קטגוריה: חברות

חלומות

דברים שאמרה שקד אלכסנדר בפתיחת כנס מעגלי בית ישראל תשס"ט.

ביקשתי בקומונה שאנשי המעגלים יספרו על החלומות שלהם וכך הגיעו להם אט אט החלומות. בהתחלה מהוססים, ואחר כך בשטף: חלום על בית. חלום על אהבה. חלום על גילוי הייעוד האישי. חלום על צדק חברתי. חלום ללמוד לנגן. ללמוד תורה. חלום לקום בשמחה בבוקר. חלום על חיי משמעות. חלום על פרנסה טובה, חלום שנהיה מאוחדים, אופטימיים ונחמדים יותר זה לזה.

חלום שהעשייה בשכונה תצליח.

חלום על בית מקדש שמקרין על הכל, נותן תחושת קרבה תמידית לה', הבנה של מה רצונו מאיתנו.

חלום על נחמה גדולה: שתהיה ברחובות, נחמה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול- יבוא וייטול.

חלום, ואני מצטטת: לא להאמין לתפיסה ההישגית של החברה ושל סבתא שלי… לדעת להקשיב לקצב הפנימי שלי.

הרבה אמהות שחולמות על מציאות של אין זמן, על פנאי ופניות להספיק הכל… חלום על בית חינוך, חלום להרגיש שייך. חלום להעיז ולמסור את הנפש. חלום לתקן דווקא את מה שחלש בי,

חלום לראות שהחלום כבר כאן.

לפני כמה שנים שמעתי מבוגרת מכינה משפט שנחקק בי. היא אמרה: הדבר הכי חזק שהמכינה נתנה לי זה את היכולת לחלום. פגשתי בבית ישראל אנשים שחיים את החלום שלהם, וגם אם החלום שלי שונה, זה נתן בי אמונה שיום אחד אצליח לחיות אותו…

כשחשבנו על נושא לכנס, עלה לי שוב המשפט הזה, והוא גם שמסביר את חשיבות ההתכנסות הזאת, שאינה מובנת מאליה כלל…

במפגש של אנשים שונים כל כך שחלקם הגדול אפילו לא ממש מכירים אחד את השני, עם הפורום ההולך וגדל, עולה שאלה: לשם מה? לשם מה להתכנס? במיוחד כשדרך העולם היא שאנחנו רואים בצורה חזקה יותר את המפריד מאשר את המחבר.

לעיתים קל יותר להתמקד בדקויות המבדילות בינינו, בלבושים השונים יותר מאשר בנקודה הפנימית המשותפת. קל יותר ליצור תהומות של מרחקים מאשר גשרים של חיבור.

הסיפור של המעגלים הוא סיפור של חיבורים. חיבור של אנשים שונים שכולם נפגשו עם בית ישראל וכל אחד מהם יצר משהו אחר במפגש הזה.

אחד מצא את קהילת חייו והצטרף ללב הקיבוץ,

אחד לקח את הרעיון של העשייה הצבאית- ומשם התחבר,

אחד מצא קומץ חברים מהמכינה, שנשארו לחיים…

אחד התחבר רק לניגונים,

אחד התחבר להכל חוץ מלניגונים…

אחד פעל לשינוי בחינוך,

אחד הושפע מתפיסת הזוגיות,

אחד החליט שכשיהיה גדול יחיה בקהילה.

יש בינינו שבית ישראל נשאר הגורם המרכזי בחייהם,

ויש שהחוויה בבית ישראל מהווה חלק אחד מבין רבים.

ועם כל ההבדלים בינינו, ביחס לבית ישראל ובכלל, אני רואה בינינו משותף רחב מאוד. אפשר לקרוא לו שאיפה לתיקון בעצמך ובעולם, אפשר לקרוא לו שאיפה לעדינות, לנתינה, לחסד, לחיבור, ליחד, לעולם של פראיירים- כמו שהושע אומר, ואפשר גם לקרוא לו כמו שבחרנו הפעם: הכוח והאמונה לחלום.

