קטגוריה: יצירה

יצירת שינוי מתוך מערכת החינוך

העליתי לאינטרנט את הדברים המרתקים שאמרה תמר גרדי בכנס בנושא חינוך שנערך הקיץ (תשס"ט, 2009). תמר דיברה על האופן בו יכול אדם בודד, עם אידיאלים משלו ורעיונות משלו על חינוך, להשתלב במערכת הציבורית וליישם בה את עקרונותיו החינוכיים.

חלק א':

חלק ב' (המשך ישיר של חלק א'):

עיקרי הדברים:

1. רצון- יש צורך ברצון להשתלבות במערכת הציבורית.אולי יש אנשים שזו לא המשימה שלהם.

2. יש צורך במודעות לקשיים שבמפגש עם גישות שונות

3. לחפש שותפים- יש סוגים שונים של שותפות. ניתן ליצור שותפות באופן אחר, על בסיס עניין נקודתי אחר, עם כל שותף.

4. להעיז- לנסות לשנות, ביצירתיות, תוך לקיחת אחריות, גם אם המערכת שקועה במקום אחר.

5. להתמקצע- לעשות את זה הכי טוב שאפשר.

6. ליצור מעגל שותפים אוהד.

7. לשתף, להתייעץ, גם עם אנשים שלא היתה להם נטיה מוקדמתלכיוונים אותם את מציעה.

מודעות פרסומת

צריך לדעת מתי לעצור

דברים לפרשת ויקהל-פקודי, מאת אריאל פרומקין

בפרשות הקודמות קראנו על הציווי של ה' למשה על בנית המשכן ועל השבת. לאחר מכן הופיע חטא העגל, ובפרשת ויקהל ישנו תיאור המסירה של משה את דברי האל לעם: משה מצווה על העם לשמור שבת ולבנות את המשכן. בניגוד לסדר הציווי למשה, בו קודם בא הציווי של ה' למשה על המשכן ורק אחר כך הציווי על השבת, כאן משה מצוה את בני ישראל קודם על השבת. בפסוקים הבאים ניתן לראות גם שסדר בניית המשכן שונה ולמעשה משה שינה קצת את הדברים מאיך שהוא נצטוה עליהם.

עולות מכאן שתי שאלות הקשורות זו בזו, שאלה של מבנה ושאלה של תוכן: למה משה שינה את סדר הדברים, ומדוע הוא הרגיש צורך לצוות את העם קודם על שבת, ולאחר מכן על בנית המשכן?

על מנת להסביר את השינוי בסדר הציוויים נחזור קצת אחורה לפרשת כי-תשא, לחטא העגל- לאחר שנודע למשה שעם ישראל חטא הוא מתפלל עליהם ומשכנע את ה' להינחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. לאחר מכן משה נפנה לרדת מן ההר ואנחנו מקבלים תיאור של הלוחות האלוקיים:

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: {טז} וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:"

בשלב זה משה עושה מעשה בלתי צפוי לחלוטין ושובר את הלוחות. הייתי מצפה שיחזיר אותם למקום ממנו הוא לקח אותם בכבוד הראוי! אבל יתכן שהוא הבין שלעם שעשה את העגל וכל כך צריך משהו יותר גשמי יותר קרוב לבני אדם בשביל להתקרב אל ה' לוחות שהם מעשה אלקים יהיו משהו גבוה מדי, או מנותק מדי ולכן כבר אין בהם צורך מול המציאות. הלוחות השניים יהיו אלוקייים פחות: בהמשך הפרשה ה' אמר למשה- "פסל לך שני לחת אבנים כראשונים…" הלוחות יהיו כראשונים אבל משה האנושי מקבל חלק בעשייתם ואולי גם פריוילגיה לסדר את הדברים בצורה שיותר תתאים לעם, הביטוי לזה הוא שינוי סדר הציווים בפרשתנו מהסדר בפרשת תרומה. על ידי הקדמת הציווי על השבת משה ממשיך בפיסול של הלוחות- העיצוב של הציווי. גם הציווי של משה לעם מותיר להם מעט מרחב לפסל בעצמם, והמתגייסים לבניית המשכן נעזרו בחכמת ליבם כדי לבנות אותו ולא רק בהוראות המדויקות.

