קטגוריה: חינוך

זהות יהודית בחינוך משלב

מאת נפתלי גנס

שנה שלישית שלי כמורה. אמנם נכון שבתרבות הישראלית מצופה ממורה בתיכון להתלונן ולקטר (עיין ערך "ארץ נהדרת"), אבל האמת שאני נהנה מכל רגע ומרגיש שזאת זכות גדולה. תיכון 'קשת' מתאפיין בגיוון רב מבחינת הזהות היהודית, הרקע העדתי והשכבות הסוציו אקונומיות. השנה, לצד תפקידי האחרים, התחלתי להוביל תהליך שמטרתו להעמיק את העיסוק בזהות היהודית על גווניה השונים בכלל בבית הספר ובפרט בקרב התלמידים שבאים מרקע דתי. העמקת העיסוק בזהות היהודית הוא אתגר מורכב בכל בית ספר, וכשמדובר בבתי ספר שמשתייכים לזרם החינוך המשלב הוא ייחודי ומורכב במיוחד.

כחלק מהתהליך יצרתי קבוצת תלמידים רב גילאית שמובילה את התפילה ויוזמת פעילויות בית ספריות שונות שמטרתן העצמת העיסוק בזהות היהודית, ובהן: דיונים, לימוד ב"חברותות", סיורים, ערבים חווייתיים ופעילויות חסד. העבודה עם הקבוצה מציפה את הזהויות השונות ואת הגיוון הרב שיש בתוך היהדות. כך למשל, במשך כחודש התחוללה סערה של ממש בבית הספר סביב השאלה האם בהוצאת ספר התורה נכון להעביר אותו גם דרך עזרת הנשים. הדיון, שצף מתוך השטח ושבחרנו לתת לו מקום ולמנף אותו, הגיע לכדי ויכוחים מילוליים סוערים בין התלמידים גם בזמן ההפסקות ואפילו לניסיון להקמת מניין נוסף במקביל למניין הקיים.

התהליך מורכב ואנחנו לומדים כל הזמן "תוך כדי תנועה", אבל עצם העובדה שהדברים מביאים אותי לשאול שאלות מהותיות על דרכי האישית כאדם דתי שחי בקהילה ששואפת לשלב זהויות שונות ומלמד בבית ספר שחורט על דגלו את הערך הזה- מחדדת לי עד כמה הוא משמעותי וחשוב עבורי ועבור בית הספר ומעודדת אותי לפעול להעצמת התהליך בשנים הבאות. באחד הימים העמוסים והסוערים שלי בבית הספר, נזכרתי בדברים שלמדנו עם יגאל במכינה, מתוך ההקדמה לספר "ים של שלמה" (ספר הלכה של המהרש"ל – ר' שלמה לוריא, מאה 16). כשהתפניתי הלכתי לעיין בה. בהקדמה זו, כרקע להבנת מקומה החשוב של המחלוקת בעולם היהודי, מתואר איך כל אחד מאתנו, כשעמדנו שם בהר סיני, קיבל את אותה התורה עצמה, שניתנה כמקשה אחת, אבל דרך הצינור שלו, אחד מתוך מ"ט הצינורות . הרעיון הזה, שאותה התורה, האחת, השלמה, האמיתית (בלי סובייקטיביות פוסט-מודרנית) מתקבלת אצל כל אחד דרך הצינור הייחודי שהוא זכה בו, מלווה אותי ומסמן לי את הדרך ליצירת שיח חינוכי כנה ומשמעותי עם עצמי ועם התלמידים שלי.

לחנך ביהודית

על עבודתי בבית הספר השש-שנתי הממלכתי 'מקיף גילה'

מאת אילון שמיר

הנה מגיע יום העצמאות.

המון אנשים בארץ מיואשים – מהשחיתות, משלטון ההון, מהתקיעות בפוליטיקת-החוץ. יש פיתוי גדול להתייאש. אבל נראה שהיום האומץ האמיתי הוא להאמין, ולפעול בהתאם לאמונה הזו. לפעול מתוך מתינות ושמחה. ולעשות. יש הרבה מה לעשות.

לקראת יום העצמאות – אני רוצה לדבר על עשייה חינוכית, כשדה חשוב לפעולה.

