קטגוריה: חזון

לחנך ביהודית

על עבודתי בבית הספר השש-שנתי הממלכתי 'מקיף גילה'

מאת אילון שמיר

הנה מגיע יום העצמאות.

המון אנשים בארץ מיואשים – מהשחיתות, משלטון ההון, מהתקיעות בפוליטיקת-החוץ. יש פיתוי גדול להתייאש. אבל נראה שהיום האומץ האמיתי הוא להאמין, ולפעול בהתאם לאמונה הזו. לפעול מתוך מתינות ושמחה. ולעשות. יש הרבה מה לעשות.

לקראת יום העצמאות – אני רוצה לדבר על עשייה חינוכית, כשדה חשוב לפעולה.

לידנו, ממש לידנו, יש בית ספר גדול, חי, תוסס. כמה פעמים עברתי לידו? קיצרתי את הדרך לבלוק 82 דרכו? וכמה פעמים ישבתי באוטובוס, וראיתי את החבר'ה של המקיף עולים, לעיתים בהתחטפות… לעיתים קרובות חשתי ניכור. זרות.

לא אצל כולם זה היה כך. ישנם כמה אנשים ב'בית ישראל' שנמצאים בקשר עם המקיף מזה כמה שנים. המכינה פועלת שם – בסיוע לתלמידים, בליווי פרטני. וגם המורות החיילות. אני לא.

בשלוש השנים האחרונות עבדתי, במסגרת 'מורשה'*, בבתי"ס רחוקים. אבל יותר ויותר הרגשתי שיש בזה משהו לא נכון. "כרמי שלי לא נטרתי…" הפוטנציאל של ההפריה ההדדית בין בית ישראל לבית הספר רחוק מאד ממיצוי. אני תופס את בית הספר כסוג של נושאת מטוסים. עזרה פרטנית היא מלאכת קודש, אבל היא משולה לטיפול בתאי הירכתיים, ללא השפעה משמעותית על הכיוון הכללי של בית הספר.

השנה הזדמן לי לשמש כמנחה-תהליך ב'מקיף גילה'. אנסה להסביר משהו מהתפיסה הפדגוגית של 'מורשה', אותה הבאתי איתי לעבודה. רבים יודעים, שלעיתים קרובות יש בבית-הספר המון עשייה, אבל חסר סיפור. יש המון לימוד של ידע, אבל מעט לימוד חווייתי. יש המון דיבור של המורים, ומעט מאד דיאלוג אמיתי, ודיבור של התלמידים. התפיסה הפדגוגית של 'מורשה' מדברת על יצירה של ציר-מארגן של זהות וערכים לכלל בית הספר. הכיוון – הוא של יהדות חברתית, תוך מתן מקום לתלמיד המסורתי. יהדות המדגישה את המידות של האדם, ואת הערכים החברתיים שלו, ואת הדיאלוג והקשר בין אנשים. ואהבת לרעך כמוך.

הדרך העיקרית ליישם זאת בתוך הכיתה – היא על ידי טיפוח של למידה דיאלוגית של טקסטים מ'מורשת ישראל'. בצורת הלימוד הזו יש דגש על הקשר בין זהות יהודית לערכים. ניתן מקום לתלמיד לדבר, לשוחח. יש דגש על חוויה, על קשר עם המסורות בבית.

נכנסנו למקיף והתחלנו לעבוד עם שכבת ז'. הם רכשו חוברת-עבודה טובה, שמתאימה ללמידה בחברותות, ופינו זמן של שעה וחצי כל שבועיים בהן אני מלווה את צוות המחנכים. מי שתומך בלמידה בחברותות בכיתות אלה הסטודנטים שלי מבית ברל, ביום א', ותלמידי המכינה ביום ב'.

במהלך העבודה שמנו דגש רב על הקשבה, ועל מיומנויות דיאלוגיות של התלמידים. התחושה שלי היא שצוות המחנכים הוא צוות מסור. שהביטחון שלהם בצורת העבודה הזו הוא היום גדול. שהם אמנם אינם מורים מדופלמים ליהדות, אבל הם מסוגלים ונהנים "לחנך ביהודית".