כעת ניגש לעניין המהותי שבהקדמת השבת לציווי על המשכן. משה מבין שזה בעייתי לצוות את העם קודם על מלאכת בניית המשכן ומצווה אותם קודם כל על השבת כדי לשים להם גבולות מראש. הוא צופה את רוח ההתנדבות העצומה של העם לתרום ולעשות עד שיהיה צריך להפסיק אותם כשהם יעשו כבר יותר מדי:

{ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:

העם מביאים יותר מדי תרומות של חומרים עד שצריך להעביר קול במחנה כדי לעצור אותם. יש כאן ענין של דיוק. המשכן צריך להיבנות כמו שמשה צווה ולא מעבר לכך. אחרת יהיה רצון להגדילו כל הזמן כמו בתרבות האלילית הסובבת בה יש שאיפה להגדיל את המקדשים ואת האלים ללא הפסקה. עם ישראל מצווה לעשות את המלאכה ולהפסיק אותה בזמן. דבר שקשור בצורה ישירה לששת ימי המעשה ושבת.

לאורך הפרשה יש הקבלות רבות בין יצירת המשכן וגמר מלאכת בנייתו לבין בריאת העולם. כך, למשל, אפשר לראות הקבלות בפסוק על מינויו של בצלאל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {לא} וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:"

את השם בצלאל אפשר להבין- בצל-אל או אולי מזכיר בצלם-אל כמו האדם הראשון. קריאת ה' בשמו מאד דומה לקריאת ה' בשם הדברים הנבראים ("ולחשך קרא לילה…") הקריאה לבני ישראל- "ראו" מזכירה את ראיית הדברים הנבראים ("וירא אלקים כי טוב"). ה' ממלא את בצלאל האוּמן ברוח אלקים, אותה רוח אלקים המרחפת על פני המים בבראשית. וכך מלאכתו של בצלאל יחד עם שאר בעלי המלאכה חשבי המחשבות וחכמי הלב מקבילה לבריאת העולם.
מקבילה נוספת של ראיית המלאכה ע"י משה לראיית הבריאה ע"י אלקים-
" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:"
וכן משה ברך אותם כמו שאלקים ברך את יום השבת.
הפסקת המלאכה מובאת באמצעות הטיות של "ויכולו" לאורך הפרשיות-
" וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"
"ותֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: "- כמו "ויכולו השמים והארץ"
" וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:"

את משמעות ההקבלה הזאת של בניית המשכן ובריאת העולם אפשר לפרש בכיוונים רבים. אני רואה אותה בתור חלק מיחסי הגומלין בין ה' לעם ישראל. ה' ברא לבני האדם עולם נעלה בששת ימים לחיות בו וידע לשבות ביום השבת. עכשיו לבני ישראל יש הזדמנות "לגמול" לה' ולבנות לו משכן שישכון בו על ידי בעלי המלאכה הטובים ביותר שמלאכתם דומה למלאכה אלוקית וכן לדעת להפסיק ולשבות מתי שצריך כמו ה'. אמנם ברור שה' לא צריך את המשכן והוא נועד להיות אמצעי חיבור בשביל העם לאלקים, אך זאת זכות גדולה לאדם לבנות בית לה' שזה משהו קצת דומה או קרוב למה שה' עשה לו בבריאת העולם.

לסיכום, הציווי על השבת מלמד על הזכות העצומה שבעצירה. העצירה מדגישה את האוטונומיה של האדם- היכולת לראות את גמר המלאכה, את המלאכה השלמה, ואת האחריות לעצור בזמן הנכון. השוואת בניית המשכן וסיומה לששת ימי המעשה והשבת מדגישה את כח היצירה של האדם ואת השותפות שלו עם האל. הלוחות שהיו אלוקיים לחלוטין נשברו ובמקומם ניתנו לוחות שמשה פיסל- שמשה היה שותף ביצירתם. היחסים בין האל לעם הופכים בפרשת ויקהל מיחסים חד צדדיים- "כפה עליהם הר כגיגית"- ליחסים בהם העם הופך שותף ליצירה בבניית המשכן.

נשמח לקרוא גם תגובות ומחשבות שלכם על הדברים. שבת שלום!

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

אוהל מועד כחופה

מאת אפרת וייל

בפרשת תצווה מופיעות הוראות נוספות למשה לגבי יצירת המשכן וכליו והקדשת הכהנים והמזבח: האל מצווה להדליק נר תמיד, להכין בגדים מסוימים לכהנים ומזבח קטורת קטן, ומתאר את טקס הכניסה לתפקיד של הכהנים והמזבח.