לידנו, ממש לידנו, יש בית ספר גדול, חי, תוסס. כמה פעמים עברתי לידו? קיצרתי את הדרך לבלוק 82 דרכו? וכמה פעמים ישבתי באוטובוס, וראיתי את החבר'ה של המקיף עולים, לעיתים בהתחטפות… לעיתים קרובות חשתי ניכור. זרות.

לא אצל כולם זה היה כך. ישנם כמה אנשים ב'בית ישראל' שנמצאים בקשר עם המקיף מזה כמה שנים. המכינה פועלת שם – בסיוע לתלמידים, בליווי פרטני. וגם המורות החיילות. אני לא.

בשלוש השנים האחרונות עבדתי, במסגרת 'מורשה'*, בבתי"ס רחוקים. אבל יותר ויותר הרגשתי שיש בזה משהו לא נכון. "כרמי שלי לא נטרתי…" הפוטנציאל של ההפריה ההדדית בין בית ישראל לבית הספר רחוק מאד ממיצוי. אני תופס את בית הספר כסוג של נושאת מטוסים. עזרה פרטנית היא מלאכת קודש, אבל היא משולה לטיפול בתאי הירכתיים, ללא השפעה משמעותית על הכיוון הכללי של בית הספר.

השנה הזדמן לי לשמש כמנחה-תהליך ב'מקיף גילה'. אנסה להסביר משהו מהתפיסה הפדגוגית של 'מורשה', אותה הבאתי איתי לעבודה. רבים יודעים, שלעיתים קרובות יש בבית-הספר המון עשייה, אבל חסר סיפור. יש המון לימוד של ידע, אבל מעט לימוד חווייתי. יש המון דיבור של המורים, ומעט מאד דיאלוג אמיתי, ודיבור של התלמידים. התפיסה הפדגוגית של 'מורשה' מדברת על יצירה של ציר-מארגן של זהות וערכים לכלל בית הספר. הכיוון – הוא של יהדות חברתית, תוך מתן מקום לתלמיד המסורתי. יהדות המדגישה את המידות של האדם, ואת הערכים החברתיים שלו, ואת הדיאלוג והקשר בין אנשים. ואהבת לרעך כמוך.

הדרך העיקרית ליישם זאת בתוך הכיתה – היא על ידי טיפוח של למידה דיאלוגית של טקסטים מ'מורשת ישראל'. בצורת הלימוד הזו יש דגש על הקשר בין זהות יהודית לערכים. ניתן מקום לתלמיד לדבר, לשוחח. יש דגש על חוויה, על קשר עם המסורות בבית.

נכנסנו למקיף והתחלנו לעבוד עם שכבת ז'. הם רכשו חוברת-עבודה טובה, שמתאימה ללמידה בחברותות, ופינו זמן של שעה וחצי כל שבועיים בהן אני מלווה את צוות המחנכים. מי שתומך בלמידה בחברותות בכיתות אלה הסטודנטים שלי מבית ברל, ביום א', ותלמידי המכינה ביום ב'.

במהלך העבודה שמנו דגש רב על הקשבה, ועל מיומנויות דיאלוגיות של התלמידים. התחושה שלי היא שצוות המחנכים הוא צוות מסור. שהביטחון שלהם בצורת העבודה הזו הוא היום גדול. שהם אמנם אינם מורים מדופלמים ליהדות, אבל הם מסוגלים ונהנים "לחנך ביהודית".

ואני, כשאני עובר היום ליד חבר'ה מהמקיף – מרגיש שייכות. מרגיש קשר. מרגיש קירבה וחיבה.

*מורשה – רשת של בתי ספר ממלכתיים וממ"ד שקמה במטרה לתת מקום לתלמיד המסורתי, תוך דגש על יהדות-חברתית.

בדרך הברכה

רשמים מלימוד פרשת לך לך בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית, י"ב, י'). למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

יצירת שינוי מתוך מערכת החינוך

העליתי לאינטרנט את הדברים המרתקים שאמרה תמר גרדי בכנס בנושא חינוך שנערך הקיץ (תשס"ט, 2009). תמר דיברה על האופן בו יכול אדם בודד, עם אידיאלים משלו ורעיונות משלו על חינוך, להשתלב במערכת הציבורית וליישם בה את עקרונותיו החינוכיים.