ואני, כשאני עובר היום ליד חבר'ה מהמקיף – מרגיש שייכות. מרגיש קשר. מרגיש קירבה וחיבה.

*מורשה – רשת של בתי ספר ממלכתיים וממ"ד שקמה במטרה לתת מקום לתלמיד המסורתי, תוך דגש על יהדות-חברתית.

מודעות פרסומת

חלומות

דברים שאמרה שקד אלכסנדר בפתיחת כנס מעגלי בית ישראל תשס"ט.

ביקשתי בקומונה שאנשי המעגלים יספרו על החלומות שלהם וכך הגיעו להם אט אט החלומות. בהתחלה מהוססים, ואחר כך בשטף: חלום על בית. חלום על אהבה. חלום על גילוי הייעוד האישי. חלום על צדק חברתי. חלום ללמוד לנגן. ללמוד תורה. חלום לקום בשמחה בבוקר. חלום על חיי משמעות. חלום על פרנסה טובה, חלום שנהיה מאוחדים, אופטימיים ונחמדים יותר זה לזה.

חלום שהעשייה בשכונה תצליח.

חלום על בית מקדש שמקרין על הכל, נותן תחושת קרבה תמידית לה', הבנה של מה רצונו מאיתנו.

חלום על נחמה גדולה: שתהיה ברחובות, נחמה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול- יבוא וייטול.

חלום, ואני מצטטת: לא להאמין לתפיסה ההישגית של החברה ושל סבתא שלי… לדעת להקשיב לקצב הפנימי שלי.

הרבה אמהות שחולמות על מציאות של אין זמן, על פנאי ופניות להספיק הכל… חלום על בית חינוך, חלום להרגיש שייך. חלום להעיז ולמסור את הנפש. חלום לתקן דווקא את מה שחלש בי,

חלום לראות שהחלום כבר כאן.

לפני כמה שנים שמעתי מבוגרת מכינה משפט שנחקק בי. היא אמרה: הדבר הכי חזק שהמכינה נתנה לי זה את היכולת לחלום. פגשתי בבית ישראל אנשים שחיים את החלום שלהם, וגם אם החלום שלי שונה, זה נתן בי אמונה שיום אחד אצליח לחיות אותו…

כשחשבנו על נושא לכנס, עלה לי שוב המשפט הזה, והוא גם שמסביר את חשיבות ההתכנסות הזאת, שאינה מובנת מאליה כלל…

במפגש של אנשים שונים כל כך שחלקם הגדול אפילו לא ממש מכירים אחד את השני, עם הפורום ההולך וגדל, עולה שאלה: לשם מה? לשם מה להתכנס? במיוחד כשדרך העולם היא שאנחנו רואים בצורה חזקה יותר את המפריד מאשר את המחבר.

לעיתים קל יותר להתמקד בדקויות המבדילות בינינו, בלבושים השונים יותר מאשר בנקודה הפנימית המשותפת. קל יותר ליצור תהומות של מרחקים מאשר גשרים של חיבור.

הסיפור של המעגלים הוא סיפור של חיבורים. חיבור של אנשים שונים שכולם נפגשו עם בית ישראל וכל אחד מהם יצר משהו אחר במפגש הזה.

אחד מצא את קהילת חייו והצטרף ללב הקיבוץ,

אחד לקח את הרעיון של העשייה הצבאית- ומשם התחבר,

אחד מצא קומץ חברים מהמכינה, שנשארו לחיים…

אחד התחבר רק לניגונים,

אחד התחבר להכל חוץ מלניגונים…

אחד פעל לשינוי בחינוך,

אחד הושפע מתפיסת הזוגיות,

אחד החליט שכשיהיה גדול יחיה בקהילה.

יש בינינו שבית ישראל נשאר הגורם המרכזי בחייהם,

ויש שהחוויה בבית ישראל מהווה חלק אחד מבין רבים.