ובפורום הזה, אפשר גם לא להתאמץ כל כך להגדיר אותו. כי כשמכינה ג' כתבו על חולצתם: בית ישראל זה לא רק מקום, זה מצב נפשי, כולנו הבנו למה הם מתכוונים… ובהתכנסות הזו שלנו, מהמקומות השונים אליהם התפתחנו, אנו מרבים אהבה. נפגשים עם חברים אהובים, מקבלים כוח בדרך הלא פשוטה למימוש החלום. כוח למצוא את הייעוד האישי. כוח להצליח להרים את הראש מכל ההתנגדויות שהוא נתקל בו, כול שיעזור להרגשת בדידות, לספקות בדרך ולתחושה המייאשת שאין בכלל סיכוי.

ולכל החולמים והמתייאשים, אני רוצה לצרף תפילה יפייפיה של אביתר בנאי:

אבא אני רוצה להיות בטוח,

בכל ליבי

שלמסע הזה

יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך

יהפוך חולשה

לעוצמה גדולה

אבא אני רוצה לחזור אלי

למצוא אותך שם איתי

במקור שלי אני טוב גמור, אבא,

ושם אני מאמין בעצמי.

יונתי בחגווי הסלע

השמיעי ני את קולך

תשירי לי שיר חדש

שיאיר את ליבי ואת מיתריי

מי ייתן וזרעי התקווה שאנו זורעים ייגדלו ויבשילו. תקווה לציבור רחב ממש, שיחלום ויפעל לשינוי בארץ הטובה שלנו. לגלות ולהראות שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ציבור שיהווה רוב, או לפחות- מיעוט דומיננטי, שיכריע אותנו ואת העולם לכף זכות.

מודעות פרסומת

יצירת שינוי מתוך מערכת החינוך

העליתי לאינטרנט את הדברים המרתקים שאמרה תמר גרדי בכנס בנושא חינוך שנערך הקיץ (תשס"ט, 2009). תמר דיברה על האופן בו יכול אדם בודד, עם אידיאלים משלו ורעיונות משלו על חינוך, להשתלב במערכת הציבורית וליישם בה את עקרונותיו החינוכיים.

חלק א':

חלק ב' (המשך ישיר של חלק א'):

עיקרי הדברים:

1. רצון- יש צורך ברצון להשתלבות במערכת הציבורית.אולי יש אנשים שזו לא המשימה שלהם.

2. יש צורך במודעות לקשיים שבמפגש עם גישות שונות

3. לחפש שותפים- יש סוגים שונים של שותפות. ניתן ליצור שותפות באופן אחר, על בסיס עניין נקודתי אחר, עם כל שותף.

4. להעיז- לנסות לשנות, ביצירתיות, תוך לקיחת אחריות, גם אם המערכת שקועה במקום אחר.

5. להתמקצע- לעשות את זה הכי טוב שאפשר.

6. ליצור מעגל שותפים אוהד.

7. לשתף, להתייעץ, גם עם אנשים שלא היתה להם נטיה מוקדמתלכיוונים אותם את מציעה.

אוהל מועד כחופה

מאת אפרת וייל

בפרשת תצווה מופיעות הוראות נוספות למשה לגבי יצירת המשכן וכליו והקדשת הכהנים והמזבח: האל מצווה להדליק נר תמיד, להכין בגדים מסוימים לכהנים ומזבח קטורת קטן, ומתאר את טקס הכניסה לתפקיד של הכהנים והמזבח.

קל להבין את הדיוק בפרטים וכן את ההתגיסות הכללית למלאכה כשחושבים על הכניסה לאוהל מועד כעל חופה. באוהל מועד מתרחשת ההתוועדות, מתרחש המפגש בין האל לעם ישראל. מפגש שמכונן בעקבותיו קשר. לקראת המפגש יש דאגה לפרטים הקטנים ביותר- איך יראה מקום המפגש, הבית או החופה, איך יראו הבגדים היפים שישמשו לצורך המאורע, איך יראה המקום, מי ישתתף בהכנה, בסידור ובקישוט? גם אנשים שבדרך כלל אדישים ביותר ללבוש ולתפאורה מתחילים לשים לב לפרטים הקטנים כשזה מגיע לחופה או למפגש מיוחד עם אהוביהם.

בפרשה הקודמת למדנו על שני שמות למשכן- משכן ומקדש המעידים על יחסי שכנות וקידוש הדדי (העם מקדשים את האל, האל את העם). בפרשה זו מוזכר לראשונה השם אוהל מועד המעיד על המפגש עצמו, על ההתוועדות המשותפת, על ההתוודעות.