חלק א':

חלק ב' (המשך ישיר של חלק א'):

עיקרי הדברים:

1. רצון- יש צורך ברצון להשתלבות במערכת הציבורית.אולי יש אנשים שזו לא המשימה שלהם.

2. יש צורך במודעות לקשיים שבמפגש עם גישות שונות

3. לחפש שותפים- יש סוגים שונים של שותפות. ניתן ליצור שותפות באופן אחר, על בסיס עניין נקודתי אחר, עם כל שותף.

4. להעיז- לנסות לשנות, ביצירתיות, תוך לקיחת אחריות, גם אם המערכת שקועה במקום אחר.

5. להתמקצע- לעשות את זה הכי טוב שאפשר.

6. ליצור מעגל שותפים אוהד.

7. לשתף, להתייעץ, גם עם אנשים שלא היתה להם נטיה מוקדמתלכיוונים אותם את מציעה.

לפרשת חוקת

דברים לפרשת חוקת מאת אפרת וייל

אני לא יודעת מה עובר לכם בראש כשאתם קוראים את הסיפור על משה, שהכה בסלע ויצאו ממנו מים, לי עוברות מחשבות על מערכת רווחה אוניברסלית מול פרטיקולרית, ואני אסביר מיד מה זה ולמה דווקא זה עולה לי לראש. הכל בכלל באשמת עמרי, שמאז המאמר שלו על הפרטת הקרקעות אני מתפעלת מהיכולת שלו לחשוב על הכלל גם בלימוד פתוח שכיף לנצל אותו כדי להתרכז בעצמך. זה לא אומר שאני מנסה להלביש פוליטיקה על כל טקסט תנ"כי, אבל המציאות העכשווית הכללית נמצאת לי איפשהו בראש, וזה די נחמד.

זה מתחיל מקריאה קצת ספרותית של הטקסט ומהקשבה למנגינה. יונתן אמר שחוץ מזה שמשה לא דיבר אל הסלע אלא רק הכה בו, משה גם לא השקה את העם. הקדוש ברוך הוא מצווה אותו "והשקית את העדה ואת בעירם", ובסוף כל מה שכתוב זה "ותשת העדה ובעירם". מלבד זאת, בציווי כתוב "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"- הסלע היה יכול לתת את מימיו. דמיינו סלע נותן את מימיו. במקום שהסלע יהיה נוכח, לא רק כישות שמדברים אליה אלא גם כישות הנותנת את מימיה, בעקבות השינוי מן הציווי הסלע נעלם, מדברים עליו ולא אליו והוא בכלל לא נותן את מימיו אלא הם יוצאים בעצמם "ויצאו מים רבים".

אני דמיינתי מערכת רווחה ממשלתית. האם מערכת רווחה ממשלתית צריכה להיות כזאת שמדברים אליה או כזאת שמדברים עליה, מכים בה ויוצאים מים באופן אוטומטי? כלומר- האם ראוי שמערכת רווחה תתייחס לאדם באופן אישי, תלווה אותו, תתאים תרופה למכה, או שמערכת הרווחה צריכה לדאוג לכולם ולספק רשת בטחון כללית ללא תלות במאפיינים האישיים של הנזקק? כמובן שמדובר בציר: בכל מערכת רווחה יש מרכיבים שניתנים לכולם באופן שווה, כמו למשל: חינוך. לא שואלים יותר מדי אם אתם מסוגלים לממן חינוך או לא. פשוט נותנים לכם. גם לעשירים נותנים וגם לעניים. מצד שני יש מרכיבים שניתנים על פי מבחנים כמו למשל הנחה בארנונה שכדי להשיג אותה צריך לעבור שבעה מדורי ביורוקרטיה מהגיהנום (צילום תלושי משכורות וחוזה שכירות ואישור לימודים ועוד, כיד הדימיון) כדי להוכיח מעל לכל ספק שאתם מספיק עניים. השאלה שלי היא לגבי המינון והאחריות- אולי זה תפקידה של הקהילה לדאוג להכיר את העני, אולי זה תפקידם של ארגוני מגזר שלישי, אולי המדינה לא צריכה להתעסק עם היכרות אישית של הפונים וצרכיהם כי זה בלתי אפשרי ברמות כאלה של ניכור מובנה.