ועם כל ההבדלים בינינו, ביחס לבית ישראל ובכלל, אני רואה בינינו משותף רחב מאוד. אפשר לקרוא לו שאיפה לתיקון בעצמך ובעולם, אפשר לקרוא לו שאיפה לעדינות, לנתינה, לחסד, לחיבור, ליחד, לעולם של פראיירים- כמו שהושע אומר, ואפשר גם לקרוא לו כמו שבחרנו הפעם: הכוח והאמונה לחלום.

ובפורום הזה, אפשר גם לא להתאמץ כל כך להגדיר אותו. כי כשמכינה ג' כתבו על חולצתם: בית ישראל זה לא רק מקום, זה מצב נפשי, כולנו הבנו למה הם מתכוונים… ובהתכנסות הזו שלנו, מהמקומות השונים אליהם התפתחנו, אנו מרבים אהבה. נפגשים עם חברים אהובים, מקבלים כוח בדרך הלא פשוטה למימוש החלום. כוח למצוא את הייעוד האישי. כוח להצליח להרים את הראש מכל ההתנגדויות שהוא נתקל בו, כול שיעזור להרגשת בדידות, לספקות בדרך ולתחושה המייאשת שאין בכלל סיכוי.

ולכל החולמים והמתייאשים, אני רוצה לצרף תפילה יפייפיה של אביתר בנאי:

אבא אני רוצה להיות בטוח,

בכל ליבי

שלמסע הזה

יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך

יהפוך חולשה

לעוצמה גדולה

אבא אני רוצה לחזור אלי

למצוא אותך שם איתי

במקור שלי אני טוב גמור, אבא,

ושם אני מאמין בעצמי.

יונתי בחגווי הסלע

השמיעי ני את קולך

תשירי לי שיר חדש

שיאיר את ליבי ואת מיתריי

מי ייתן וזרעי התקווה שאנו זורעים ייגדלו ויבשילו. תקווה לציבור רחב ממש, שיחלום ויפעל לשינוי בארץ הטובה שלנו. לגלות ולהראות שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ציבור שיהווה רוב, או לפחות- מיעוט דומיננטי, שיכריע אותנו ואת העולם לכף זכות.

יצירת שינוי מתוך מערכת החינוך

העליתי לאינטרנט את הדברים המרתקים שאמרה תמר גרדי בכנס בנושא חינוך שנערך הקיץ (תשס"ט, 2009). תמר דיברה על האופן בו יכול אדם בודד, עם אידיאלים משלו ורעיונות משלו על חינוך, להשתלב במערכת הציבורית וליישם בה את עקרונותיו החינוכיים.

חלק א':

חלק ב' (המשך ישיר של חלק א'):

עיקרי הדברים:

1. רצון- יש צורך ברצון להשתלבות במערכת הציבורית.אולי יש אנשים שזו לא המשימה שלהם.

2. יש צורך במודעות לקשיים שבמפגש עם גישות שונות

3. לחפש שותפים- יש סוגים שונים של שותפות. ניתן ליצור שותפות באופן אחר, על בסיס עניין נקודתי אחר, עם כל שותף.

4. להעיז- לנסות לשנות, ביצירתיות, תוך לקיחת אחריות, גם אם המערכת שקועה במקום אחר.

5. להתמקצע- לעשות את זה הכי טוב שאפשר.

6. ליצור מעגל שותפים אוהד.

7. לשתף, להתייעץ, גם עם אנשים שלא היתה להם נטיה מוקדמתלכיוונים אותם את מציעה.

חינוך פרטי מול ציבורי

דברים מתוך יום העיון הבית- ישראלי הראשון בנושא חינוך (תשס"ח), מאת ענבר סליצקי- קיזמן.

