי בשמיטה, אסור לי לפנות אותם! כביכול, נפתח הפתח ל'איש הישר בעיניו יעשה', כלומר שכל אחד יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. אדם בעל חשיבה עסקית מפותחת היה יכול להשתלט על קרקעות המדינה ולגנוב מהן את כל התבואה שנשארה לעצמו. אך מסתבר שמצוות השמיטה מגבילה את האדם לאיסוף התבואה רק לצורך אכילה אישית בלבד, ללא אגירת מזון. הדבר מזכיר את תקופת ה'ציידים לקטים' שאפיינה את העולם לפני כ-10,000 שנה.

מצוות השמיטה מכריחה את האדם להאמין ולבטוח באלוהים, שיספק לו מזון כל צורכו. מאחר והאדם מנוע מעבודה בשדה, הוא צריך לעמוד ב'מבחן אמונה' שכל צרכיו יגיעו לו ממקום אחר. כאשר האדם מתפנה מטרדות הקיום הפיזי, הוא יכול להתפנות לעיסוק ברוח ובקיום הנפשי, בדיוק כמו בשבת! כמו בפרשת המן בשבת, בה בני ישראל מתקשים להאמין שאכן ה' יספק להם צרכם בשבת, כלומר יהיה להם מספיק מן בלי שיאלצו ללקט אותו, כך גם בעניין השמיטה העם עומד למבחן אמונה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (פרק ה' פס' כ'-כא'). ה' ידאג שלעם תהיה מספיק תבואה, אך עדיין הוא צריך להאמין שכך יהיה.

בסוף שבע שנות שמיטה, מגיעה כאמור שנת היובל. בשנת היובל מתרחש תהליך מורכב, בו כל אדם חוזר אל אדמתו המקורית שהייתה שייכת לו ביובל הקודם. למה הדבר גורם? להבנה העמוקה שאין טעם ויכולת למקח וממכר לעד בנושא קרקעות. כלומר, הקרקע לא שייכת לאף אחד מאיתנו, אלא לה', ולמעשה היא רק בחזקתנו הזמנית. בכל מקרה, לכל אחד יש שטח אדמה, אחוזה אותה הוא מעבד ועליה הוא ומשפחתו חיים, ואף אחד, אבל אף אחד, לא יכול לקחתה ממנו. אחוזת האנשים, כלומר האחיזה שלהם באדמה, היא לא רק זכותם אלא אף חובתם. האדם חייב לחזור לאדמתו בשנת היובל, אלא אם הוא נאלץ למכור את אדמתו לאחר בשל חובות כספיים. אם דבר זה קורה, הוא נותן את שירותיו לאחר עד שהוא מסיים לשלם לו את חובו, ואז חוזר לאדמתו. בכל מקרה, אין הוא יכול להמכר לעבדות ותמיד יש לו לאן לחזור בסיום תשלום החוב.

עקרון זה מבוסס על הכלל הבסיסי: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" ( פרק ה' פס' כג'). הארץ שייכת לה', ולכן אין לנו את הזכות למכור אותה. מאותה סיבה, אין לנו את הזכות להעביד עברי אחר בפרך, מאחר וכולנו עבדי ה'. הסיבה שאנחנו עבדי ה' היא כדי שנהיה 'חסינים' מפני עבדות של בני אנוש. ה'עבדות' לאלוהים, שיכולה להתפרש בקלות כשלילית ע"י פרשנות חילונית, מהווה למעשה את עקרון השיוויון לפני האל, ממנו נובע גם השיוויון בין בני האדם. כולנו שווים בפני האל, ולכן לאף אחד אין את הזכות לשעבד את האחר.

ומה הקשר לימינו? השמיטה והיובל מהווים יחדיו מקשה אחת של הסדרים חברתיים-דתיים אשר נועדו להבטיח שלושה דברים:

לעגן את הזכות והחובה של כל אדם מישראל לעבד את אדמתו בכבוד, ודרך כך גם להשתתף בתהליך גאולת הקרקעות והארץ.

להגן על זכויות כל יושבי הארץ, כחלק מתהליך הגאולה: הגר, האמה, השכיר, חית השדה וכל יושבי הארץ

לטעת בליבם ומוחם של ישראל את העובדה כי 'לא עליהם המלאכה לגמור, אך אין הם בני חורין להבטל ממנה', כדברי חז"ל. כלומר, הם חלק אינטגרלי מתהליך תיקון העולם והעשייה בו, אך אין הם פועלים לבד- מעליהם קיימת השגחה אלוהית אשר לה תכנית מוגדרת למה צריך לקרות

כנראה שלא למדנו עדיין את הלקח. כנראה שעל פקידי האוצר ומנהיגי המדינה לקרוא פרשה זו, ולהבין את משמעותה האמיתית של מצוות השמיטה והיובל. "והארץ לא תמכר לצמיתות". כיצד הדבר מסתדר עם הנסיון להפרטת מנהל מקרקעי ישראל, אחד הסעיפים המרכזיים והבעייתיים המופיעים בחוק ההסדרים החדש? מהלך שכזה מבטל לחלוטין כל סיכוי לקיומם של שמיטה ויובל תקניים, מאחר והאדמה הופכת לנחלתם הפרטית של קומץ בעלי הון, אשר באמת יוכלו לעשות בה כרצונם ולהעבירה כמקח עובר לסוחר. צעד זה למעשה מטיל צל כבד על האפשרות לתקן כאן חברה המושתתת על צדק ושיוויון, בפני האל ובפני כל אדם.