צדדים רבים יש לשאלה. אני רוצה לקרוא לאורה את הפרשה וללמוד מזה משהו על הפרשה ועל מערכות רווחה: אולי משה מנסה להגביר את הניכור כדי לחזק את העצמאות של העם. התגובה של משה לטענות העם על המחסור במים- נפילה על הפנים- היא תגובה שניתן למצוא גם בסיפורים אחרים על טענות המופנות אל משה. אולי משה משתמש בשיטה חינוכית של צמצום- כשהמבוגר האחראי מצמצם עצמו ולא לוקח אחריות, הכפופים לו נזקפים ונוטלים אחריות על עצמם. אפשר לראות את זה גם בתהליך החינוכי שקורה במכינה שלנו- אם מטילים עליך אחריות אתה הופך לאחראי. המבוגרים שותקים קצת ואתה מרגיש צורך למלא את החלל בעשיה ויוזמה משלך. לא מכריחים אף אחד לבוא לשיעורים וכך אפשר לעשות חישוב נקי אם זה מתאים ללכת לשיעור או לא.

לפעמים אני מרגישה שיש עניים שנכנסים למצב תודעה של עוני ומטילים אחריות על המדינה. הם מעסיקים את עצמם בריצה מפקיד לפקיד כדי לקושש עוד הנחה- לחוגים, לרהיטים יד שניה מעמותת חסד, למעון של הילדים, לארנונה. משרה מלאה אפשר לעשות מהריצות והתחנונים האלה. התפיסה העצמית של האדם במערכת כזו נשארת תודעה של קבצן, ולא של אחד שהדברים מגיעים לו בזכות, בגלל שזה המינימום הדרוש לקיום. אני מסתכלת על אנשים כאלה וחושבת לעצמי כמה אנרגיות יש להם, כמה משאבים טבעיים שהם יכולים להיסמך עליהם, כמה תחמנות בריאה, ידע בעורך-דינית, גישה לביורוקרטיה. לו רק היו משקיעים אותם אנרגיות בלהרגיש אדונים לגורלם במקום להרגיש עבדים שלו. נתינה דרך מערכת רווחה גלובלית מאפשרת להחזיק את העניים בכבוד- כולם מקבלים. לא רק אתה. עכשיו תעשה משהו מועיל עם עצמך כי יש לך נקודת פתיחה מעולה כמו כל אחד אחר, כולל העשירים.

משה מנסה לעצור את הדפוס התלותי. להפסיק את המעגל של לבקש לקבל לבקש לקבל. לא לראות את עצמך רק כאדם מבקש אלא גם כאדם יוצר ויוזם. לפחות שיפנו אל האל ולא אליו- הוא נופל על פניו כאומר- גם אתם יכולים לפנות אל האל! אתם חזקים! כל אחד יכול! מי יתן כל עם ה' נביאים (קריאה של משה בעקבות התנבאות ספונטנית של אנשים פשוטים מהמחנה בפרק י"א)!

אם משה היה מדבר אל הסלע זה היה נס יותר גדול. אולי משה רצה להפחית מינוני נס בחיים, אולי כהכנה למותו הקרב. לפעמים אם מתרגלים לניסים ולמתנות קשה יותר לעמוד על הרגליים לבד. הכאה בסלע זה משהו שכל אחד יכול לעשות. אין צורך ליצור קשרי ידידות עמוקים עם הסלע עד שיתן מימיו. המים פשוט יוצאים כי היכית בסלע, והעניין סגור.

אל מול פירוש ההתנהגות של משה כצמצום לקראת אחריות של העם אפשר לראות גם את הצד שלוקח האל בסיטואציה הזו- אולי האל מנסה להגיד שיחסים אוטומטיים הם לא אמיתיים. הם יוצרים מנגנון טכני, קר ומנוכר, ומפריעים לאדם לראות את הערבות ההדדית, את האפשרות לעזור לאחר מתוך מבט בעיניו, את החסד ואת הדיבור המקרב.