קודם כל כמה מילים על עצמי שיסייעו להבין את מה שכתבתי: שמי ענבר, הייתי במכינה הרביעית בבית ישראל. שירתתי בצבא כמורה חיילת בבית ספר יסודי בשדרות, בהמשך למדתי להיות גננת ומורה לכיתות א'-ב', וכחלק מהלימודים התנסיתי בבית ספר יסודי ביישוב היוקרתי וקטן. בן זוגי עבד 4 שנים בבית הספר הפתוח "מיתר" בבית אורן. בשנת הלימודים הבאה אעבוד בגן הורים במושב עופר שבחוף הכרמל. למרות שכרגע אני עובדת בגן, בחרתי לדבר כאן על בית ספר, כי זה מחדד בעיניי את הדילמה.

ולענייננו:

חינוך פרטי או חינוך ציבורי? חינוך ציבורי או פרטי? פרטי או ציבורי? ציבורי או פרטי?

אפשר להשתגע. (ובחינוך פרטי אני מדברת גם על מוסדות ששייכים למדינה, אבל אליטיסטיים מבחינת קהל היעד שלהם, כגון בית הספר שעבדתי בו בנופית).

לשאלה הזאת – של חינוך פרטי או ציבורי – יש מבחינתי שני פנים:

יש את הפן החברתי-כלכלי ויש את הפן האידיאולוגי.

מבחינה חברתית-כלכלית בית הספר בשדרות ובית הספר ביישוב הקטן עומדים משני צידי המתרס. המיקום שונה. האוכלוסייה של ההורים שונה. ההתנהגות של הילדים שונה. מספר הילדים בכיתה שונה. המורים שמגיעים שונים. חוסר האונים של המורים שונה. בית הספר נראה שונה מבחינה פיזית. המשאבים שונים. תוספת התשלום שההורים נדרשים לשלם שונה וכו'.

מבחינה אידיאולוגית שני בתי הספר לא שונים בהרבה. בשניהם מודדים את הילדים לפי הישגים. בשניהם מכריחים את הילדים לשבת על כיסא מול הלוח שעות על גבי שעות כל יום. בשניהם מפקירים את הצד החברתי. בשניהם מנסים לנרמל ילדים. במובן מסוים בית הספר ביישוב הקטן יותר גרוע, כי שם זה באמת מצליח. אמרה לי שם מחנכת אחת: "אנחנו לא אמורים לטפל בצד הרגשי של הילדים. אנחנו לא פסיכולוגים". בשדרות לפחות מטפלים בצד הזה, כי הוא כל כך זועק מבחינה התנהגותית ואין ברירה.

מהצד השני של המתרס האידיאולוגי עומדים בתי הספר האלטרנטיביים – האנתרופסופי, הפתוח, הדמוקרטי, הום-סקולינג וכן הלאה… אלה שמעמידים אלטרנטיבה חינוכית אמיתית לבית הספר הרגיל. אלה שמנסים לתת מענה לצרכים של הילדים ולבנות חברה אחרת. אלה שמערערים על אבני היסוד של משרד החינוך, ולכן לא נתמכים על ידו, והופכים בעל כורחם ליקרים בצורה איומה. (וזה מחזיר אותנו לפן החברתי-כלכלי).

בוא ניקח ילד אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

כל הזמן עומד לנגד עיניי ילד קטן, היום הוא בכיתה ו' ואין לי מושג ה קורה איתו, אבל כשהכרתי אותו בשדרות הוא היה בכיתה א'. גוזל שנפל מהקן. ילד זעיר מימדים, בן לאם חד הורית רוסייה. הוא דיבר בעיקר רוסית, וסיים שנה שלמה בבית הספר בלי להבחין בין א' ל-ב' (חרף מאמציי הכנים כמורה חיילת ללמד אותו). אולי הוא היה לקוי למידה, אבל מה שבטוח הוא שהוא לא היה פנוי מבחינה רגשית כדי ללמוד. בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון המורה על ההפסקה היו עיניו מאירות כאילו נפתחו בפניו שערי גן עדן. מעניין אם עדיין יש לו אור בעיניים, או שעשרות השיעורים המשמימים והמצוקה שלא נענתה כבר הצליחו לכבות אותו.