קל להבין את הדיוק בפרטים וכן את ההתגיסות הכללית למלאכה כשחושבים על הכניסה לאוהל מועד כעל חופה. באוהל מועד מתרחשת ההתוועדות, מתרחש המפגש בין האל לעם ישראל. מפגש שמכונן בעקבותיו קשר. לקראת המפגש יש דאגה לפרטים הקטנים ביותר- איך יראה מקום המפגש, הבית או החופה, איך יראו הבגדים היפים שישמשו לצורך המאורע, איך יראה המקום, מי ישתתף בהכנה, בסידור ובקישוט? גם אנשים שבדרך כלל אדישים ביותר ללבוש ולתפאורה מתחילים לשים לב לפרטים הקטנים כשזה מגיע לחופה או למפגש מיוחד עם אהוביהם.

בפרשה הקודמת למדנו על שני שמות למשכן- משכן ומקדש המעידים על יחסי שכנות וקידוש הדדי (העם מקדשים את האל, האל את העם). בפרשה זו מוזכר לראשונה השם אוהל מועד המעיד על המפגש עצמו, על ההתוועדות המשותפת, על ההתוודעות.

מתוך הלימוד, למדתי כמה דברים: ראשית, למדתי על ההיבט המרגש שבהוראות לתפירת בגדים ותיאורם המפורט, שנית, למדתי על ההזדמנות להאיר את חיי החול והחומר (בגדים, תפאורה) באורו של מפגש עם האהובים לי (בניגוד למקום השולי שהם תופסים במחשבותי בדרך כלל) ומתוך כך למדתי על החשיבות של השותפים בבניה- על ההפיכה שלהם לחלק מהבנין ועל השיתוף בחומר ובעשייה המוביל לשותפות רוחנית כך שלא רק התוצר חשוב אלא גם התהליך.

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

מלאכה

דברים לפרשת תרומה, מאת אריאל פרומקין.

מלאכה

בפרשה ציוויים מפורטים ביותר על אופן בניית המשכן. כך מתחילה הפרשה:

{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: {ג} וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: {ד} וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: {ה} וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: {ו} שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: {ז} אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: {ח} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: {ט} כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:..

וכך הפרשה ממשיכה: מידות וחומרים, צורות ומספרים. תהיתי לעצמי, מה המשמעות של הפירוט הדקדקני לפרטי פרטים של ציווי תהליך מלאכת בניית המשכן ואף חזרה מלאה על כל הפרטים במלאכת בניית המשכן עצמה (בפרשת ויקהל).

המשכן הרי נבנה פעם אחת, האם לא די לנו בתיאור כללי יותר בלי פרטי עשיית המלאכה המדויקים, ואם כן אז לא מספיק פעם אחת? צריך לחזור על כך אחד לאחד בביצוע בפרשת ויקהל?

פירוט מלאכת הרכבת המשכן,תפירת בגדי הכהנים ועבודת המשכן עצמה נמשך על פני פרקים רבים ובסיומו פונה ה' אל משה וממנה את בצלאל ואהליאב על ביצוע המלאכה:

"רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {ג} וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: {ד} לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: {ה} וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה: {ו} וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:"

בצלאל בן אורי זוכה ב"רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" -המלאכות הנעשות בחכמה ובתבונה יש לעושה אותן "רוח אלוקים" וניתן לראות בהן מקבילה אנושית למלאכת הבריאה. פסוק ד' מדבר על "לחשב מחשבת לעשות…" ומדגיש את הקשר הישיר בין המחשבה לעשיה. בפסוק ה' מודגש הענין שמדובר בכל מלאכה- מילה שהופיעה גם בסיפור בריאת העולם ובפסוק ו' הקב"ה אומר "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" -מעניין שחכמת המלאכה טבועה בלב.

לי הפסוקים האלה מזכירים את התחושה של עשיית מלאכה כלשהי בצורה מושקעת כשכל המחשבה נתונה אליה בין אם זה תפירה, התקנה של מדף או אפילו תיקון של האופניים. השאיפה היא תמיד לעשות את המלאכה בצורה הכי נעימה וחלקה בלי תקלות, נפילות וקשיים בדרך ושתביא לתוצאה הכי טובה כמו שיודע בצלאל בן אורי וכן כל חכמי לב. כמובן שכדי להגיע למצב הזה של לדעת איך לעשות את מלאכתך בצורה הנשגבה הזאת דרוש לימוד רב שכן יכלול הרבה נפילות וקשיים אבל כל פרט קטן שאתה לומד מהמלאכה נצרב בלב ומהיום תדע בחכמת לבך איך לעשות אותו. כמו כן נראה שרוב האנשים לא יכולים להיות כמו בצלאל בן אורי שיודע את כל המלאכות ויצטרכו להתגדר במלאכה שלהם שידעו אותה בצורה הטובה ביותר. היטיבו לתאר זאת חכמים בתוספתא על מסכת קידושין (תודה לירון):