אני רואה את היתרונות גם בהנהגה שמדברת עם העם כל הזמן ונענית למשאלותיו וגם בהנהגה שנעלמת לפעמים ומשאירה את האחריות למישהו אחר שיגלה שהוא מסוגל. כמו שהצעתי קודם, אולי גופים שונים שפועלים במרחב הציבורי צריכים להדגיש אסטרטגיות שונות על ציר ה"היענות- היעלמות". אין לי מסקנות מעשיות אבל אני חושבת שזו שאלה שצריכה להישאל.

חינוך פרטי מול ציבורי

דברים מתוך יום העיון הבית- ישראלי הראשון בנושא חינוך (תשס"ח), מאת ענבר סליצקי- קיזמן.

קודם כל כמה מילים על עצמי שיסייעו להבין את מה שכתבתי: שמי ענבר, הייתי במכינה הרביעית בבית ישראל. שירתתי בצבא כמורה חיילת בבית ספר יסודי בשדרות, בהמשך למדתי להיות גננת ומורה לכיתות א'-ב', וכחלק מהלימודים התנסיתי בבית ספר יסודי ביישוב היוקרתי וקטן. בן זוגי עבד 4 שנים בבית הספר הפתוח "מיתר" בבית אורן. בשנת הלימודים הבאה אעבוד בגן הורים במושב עופר שבחוף הכרמל. למרות שכרגע אני עובדת בגן, בחרתי לדבר כאן על בית ספר, כי זה מחדד בעיניי את הדילמה.

ולענייננו:

חינוך פרטי או חינוך ציבורי? חינוך ציבורי או פרטי? פרטי או ציבורי? ציבורי או פרטי?

אפשר להשתגע. (ובחינוך פרטי אני מדברת גם על מוסדות ששייכים למדינה, אבל אליטיסטיים מבחינת קהל היעד שלהם, כגון בית הספר שעבדתי בו בנופית).

לשאלה הזאת – של חינוך פרטי או ציבורי – יש מבחינתי שני פנים:

יש את הפן החברתי-כלכלי ויש את הפן האידיאולוגי.

מבחינה חברתית-כלכלית בית הספר בשדרות ובית הספר ביישוב הקטן עומדים משני צידי המתרס. המיקום שונה. האוכלוסייה של ההורים שונה. ההתנהגות של הילדים שונה. מספר הילדים בכיתה שונה. המורים שמגיעים שונים. חוסר האונים של המורים שונה. בית הספר נראה שונה מבחינה פיזית. המשאבים שונים. תוספת התשלום שההורים נדרשים לשלם שונה וכו'.

מבחינה אידיאולוגית שני בתי הספר לא שונים בהרבה. בשניהם מודדים את הילדים לפי הישגים. בשניהם מכריחים את הילדים לשבת על כיסא מול הלוח שעות על גבי שעות כל יום. בשניהם מפקירים את הצד החברתי. בשניהם מנסים לנרמל ילדים. במובן מסוים בית הספר ביישוב הקטן יותר גרוע, כי שם זה באמת מצליח. אמרה לי שם מחנכת אחת: "אנחנו לא אמורים לטפל בצד הרגשי של הילדים. אנחנו לא פסיכולוגים". בשדרות לפחות מטפלים בצד הזה, כי הוא כל כך זועק מבחינה התנהגותית ואין ברירה.

מהצד השני של המתרס האידיאולוגי עומדים בתי הספר האלטרנטיביים – האנתרופסופי, הפתוח, הדמוקרטי, הום-סקולינג וכן הלאה… אלה שמעמידים אלטרנטיבה חינוכית אמיתית לבית הספר הרגיל. אלה שמנסים לתת מענה לצרכים של הילדים ולבנות חברה אחרת. אלה שמערערים על אבני היסוד של משרד החינוך, ולכן לא נתמכים על ידו, והופכים בעל כורחם ליקרים בצורה איומה. (וזה מחזיר אותנו לפן החברתי-כלכלי).