נניח שהוא היה גר ביישוב הקטן בו לימדתי. זה לא מציאותי, אבל נניח. האם מצבו היה שונה? אולי היתה לו מורה איכותית יותר, אולי חברים חיוביים יותר, אולי עזרה לימודית מקצועית יותר, אבל את הסחורה של מבחני מיצ"ב נראה לי שהוא לא היה יכול לספק בכל מקרה. שם הכישלון שלו היה אפילו יותר בולט, ומענה רגשי הוא לא היה מקבל.

נניח שהוא היה מגיע ל"מיתר". גם זה לא מציאותי, אבל נניח. אי אפשר לדעת בוודאות, ושוב – זה רק תיאורטי, אבל נדמה לי ששם היה לו יותר טוב. שם הוא היה יכול לשחק כמה שירצה, ולאט לאט יד ביד לנסות לרכוש את הקריאה. שם מישהו היה רואה אותו ונותן לו חיבוק. וגם לאמא שלו.

או אולי יותר אפשרי: בוא ניקח מורה אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

בוא ניקח אותי.

בשדרות הרגשתי תחושת שליחות. הרגשתי חיבור עמוק מאוד לילדים. הרגשתי תחושת חיוניות, סיפוק ומשמעות, אבל גם המון כאב וחוסר אונים. וחוסר הזדהות עם המערכת. וזה כשאפילו לא הייתי מחנכת של כיתה, אלא רק סייעת או חונכת.

ביישוב הקטן הרגשתי ריקנות גדולה. גם בועה, וגם חסרת תוכן.

בחינוך האלטרנטיבי אני מרגישה שלמות אידיאולוגית, אבל חור בלב. זה כמו לקרוא שירה כשהרגל מדממת.

אחרי שראיתי את המצוקה של ילדים בשכבות החלשות נראה לי בלתי אפשרי להישאר בתוך בועה פרטית.

אחרי שראיתי שאפשר אחרת מבחינה חינוכית נראה לי בלתי אפשרי לחזור למערכת הרגילה.

אז מה אפשר לעשות כדי לנתק את הקשר בין הפן החברתי-כלכלי לבין הפן האידיאולוגי? או במילים אחרות – בין חינוך שאני מאמינה בו לבין כסף?

או שמביאים את מוחמד להר (ולצורך העניין את הילד הקטן משדרות ל"מיתר") או שמביאים את ההר אל מוחמד. שני הדברים נראים לי קשים מאוד, ודורשים יצירתיות, נחישות ואמונה גדולה. יש היום ניסיונות בכיוון הזה – בעיקר של בתי הספר הדמוקרטיים, שמשכילים לקבל לגיטימציה ממשרד החינוך, ולחלחל למערכת הרגילה. אני עוקבת בכיליון עיניים אחרי הניסיונות האלה, שאולי יעזרו לי לפתור את הסתירה הפנימית שאני חיה בה כיום.

ובינתיים אני מתחזקת לי בחממה של החינוך האלטרנטיבי, מנסה לצבור ביטחון וניסיון שיאפשרו לי אחר כך לעמוד מול פגעי מזג האוויר שבחוץ בלי להישבר. בתקווה שלא אתנוון בינתיים בבועתי.

אובמה טוב ליהודים?- זאת לא השאלה

מאת דרור בונדי, חבר קהילת בית ישראל, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית בבר אילן ומחבר הספר "איכה" על משנתו של אברהם יהושע השל

נוכח נאום אובמה בקהיר עסוקה ישראל — שמאל וימין כאחד — בשאלה האם אובמה טוב ליהודים. אלה משבחים את הנאום ואלה מגנים, אלה מפארים ואלה מזלזלים. דא עקא, לעתים עריצותה של שאלה אחת מונעת מאתנו לראות שאלות אחרות.

שאלה נוספת, חשובה לא פחות, שחייבת להעסיק אותנו היא האם אובמה טוב לעולם. עובד ה' באמת אינו נצמד לדבר אחד אלא פתוח תמיד להפתעותיו של א'–והי ההיסטוריה.