"כל שבידו אומנות למה הוא דומה? לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו ואין עוברין ושבין נכסין לתוכו ואין רואין את מה שבתוכו"

ברגע שאדם יודע אוּמנות, יש לו את הכרם שלו שבו הוא צומח ונותן פירות. ואנשים אחרים יכולים רק לעמוד ולהתפעל מאיך שהוא מיישם אותה ולא יכולים לקחת לו אותה כי היא תמיד תישאר אצלו בלב.

המלאכה והבריאה, המשכן והשבת.

מיד אחרי תיאור נתינת חכמת המלאכה לחכמי הלב ובראשם בצלאל בן אורי, בא הציווי על שמירת השבת שהתחלתו באה אולי כהמשך לציווי עשיית המלאכה בדגש על המילה "אך". המלאכה היא נשגבת והיא אלוקית אך יש לזה תנאי והוא שבת:

{יג} וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם: {יד} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: {טו} שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: {טז} וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: {יז} בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: {יח} וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:

כשם שיש מצווה על שביתה, בפסוק ט"ו אנחנו מצווים על עשיית מלאכה בששת ימי השבוע. מלאכה זו היא אותה מלאכת חכמה, מלאכת מחשבת היונקת מזאת של בצלאל בן אורי. בסוף הציווי על השבת מוזכרים ששת ימי המלאכה של ה'. מלאכת עשיית המשכן היא החוט המקשר בין מלאכת האדם שצריכה לשאוף למעלה לבין מלאכת ה'- הבריאה שצריכה להתאים לבני האדם. יתכן שבלי השבת חכמת המלאכה עלולה להיהרס ועם ישראל יחזור אחורה לעבדות מצרים שבה המלאכה היתה נעדרת מחשבה, לב, חכמה ורוח אלוקים. שם, לא מזמן, כל אחד בעם היה בורג קטן במערכת שידע לעשות פעולה קטנה וקשה פיזית שרק אטמה את כולו מכל הנשגב שבמלאכה (כמו שתאר אדם סמית, שאת דבריו למדנו בשיעור כלכלה: חלוקת העבודה הופכת את האנשים לטפשים. עניין זה מופיע גם אצל צ'רלי צ'פלין בסרט זמנים מודרנים). ואולי בנקודה הזאת שווה לנסות להשוות את השבת שמתקיימת בזכות ששת ימי המעשה למשכן שמתקיים בזכות מלאכת בנייתו. ישנה הקבלה בין שבת למשכן: נרות השבת מזכירים את המנורה, לחם המשנה של שבת הוא לזכר לחם הפנים במשכן. ניתן למצוא עוד הקבלה בין שבת למשכן: יתכן שלחם הפנים היה המן (מלכי) מכיון שבפרשת המן אהרן הניח את המן לפני ה' לעדות והמן קשור באופן ישיר לשבת-כשהפסיק לרדת בשבת הבין עם ישראל לראשונה שה' שובת. אולי ירידת המן באה להדגיש שמלאכת ה' ממשיכה במקביל למלאכת עם ישראל ולא נגמרה בבריאת העולם. ככה יש חלוקה במלאכה.

עוד הקבלה בין מלאכת המשכן למלאכה הנעשית בששת ימי המעשה ניתן למצוא בהמשך, בתיאורים על בניית המשכן. בתיאור בניית המשכן בהמשך ספר שמות, בין פרטי עשיית המלאכה המפורטים, שבעצם חוזרים על אותם פרטים של פרשתנו, אפשר להבחין ברוח ההתנדבות והעשייה השוטפת את עם ישראל, כל כך הרבה אנשים מתלהבים לתרום וליצור מחכמת ליבם. המלאכות הנדרשות הן מלאכות מגוונות המאפשרות לשתף אנשים רבים המתמחים באמנויות השונות-חרשי זהב, כסף ונחושת. אבן ועץ. טוויה ואריגה. תאור ארוך ומפורט מוקדש לכל מיני ההתנדבות והשותפות המעורבים בבנייה :