בוא ניקח ילד אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

כל הזמן עומד לנגד עיניי ילד קטן, היום הוא בכיתה ו' ואין לי מושג ה קורה איתו, אבל כשהכרתי אותו בשדרות הוא היה בכיתה א'. גוזל שנפל מהקן. ילד זעיר מימדים, בן לאם חד הורית רוסייה. הוא דיבר בעיקר רוסית, וסיים שנה שלמה בבית הספר בלי להבחין בין א' ל-ב' (חרף מאמציי הכנים כמורה חיילת ללמד אותו). אולי הוא היה לקוי למידה, אבל מה שבטוח הוא שהוא לא היה פנוי מבחינה רגשית כדי ללמוד. בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון המורה על ההפסקה היו עיניו מאירות כאילו נפתחו בפניו שערי גן עדן. מעניין אם עדיין יש לו אור בעיניים, או שעשרות השיעורים המשמימים והמצוקה שלא נענתה כבר הצליחו לכבות אותו.

נניח שהוא היה גר ביישוב הקטן בו לימדתי. זה לא מציאותי, אבל נניח. האם מצבו היה שונה? אולי היתה לו מורה איכותית יותר, אולי חברים חיוביים יותר, אולי עזרה לימודית מקצועית יותר, אבל את הסחורה של מבחני מיצ"ב נראה לי שהוא לא היה יכול לספק בכל מקרה. שם הכישלון שלו היה אפילו יותר בולט, ומענה רגשי הוא לא היה מקבל.

נניח שהוא היה מגיע ל"מיתר". גם זה לא מציאותי, אבל נניח. אי אפשר לדעת בוודאות, ושוב – זה רק תיאורטי, אבל נדמה לי ששם היה לו יותר טוב. שם הוא היה יכול לשחק כמה שירצה, ולאט לאט יד ביד לנסות לרכוש את הקריאה. שם מישהו היה רואה אותו ונותן לו חיבוק. וגם לאמא שלו.

או אולי יותר אפשרי: בוא ניקח מורה אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

בוא ניקח אותי.

בשדרות הרגשתי תחושת שליחות. הרגשתי חיבור עמוק מאוד לילדים. הרגשתי תחושת חיוניות, סיפוק ומשמעות, אבל גם המון כאב וחוסר אונים. וחוסר הזדהות עם המערכת. וזה כשאפילו לא הייתי מחנכת של כיתה, אלא רק סייעת או חונכת.

ביישוב הקטן הרגשתי ריקנות גדולה. גם בועה, וגם חסרת תוכן.

בחינוך האלטרנטיבי אני מרגישה שלמות אידיאולוגית, אבל חור בלב. זה כמו לקרוא שירה כשהרגל מדממת.

אחרי שראיתי את המצוקה של ילדים בשכבות החלשות נראה לי בלתי אפשרי להישאר בתוך בועה פרטית.

אחרי שראיתי שאפשר אחרת מבחינה חינוכית נראה לי בלתי אפשרי לחזור למערכת הרגילה.

אז מה אפשר לעשות כדי לנתק את הקשר בין הפן החברתי-כלכלי לבין הפן האידיאולוגי? או במילים אחרות – בין חינוך שאני מאמינה בו לבין כסף?

או שמביאים את מוחמד להר (ולצורך העניין את הילד הקטן משדרות ל"מיתר") או שמביאים את ההר אל מוחמד. שני הדברים נראים לי קשים מאוד, ודורשים יצירתיות, נחישות ואמונה גדולה. יש היום ניסיונות בכיוון הזה – בעיקר של בתי הספר הדמוקרטיים, שמשכילים לקבל לגיטימציה ממשרד החינוך, ולחלחל למערכת הרגילה. אני עוקבת בכיליון עיניים אחרי הניסיונות האלה, שאולי יעזרו לי לפתור את הסתירה הפנימית שאני חיה בה כיום.

ובינתיים אני מתחזקת לי בחממה של החינוך האלטרנטיבי, מנסה לצבור ביטחון וניסיון שיאפשרו לי אחר כך לעמוד מול פגעי מזג האוויר שבחוץ בלי להישבר. בתקווה שלא אתנוון בינתיים בבועתי.

ה' בוחר להיות ארך אפים ורב חסד

לימוד לפרשת "שלח" מאת יאיר מלכיאור

בזמן הלימוד בבית המדרש השבוע, שהתמקד בדו שיח בין ה' למשה אחרי חטא המרגלים, שאלה אותי אפרת את השאלה הבאה: אם אתה היית במקום משה, מה היית עונה ל-ה' לאחר האמירה שהוא רוצה להשמיד את העם?