הבה נאזין ברצינות לשיח האמוני של אובמה וננסה להתייחס לנוכחות א'–והים בנאומיו כמשהו אותנטי ולא רק כגיבוי ריק לרעיונות ליברליים במהותם. בניגוד לבוש, שיצא כדבריו למסע צלב נגד תנועת אל קעידא, שכן הוא חי באמת ובתמים בתודעה נוצרית, א'–והיו של אובמה הוא בורא עולם שהאכפתיות העמוקה שלו נתונה לאדם באשר הוא אדם:

אני יודע שיש רבים — מוסלמים ולא מוסלמים — שמטילים ספק אם אנחנו יכולים לעצב את ההתחלה החדשה הזו. חלק מבקשים ללבות את להבות הפילוג … חלק טוענים שזה לא שווה את המאמץ — שזהו גורלנו לא להסכים, וציביליזציות נידונו להתנגש אחת עם השנייה. רבים אחרים פשוט מטילים ספק אם שינוי אמיתי יכול לקרות. יש כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה חוסר אמון … קל יותר להאשים אחרים מאשר להביט פנימה; לראות מה שונה במישהו מאשר למצוא את הדברים המשותפים לנו. אך עלינו למצוא את הדרך הנכונה, לא רק את הדרך הקלה. יש גם חוק אחד בלב כל דת — ואהבת לרעך כמוך. האמת הזו מתעלה על אומות ואנשים — אמונה שאינה חדשה; שאינה שחורה או לבנה או חומה; שאינה נוצרית, מוסלמית או יהודית. זוהי אמונה שפעמה בערש הציביליזציה, ועדיין פועמת בלבם של מיליונים.

הדתות כולן הן גילוייו המקבילים של א'–והים, אך בה בעת הן נתבעות להיות נאמנות לערכיו. לא לחינם הקדיש אובמה בנאומו לעולם האסלאמי פרק שלם על מעמד האישה.

האין מקום לדון בשאלה האם בשורה רוחנית זו טובה לעולם? האם כדאי שמיליוני צעירים מוסלמים שהאזינו לנאום ייפתחו לכיוונו הרוחני, או שמא עדיף שייוותרו בתפיסתם העכשווית?

התגובה הישראלית המיידית, שדוחה את הרוח בשם התכלס, שחרדה לנאיביות שסופה שואה, רצה מהר מדי לבחינה המעשית. אמנם שאלת מימוש חזונו של אובמה ראויה לדיון רציני ומעמיק כמו כל אמונה רוחנית אחרת, כמו כל אמונה תמימה בבורא עולם שנדרשת לשאלת התממשותה בעולם נעדר א'–והים,אך הבה נשתהה לצורך בחינתה הרוחנית.

ההשתהות עשויה להצמיח סוג חדש של התמודדות עם גישתו של אובמה לישראל. מה שומע אובמה מנתניהו ומברק בפגישותיהם עמו? שיקולי ביטחון סותרי ערכים. ישראל אינה פונה לאובמה במישור הרוחני והערכי. היא רואה עצמה כחילונית. היא רואה את מקור זכותה לעצמאות בשואה, לא בא'–והים; בזכותה הטבעית וההיסטורית לנחלת אבות, לא בכך ש"כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". אולי אובמה הומלך עלינו כדי לקרוא לנו לשוב לעצמנו, לברר לעצמנו את עומק אמונתנו? במה נתייחדה היהדות? איננו העם היחיד בעולם שרואה עצמו כעם נבחר לא'–והיו, איננו הדת היחידה שמאמינה בבורא עולם. סוד קיומנו הייחודי נעוץ במסתורין הזיווג בין בורא כל האדם בצלם לבין כנסת ישראל באירוע הבלתי נתפס שבו מלך העולם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בסוד השכנת שכינתו של מי שאמר והיה העולם בעירו אשר בחר.