מתוך הלימוד, למדתי כמה דברים: ראשית, למדתי על ההיבט המרגש שבהוראות לתפירת בגדים ותיאורם המפורט, שנית, למדתי על ההזדמנות להאיר את חיי החול והחומר (בגדים, תפאורה) באורו של מפגש עם האהובים לי (בניגוד למקום השולי שהם תופסים במחשבותי בדרך כלל) ומתוך כך למדתי על החשיבות של השותפים בבניה- על ההפיכה שלהם לחלק מהבנין ועל השיתוף בחומר ובעשייה המוביל לשותפות רוחנית כך שלא רק התוצר חשוב אלא גם התהליך.

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

ידידות

מאת רוני נצחן, בוגרת מחזור ז' של המכינה ומדריכה של מחזורים י'-י"א.

"שושנה שעלים לה כתומים

חצתה את אימת המרחק

שבין קיומה הצמחי

לדם קיומי

להיות ידידת לבי"

(זלדה)

כבר 5 שנים שאני נמצאת בבית ישראל, ובעצם זו השנה הראשונה (חוץ משנת המכינה) שבה אני ממש גרה בתוך המרכז קליטה. החיים בתוך מרכז קליטה: הסיטואציות הנעימות והנעימות פחות, הניכור אל מול הקשר, ההבדלים הניכרים בין חברי הקהילה לתושבים האחרים ובעיקר החיים בתוך "זה"- עוררו אותי להרבה שאלות, והעבירו אצלי למודעות הרבה דברים שהיו עד עכשיו במקום אחר, הרבה פחות נוקב ומעורב.

השנה ציינו בטקס שכונתי את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות ו-60 שנה למדינת ישראל. הטקס היה מאוד מרגש. ציפורה דיברה, היא פתחה את דבריה בברכת "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכ"כ התרגשה שכל הקהל דמם ורעד מרוב עוצמת הרגע. הדליקו משואות -חיילי צה"ל מהשכונה, "הילדים של נפתלי" שמנקים יחד איתו את הבלוק, המתנדבים לסנגור הקהילתי, המכינה, הדליקו לכבוד צדק חברתי ואחדות בשכונה, ולכבוד מי שנפלו על הגנת הארץ. שרו, הניפו את הדגל, הילדים הופיעו… היכולת של טקס כזה בכלל להתקיים בשכונה כ"כ מורכבת כמו שלנו מרגשת בפני עצמה. וגם התהליך שקרה בתוך הצוות היה מדהים בעיניי: להצליח להיפגש, ליצור משהו כמעט מאפס, לשמוע ולהכיל את כל הדעות וההצעות ואת כל הגוונים… זו הייתה ממש יצירה משותפת ממקום אמיתי עם תושבי השכונה.
ברגעים של חשבון נפש, כשאני "מסתכלת לעצמי בעיניים" ומתוך המראה משתקפים אליי כל המקומות והקלקולים שמצריכים תיקון, ואיתם כל הפעמים שבהן אמרתי "הפעם!" ו "היום!" ובכל זאת מעדתי שוב בפעם המי יודע כמה… – בקיצור כשאני מודה במקומות הנמוכים שלי, אני יכולה לקבל מקומות כאלה שאחרים שרויים בהם, כי אני יודעת כמה כוח צריך אדם באשר הוא כדי להתרומם. על אחת כמה וכמה כשלא ממש קיבל כלים מתאימים לכך בשלב מוקדם של החיים. וזהו הדבר הקטן והחשוב שהבנתי השנה, בלב. וששינה את תפיסת החיים שלי בכלל וכאן.
הבנתי שאני לא טובה יותר מהותית מאף אחד שנולד לשכונה הזו או הגיע לכאן בעל כורחו. שהטוב בעולם הוא בכולם ושל כולם ושפקשושים והחטאות, גם הם נחלת כולנו, רק בעוצמות שונות. כך שכולנו באותה סירה, ועל כן אין לשפוט. אבל אפשר להשתנות ולשנות ואפשר לעזור ולהשפיע. ואפשר וצריך "לחצות את אימת המרחק" ולהיות אחד לשני לידידים. אני רואה פה ידידות, עזרה וקשר. ומייחלת שכל אלה עוד יגדלו ויתעצמו. ומקווה שכל אלה הם ניצנים של תיקון עמוק יותר. ובסופו של דבר של חיים טובים ושלום, בעולם גאול.