{י} וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה {כא} וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: {כב} וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ … כָּל כְּלִי זָהָב…: {כג} וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: {כד} כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ: {כה} וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: {כו} וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: {כז} וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים…: {כט} כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת{ל} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {לא} וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: {לב} וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: {לג} וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: {לד} וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: {לה} מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:
לו{א} וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: {ב} וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ג} וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: {ד} וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: {ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר: {ח} וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם:

בסוף כל כך הרבה חכמי וחכמות לב עובדים בהתלהבות ומשה נאלץ להפסיק אותם כי העבודה הושלמה. צריך לשבות. מענין הקשר בין תבנית פסוק כ"ט: "לכל המלאכה אשר ציווה ה' לעשות" לבין הפסוק מבראשית " וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

אולי צריך קצת להיזהר עם אמירות, אבל כמו שהשל אומר שהשבת היא משכן לזמן, אולי המשכן הפיזי הוא משכן המלאכה הנשגבת והאידיאלית של ששת ימי המעשה. וגם כנראה לא סתם, חז"ל במסכת שבת קישרו את ל"ט אבות המלאכות למלאכת בניית המשכן. אולי יש כאן רצון להעלות את מלאכת ששת ימי המעשה של כל אחד מאיתנו למקום גבוה שיונק ממלאכת בניית המשכן ומלאכת הבריאה בבראשית. כמו שהשבת היא קידוש של המנוחה, כך אפשר למצוא בששת ימי המעשה, על פי הפרשה שלנו, קידוש של העשייה.

ציווי מול יצירתיות

העובדה שעם ישראל מקבל תכנית מפורטת כל כך מעוררת קושי. כי לכאורה מישהו שמקבל הוראות מדויקות איך לעשות משהו, היכן יביא את יצירתיותו האישית לידי ביטוי? במקום הזה אני חושב שכדאי להבחין בין אוּמנות לאוֹמנות בזו האחרונה האֹמן יכול להפליג במרחבי הדמיון ביצירתו. לעומתו האוּמן יודע לעשות את מלאכתו בצורה הטובה ביותר, הוא יכול לקבל הזמנה לעבודה מדויקת ומסוימת מאד כמו נגר שמקבל הזמנה לארון בגודל מדויק,מסוג עץ מסוים וידיות בצורה מסוימת וכו'. דוקא בעבודתו המדויקת,המקצועית,והחלקה יש חכמת לב, בינה מחשבה ורוח אלוקים.

מצד שני הוא יכול כמו האֹמן גם כן להפעיל את היצירתיות ולבנות דברים יצירתיים פרי דמיונו ואני לא חושב שזה סותר את הציווי על המשכן. אלא שכנראה בתחום הזה של בניית מקדש דרושה זהירות יתירה. ברגע שהעם מנסה לבנות כלי פולחן משלו בצורה מאד דומה לציווי על המשכן עם רוח התנדבות דומה לזו שמתוארת בתחילת פרשתנו התוצאה היא עגל זהב. כשמסביב כל מה שיש בעולם ומה שהיה במצרים זה עבודה זרה קשה מאד לכוון למשהו פיזי שיאפשר פולחן לאל ללא דמות. וכנראה לכן דרושות הוראות כל כך מדויקות. בכל אופן מכמות הפעמים שמוזכרת "חכמת הלב" בפרשת ויקהל אין לי ספק שנפשם של בעלי המלאכה האלה היתה יצירתית.

"בהפסקת הצהריים מספר לי רפנילו על הימים שחי בעיירה שלו וקראו לו מאסטרו דניאלה, רב דניאל. כשהיה נער גם הוא הלך לעבוד כשוליה, אצל סנדלר. זה היה איש מחוספס, אין מה להשוות עם מאסט אריקו. הוא לא לימד אותו את המקצוע, להיפך, הוא הסתיר אותו ממנו. רפנילו היה מציץ קצת, את השאר למד בחלום מסנדלר מכתבי הקודש של העם שלו. בלילה היה בא ומלמד אותו את אומנות הסנדלרות.כשרפנילו היה נער, הוא היה לומד אחרי העבודה דברי אמונה, והיה נרדם על הספרים הפתוחים. ככה היה קל שיצא מתוכם איזה קדוש שעזר לו. הסנדלר מהחלום נקרא רבי יוחנן הסנדלר, והוא הראה לו את האומנות שהאיש לא לימד אותו. "למדתי את מקצוע הנעליים מהתלמוד", ספר עבה עם דברי הקודש של העיירה שלו…"

(ארי דה לוקה, "הר אדני")

קבלו את פרשת השבוע מבית המדרש ישירות למייל! תנו לנו את המייל שלכם בקישור הזה (נפתח בחלון חדש), וכל פרסומי פרשת השבוע יגיעו אליכם לכבוד שבת.