האם לא שכחנו את בשורתנו? האם לא טשטשנו וצמצמנו את ייחודנו? האם לא אבדה לנו היכולת לבאר לעצמנו, קל וחומר לאחרים, את סוד קיומנו?

* פורסם בעיתון "נקודה"

בין שמות לוארא

מאת יואב רובין

סיפור יציאת מצרים הפותח את ספר שמות אינו רק סיפור של יצירתו של עם ישראל ממשפחת יעקב אלא גם סמל ומופת לכל שחרור משיעבוד ומעוול. ראשיתו של כל שחרור בלידה, בהחלצות מתוך המצרים של הפחד וראיית האלהי שבאדם שלפניך על אף האיום של השליט אדון העבדים. כך גם ספר שמות פותח בשליט החושב שהוא כל יכול ובהתנגדות אל השליט הזה. התנגדות של נשים מצריות: של המילדות את העבריים (והרי לא הגיוני שהיו אלה מילדות עבריות) ושל בת פרעה. זוהי התנגדות שאינה מבחינה בין בנים ובנות כמו שפרעה רצה אלא רואה את האלהים בכל תינוק שנולד*. זוהי הנובעת מהרגש המוסרי הבסיסי העולה בנו לנוכח העוול ללא אידיאולוגיות וללא מחשבה עמוקה אלא פשוט מהבטן, מהרחם. זוהי היסטריה, אם תרצו, ואכן מן הסתם כך חשב פרעה על בתו.

כך היא גם ראשית פעולתו של משה. אין היא מנומקת, אין היא אידיאולוגית ואין היא מכוונת לתיקון ארוך טווח. משה אינו אלא מגיב למצב שבו מצרי מכה עברי, עברי רשע מכה עברי חלש יותר ממנו, רועים גברים מונעים מרועות נשים מים לצאנן. על כן גם אין להתנגדות זו המשכיות. אפילו במעמד ההקדשה שלו משה נשלח בשם העתיד בשם "אהיה" (או כאשר מטים זאת ללשון נסתר י-ה-ו-ה) אולם הוא לא נשלח בשם העבר ולא בשם הברית בין אלהים ובין האבות. ארץ כנען המוזכרת אינה אלא ארץ טובה שהיא פתרון לבעיית העברים, אך היא אינה מוזכרת כארץ המובטחת בברית האבות.

ללא קישור אל העבר המרד בפרעה נדמה כנכשל עם המהמורה הראשונה. פרשת שמות מסתיימת בכך שפרעה כמו כל רודן מנסה לפתור את ההתנגדות לעוול בעוד כוח, באלימות. לכן נזקק משה להתגלות נוספת להבהרה של שמו של האל העומד בבסיס ההוויה ואינו רק שם הפריון שם שדי. לכן נזקק משה גם לברית האבות, לעבר שרק באמצעותו ניתן לכונן את התקווה לחידוש המאבק. מה שנוסף למשה עוד הוא יחוס, יחוס שלו ויחוס של אהרן. אהרן בן עמרם בן קהת בן לוי בעלה של אלישבע אחות בת עמינדב אחות נחשון. העבר הכולל יחוס וברית מכניס אותנו חזרה לתחום הפוליטי הארצי. אין זו רק התנגדות המבוססת על רגש בסיסי אלא על תרבות, על אידיאולוגיה, על קשרים ריאליים. אין זה מוסר הנשען על הרגע אלא מחובר אל העבר ואל העתיד. ללא חיבור שכזה בין הנצחיות שבהיסטוריה והנצחיות שברגע לא תתכן חירות ולא יתכן צדק. ללא זכרון יוסף וזכרון פרעה רק נשתעבד ולא נגאל.

*פרק א' פסוק י"ז

(לחצו כאן כדי לקבל את פרשת השבוע של בית המדרש כל שבוע לאי מייל)

דרוש תהליך

מאת אורי וייל, בוגר מכינה ג', לומד בישיבת שיח וחי בבית ישראל.