המחשבה המיידית שלי היתה לסנגר על בני ישראל, להסביר את התנאים שהובילו אותם למקום הזה, שזה עם שעבר טלטלות כל כך גדולות והם מפחדים משינויים, שיש להם עדיין מנטליות של עבדים, ובקיצור אין עם רע יש עם שרע לו…

אני באמת חושב שזאת תשובה נכונה, עם שנולד לעבדות, עם שבקושי שנה וחצי במדבר, עובר חוויות דרמטיות על ימין ועל שמאל, הוא עם שקשה לו לתפקד. זה לא עם שעבר תהליך חינוכי ארוך, התבשלות והכנה לקראת הפיכתו לעם חופשי בארצנו. אם כך למה משה לא אומר זאת ל-ה', כל כך צועק מהפס' שיש כאן בעיה של תיאום ציפיות, ובכל זאת, משה בוחר ללכת בנתיב אחר לגמרי.

משה מעביר את הדגש מהעם ל-ה', משה בעצם אומר ל-ה': יש לך מטרה בכך שהוצאת את ישראל ממצרים, ובכל רגע נתון אתה אמור לשאול את עצמך: מה ישרת את המטרה הזו בצורה הטובה ביותר. אין כאן מחויבות למטלה שלקחת על עצמך בגלל שלקחת אותה כפי שנהוג בעולמנו. יש כאן אמירה ברורה: מה יעזור למימוש המטרה, מה יגדיל את שמו וכוחו של ה' בעולם.

כאן טמון גם מהלך שמשנה את כיוון התנועה של ה'. משה אומר לו שהעולם כבר מכיר את כוחו מאחר שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים "כי העלית בכחך…"(י"ד, י"ג), ועכשיו יש לה' שתי אופציות:

האחת להשמיד את העם ואז יאמרו הגויים "מבלתי יכולת ה'…"(ט"ז) ה' כבר מזוהה עם עם ישראל, מה שקורה עם בני ישראל הוא שיקוף של ה' בעולם ומכאן גם יביא לירידת קרנו כי הוא לא מספיק חזק.

האופציה השניה היא ש"יגדל נא כח אד-ני…"(י"ז) בכח חדש לגמרי "כאשר דברת לאמר:" "ה' ארך אפים ורב חסד…". יכולתו של ה' לפעול כארך אפים ולא כמגיב מיידי היא כח מופלא, להיות רב חסד הוא כח אדיר, ה' מופיע עכשיו על הבמה כבעל כח מורכב, כבעל יכולת להעביר על מידותיו, לבחור פעם במידה אחת ופעם במידה אחרת, כל מקרה ע"פ המידה הראויה לו. משום כך גם בולט כאן שמשה משמיט חלק מהמידות כפי שהופיעו בפרשת כי תשא. אין את חנון ורחום, אין את מידת האמת, משה לא מבקש מ-ה' חנינה לבני ישראל בשם הצדק, הוא מבקש ממנו לראות את הפוטנציאל העתידי שיש בהם בשם הארך אפים ורב חסד, ולזה ה' נענה. לדור הזה לא יסולח, הוא ימות במדבר, אך ה' יהיה ארך אפים וייתן לבניהם להיות האנשים הראויים והמתאימים, או כדברי יגאל: ה' עובר לפעול בצורה תהליכית.

בעיני יש משמעות חינוכית עמוקה מאוד לפרשה הזו, המעבר להסתכלות ארוכת טווח הוא מעבר דרמטי וקשה מאוד. קל להגיד את זה, אך כפי שזה עולה מהכתובים קשה מאוד להפנים, אפילו לה' זה קשה.

ה', שהשקיע מאוד בדור מסוים: מוציא אותו ממצרים, עושה לפניו ניסים, נותן לו את התורה, מחליט לוותר על הדור הזה, על הדור שראה את כבוד ה' ואת אותותיו הרבים.

הוא עובר לדור הבא, דור שילמד להסתובב במדבר ולהיות רועים במשך ארבעים שנה. המעבר לתהליך ארוך והרבה פחות צבעוני ודרמטי, נתינת העצמאות לדור הבא ולא הולכה שלהם "על כנפי נשרים", הוא יהיה המפתח לדור שיוכל להכנס לארץ ולדעת אותה, זה דור שיכול לבנות מדינה.