קטע ממדרש הנסתר

מאת יואב רובין

"לא טוב היות האדם לבדו" ר' זירא פתח: והרי אומרים האנשים "כל שעושה הרחמן לטובה הוא עושה." ככתוב "זכר ונקבה בראם וכתוב אחרי כן: "והנה טוב מאוד". טוב זה יצר טוב, טוב מאוד זה יצר רע. כל מה שאינו טוב הוא דברי בני אנוש, שניתנה להם רשות להעמיד ארץ חדשה ורקיעים חדשים בגין כך שהקב"ה מקשיב לקולם של העוסקים בתורה ומכל דבר שמתחדש בתורה על ידי ההוא שמשתדל בתורה עושה הקב"ה רקיע אחד ככתוב "כי כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני". עשיתי לא כתוב אלא עושה שעושה הוא תדיר מאותם חידושים ורזי תורה ארץ חדשה ושמיים חדשים. וכאשר עוסקים ישראל בתורת אמת ובחכמת אמת אלה רקיעי אמת וארץ אמת וכאשר חותמים ישראל תורת שקר וחוכמת שקר "איש תהפכות" הם "לשון שקר" ואלה רקיעי שוא וזהו שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושביה. והוא שכתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע". וזה "דִּרְשׁוּ טוֹב וְאַל רָע" וזה "דרשוני וחיו" ללמדך שאין חיים אלא בדרישת אלהים. וכתוב "לימדו היטב דרשו משפט". דרישת אלהים דווקא ודרישת משפט דווקא. שאמרו ז"ל שהתורה, הקב"ה וישראל חד הם ועל כן כולם נדרשים כאחד. ד"א משפט זה דין, ללמדך שגם בדין מחויבים לדרוש שהרי באגדה ובחסד פשיטא שיש לדרוש. ככתוב דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. ומהו קראהו אלא קראו במקראי הקודש שאין הקב"ה נקרא אלא בתורה. ואימתי הוא קרוב? כאשר הוא נקרא. והוא שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. הוא אחד ושם שנקרא בו בעולמו אחד להיות הכל אחד באחד.
בעולם הזה ככתוב "ישב עולם לפני אלהים, חסד ואמת מן ינצרוהו? כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום". יום יום – הימים, לעד – הלילות עד שדרשה בין זומא – יום יום העולם הזה, לעד – להביא לימות המשיח.
והיו הדברים שמחים וחופה של אש סביב והיה ר' יוחנן יושב ור' זירא עומד לפניו ודורש והיו פניו מאירות כזיו השמש ומילותיו עולות אל עתיק היומין. והיה חבל נביאים קרב אליהם והיו מרקדים לפניהם שותים ומזמרים. קם בן עקיבא ואמר קול שופר אנכי שומע, שמא בן דוד בא.
אמרו "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל". השופר שופרנו, אנחנו המצאנו את האושר. "כל העדה כולם קדושים" לא לנו חוק ומשפט ולא מלך.
אמר לו ר' זירא שב, "קול ענות אנכי שומע" שמשיחי שקר הם בני רקיעי דשוא. עליהם הכתוב אומר "האומרים שלום שלום ואין שלום" וזה הוא שכתוב "כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה". אלה בני רקיעים של שוא שהם בני המזל שאין להם דין ואין להם דיין והקב"ה אינו משגיח בהם וכאשר ישראל כך הקב"ה אינו פוקד את האילה ואינו זוכר אותה ואורו אינו שורה ביניהם. כמו שאמרו אין מזל לישראל – משפט יש להם. וזהו שכתוב "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים." שאינם עושים רצון קונם כפי שראוי אלא הולכים אחרי ההבל ויהבלו; שכבר אמרו "וכי לאושרי אנכי נתון כי אם לפועלי?" שכל אשר עוסק בתורה כפי שראוי יש לו דין ויש לו דיין ויש לו חברותא ויש לו עזר כנגדו ותורתו וזרעו עומדים לעולם ככתוב "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עמדים לפני נאם ה' כן יעמד זרעכם ושמכם".