הגעתי להנחות ב"ממזרח שמש" כנראה משום שלא יכולתי למצוא את עצמי לגמרי בשום סוג אחר של פעילות חברתית. חיפשתי דרך לפעול מבחינה חברתית (ודווקא באופן שקשור למודעות פוליטית ולהתכוונות לצדק חברתי) מבלי לנטוש את הכמיהה שלי למפגש מהותי וגבוה יותר עם בני אדם, ואת הזיקה האישית החזקה שלי ללימוד מעמיק בתורה ובמקורות. בדיעבד, אני רואה היום כי התהליך האישי שאני עברתי קשור למגמה יותר חזקה שאני מזהה בשאלת דרכי התיקון בחברה הישראלית.
פעמים רבות קיננה בי התהייה לאן בעצם מועדות פני המפעל של בית ישראל ואחיותיה ברחבי הארץ, אם הן לא מצליחות ליצור תנועה משמעותית שבאמת מצליחה לשנות משהו בחברה הישראלית. מבקרים שונים העלו את האמירה כי יש בלימוד סוג של התרפקות אישית והנאה רוחנית ואינטלקטואלית שמנתקת את הלומדים מהצורך באמת לעשות משהו לתיקון. בנוסף טענו כי הלימוד המתחדש הוא סוג של תופעה פוסטמודרנית, שהרמת דגלים ומאבק למען צדק לא עולים עמה בקנה אחד. יש הרבה צדק באמירה זו, אך יש בה לדעתי גם סוג של נוסטלגיות שלא רגישה לצרכיי ולרצונות של רבים בדורנו. אמנם בינתיים תופעת הלימוד המתחדשת לא מולידה תנועת תיקון משמעותית מספיק ביחס לכוחות ההרס בחברה, אך לדעתי דווקא בה טמונה האפשרות האמיתית להיווצרות הדרגתית של תנועה כזו. הדבר קשור במודל פשוט יחסית שאני אנסה לנסח: בעבר, וגם היום, נוהגים לדבר על חזון ומעשה כשני הגורמים המרכזיים בתיקון, המתנגדים ומשלימים זה לזה. לדעתי, היום צריך לדבר על שלושה גורמים: חזון, מעשה, אך יותר מכל- תהליך.
אני לא מאמין ששום תנועה של צעירים יכולה לקום היום מבלי שחבריה יהיו שותפים יחד לתהליך שיהיה מפרה עבורם וישתלב עם עולמם הפרטי המורכב. בנוסף, מניסיוני האישי למדתי שהרצון לשים דגש על חזון ו/או מעשה כבסיסים בלעדיים לתנועה יוצר מצב שקשה לשלב ידיים, משום שמילים אלו שולחות אותנו להגדיר בצורה חזקה את דרכנו וזהותנו ולהראות כאילו אין בנו שום מבוכה או תהייה באשר לדרך לפעול במציאות. כך נוצר מצב של ויכוחים קשים על זהות הדרך עוד לפני שהיא מתחילה. דווקא הכנסת התהליך לתמונה מאפשרת לנו להודות בענווה במבוכה שלנו ומתוך כך לגשת לבירור משותף תוך כדי הליכה. העובדה שאין מטרה משותפת מוגדרת ופשוטה מאפשרת דרישה מתמדת מהחברים לצמצום הדדי של רצונותיהם הפרטיים (דווקא משום שאינם נזנחים בצד), צמצום שאמנם יש בו מלכתחילה הגבלה מסוימת לרצונות הפרט אך שבסופו של דבר מביא לשותפות רצונות פורה.
לימוד הוא לפי דעתי חוד החנית בתהליך החיבור בין פרטים לטובת תנועת תיקון. עם זאת, על מנת שאכן כך יהיה, יש להקשיב לקולות שמזהירים מפני שקיעת יתר בלימוד רחפני וחסר פירות. אני חושב שכבר היום הלימוד והתהליכים שקורים במקומות שונים במקביל מתחילים ליצור רשת חברתית בהתפתחות, שבשעת כושר תוכל אולי לייצר תנועה משמעותית.