אם רק היינו באמת מבינים שהארץ לא שייכת לנו, אלא אנחנו בסה"כ מקבלים את החזקה עליה, וגם זה לצורך עשייה מסויימת ובתנאים מסויימים, אולי היינו נוהגים אחרת.

בפס' יח' מופיע המשפט שיכול לסכם מהלך זה: "ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח". הקיום שלנו בארץ תלוי בקיום המצוות והמשפטים. הציונות וישיבתנו בארץ צריכה להיות מעוגנת בהבנה שזכינו בזכות למדינה ולא בחסד, מתוקף תפקיד ולא מתוקף זכות סתם, שיש לנו ייעוד למלא בישיבתנו כאן: הקמת חברת מופת שתהווה אור לגויים וזה התנאי לישיבה על האדמה לבטח.

עמרי דינור הוא פעיל בתנועה הירוקה-מימד וניתן למצוא דברים שכתב גם בבלוג בונים בתי"מ.

לקראת פסח (2)

בהמשך לשבוע שעבר, אנו ממשיכים לפרסם דברים מתוך סדנת כתיבה לקראת פסח. הסדנה מסכמת לימוד לקראת פסח על חמץ ומצה, על קטע קטן מהמשנה, מסכת פסחים, שמדבר על ליל הסדר ועל הצעקה והדיבור שביציאת מצרים. כמו כן, היא מסכמת את חווית הלימוד בבית המדרש עצמה. השבוע ובשבוע שעבר מתפרסמים דברים מתוך הסדנה במקום פרשת השבוע.

.

ערב פסח

מאת אפרת וייל

.

אור כתום מהחלון

גיהצנו חולצה,

הנחנו על כסא,

עד הערב

לא אכלנו, היינו כל כך עניים.

.

החולצה תשאר מקופלת על הכסא,

נסב באפודה סרוגה, סגולה.

על ארבע כוסות יין, לפחות,

נברך.

.

מאת אריאל פרומקין

.

לך לך אל המדבר בשלווה

ופרוק מעמך את עגלת השגרה

חלון רחב יפתח אל מול לוח ליבך

ותזכור את כל הדרך ומי הוליכך בה

בעשותך כך לא תחמיץ דבר

להפך, יהיה זה מיצוי העניין כולו.

.

.

…………………………………………
יש לכם מה להוסיף? להגיד? לשתף? ממש כאן למטה אפשר לכתוב תגובות, כולם מוזמנים!

בשבוע הבא לא תתפרסם פרשת השבוע מבית המדרש, לכבוד זה שלכולם יש המון זמן בחופש ללמוד בעצמם! אם מישהו רוצה לשתף בלימוד שלו הוא מוזמן לשלוח לכאן ונפרסם- maagalimm@gmail.com

אוהל מועד כחופה

מאת אפרת וייל

בפרשת תצווה מופיעות הוראות נוספות למשה לגבי יצירת המשכן וכליו והקדשת הכהנים והמזבח: האל מצווה להדליק נר תמיד, להכין בגדים מסוימים לכהנים ומזבח קטורת קטן, ומתאר את טקס הכניסה לתפקיד של הכהנים והמזבח.

קל להבין את הדיוק בפרטים וכן את ההתגיסות הכללית למלאכה כשחושבים על הכניסה לאוהל מועד כעל חופה. באוהל מועד מתרחשת ההתוועדות, מתרחש המפגש בין האל לעם ישראל. מפגש שמכונן בעקבותיו קשר. לקראת המפגש יש דאגה לפרטים הקטנים ביותר- איך יראה מקום המפגש, הבית או החופה, איך יראו הבגדים היפים שישמשו לצורך המאורע, איך יראה המקום, מי ישתתף בהכנה, בסידור ובקישוט? גם אנשים שבדרך כלל אדישים ביותר ללבוש ולתפאורה מתחילים לשים לב לפרטים הקטנים כשזה מגיע לחופה או למפגש מיוחד עם אהוביהם.

בפרשה הקודמת למדנו על שני שמות למשכן- משכן ומקדש המעידים על יחסי שכנות וקידוש הדדי (העם מקדשים את האל, האל את העם). בפרשה זו מוזכר לראשונה השם אוהל מועד המעיד על המפגש עצמו, על ההתוועדות המשותפת, על ההתוודעות.

מתוך הלימוד, למדתי כמה דברים: ראשית, למדתי על ההיבט המרגש שבהוראות לתפירת בגדים ותיאורם המפורט, שנית, למדתי על ההזדמנות להאיר את חיי החול והחומר (בגדים, תפאורה) באורו של מפגש עם האהובים לי (בניגוד למקום השולי שהם תופסים במחשבותי בדרך כלל) ומתוך כך למדתי על החשיבות של השותפים בבניה- על ההפיכה שלהם לחלק מהבנין ועל השיתוף בחומר ובעשייה המוביל לשותפות רוחנית כך שלא רק התוצר חשוב אלא גם התהליך.

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.