קטגוריה: לימוד תורה

לחנך ביהודית

על עבודתי בבית הספר השש-שנתי הממלכתי 'מקיף גילה'

מאת אילון שמיר

הנה מגיע יום העצמאות.

המון אנשים בארץ מיואשים – מהשחיתות, משלטון ההון, מהתקיעות בפוליטיקת-החוץ. יש פיתוי גדול להתייאש. אבל נראה שהיום האומץ האמיתי הוא להאמין, ולפעול בהתאם לאמונה הזו. לפעול מתוך מתינות ושמחה. ולעשות. יש הרבה מה לעשות.

לקראת יום העצמאות – אני רוצה לדבר על עשייה חינוכית, כשדה חשוב לפעולה.

לידנו, ממש לידנו, יש בית ספר גדול, חי, תוסס. כמה פעמים עברתי לידו? קיצרתי את הדרך לבלוק 82 דרכו? וכמה פעמים ישבתי באוטובוס, וראיתי את החבר'ה של המקיף עולים, לעיתים בהתחטפות… לעיתים קרובות חשתי ניכור. זרות.

לא אצל כולם זה היה כך. ישנם כמה אנשים ב'בית ישראל' שנמצאים בקשר עם המקיף מזה כמה שנים. המכינה פועלת שם – בסיוע לתלמידים, בליווי פרטני. וגם המורות החיילות. אני לא.

בשלוש השנים האחרונות עבדתי, במסגרת 'מורשה'*, בבתי"ס רחוקים. אבל יותר ויותר הרגשתי שיש בזה משהו לא נכון. "כרמי שלי לא נטרתי…" הפוטנציאל של ההפריה ההדדית בין בית ישראל לבית הספר רחוק מאד ממיצוי. אני תופס את בית הספר כסוג של נושאת מטוסים. עזרה פרטנית היא מלאכת קודש, אבל היא משולה לטיפול בתאי הירכתיים, ללא השפעה משמעותית על הכיוון הכללי של בית הספר.

השנה הזדמן לי לשמש כמנחה-תהליך ב'מקיף גילה'. אנסה להסביר משהו מהתפיסה הפדגוגית של 'מורשה', אותה הבאתי איתי לעבודה. רבים יודעים, שלעיתים קרובות יש בבית-הספר המון עשייה, אבל חסר סיפור. יש המון לימוד של ידע, אבל מעט לימוד חווייתי. יש המון דיבור של המורים, ומעט מאד דיאלוג אמיתי, ודיבור של התלמידים. התפיסה הפדגוגית של 'מורשה' מדברת על יצירה של ציר-מארגן של זהות וערכים לכלל בית הספר. הכיוון – הוא של יהדות חברתית, תוך מתן מקום לתלמיד המסורתי. יהדות המדגישה את המידות של האדם, ואת הערכים החברתיים שלו, ואת הדיאלוג והקשר בין אנשים. ואהבת לרעך כמוך.

הדרך העיקרית ליישם זאת בתוך הכיתה – היא על ידי טיפוח של למידה דיאלוגית של טקסטים מ'מורשת ישראל'. בצורת הלימוד הזו יש דגש על הקשר בין זהות יהודית לערכים. ניתן מקום לתלמיד לדבר, לשוחח. יש דגש על חוויה, על קשר עם המסורות בבית.

נכנסנו למקיף והתחלנו לעבוד עם שכבת ז'. הם רכשו חוברת-עבודה טובה, שמתאימה ללמידה בחברותות, ופינו זמן של שעה וחצי כל שבועיים בהן אני מלווה את צוות המחנכים. מי שתומך בלמידה בחברותות בכיתות אלה הסטודנטים שלי מבית ברל, ביום א', ותלמידי המכינה ביום ב'.

במהלך העבודה שמנו דגש רב על הקשבה, ועל מיומנויות דיאלוגיות של התלמידים. התחושה שלי היא שצוות המחנכים הוא צוות מסור. שהביטחון שלהם בצורת העבודה הזו הוא היום גדול. שהם אמנם אינם מורים מדופלמים ליהדות, אבל הם מסוגלים ונהנים "לחנך ביהודית".

ואני, כשאני עובר היום ליד חבר'ה מהמקיף – מרגיש שייכות. מרגיש קשר. מרגיש קירבה וחיבה.

*מורשה – רשת של בתי ספר ממלכתיים וממ"ד שקמה במטרה לתת מקום לתלמיד המסורתי, תוך דגש על יהדות-חברתית.

במחנה ובסביבות המחנה

דברים לפרשת בהעלותך,           מאת דביר גזונדהייט

– שמע אחי, הסיפור הזה של בני ישראל במדבר – 40 שנה. בסך הכול לא סיפור כזה נחמד –  ודי מבאס בתכלס. רק ירידות, לא מפסיקים לעשות פדיחות. רק חטאים!

– תראה, זה לא פשוט, תהליך חינוכי זה תהליך די ארוך, ויש בו גם כישלונות.

– אבל ראבק! איך אפשר להתלונן, ואז לחטוף שרפה עצבנית בכל המחנה ולעשות את אותה השטות בלי להתבלבל בפסוק הבא?!

בפרק י"א, פסוקים א' ו- ד', ניתן לראות נפילות חוזרות ונשנות של עם ישראל:

"ויהי העם כמתאוננים … וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'", ומיד אחר כך: "והאספסוף אשר בקירבו התאוו תאוה…"

בבית המדרש ניסינו להתמודד עם השאלות שסיפורים אלו מעלים: איך יתכן שהם מכעיסים את ה' אחרי כל הטוב שהוא עשה להם, למה בתורה כל הזמן מלכלכים עלינו, מי זה בדיוק האספסוף ומה בכל זאת אפשר ללמוד מסיפור כזה.

העם מנסה להתמודד עם מצב של יציאה מעבדות.  הדבר הכי קל בשביל עבד זה להיות עבד – לציית לפקודות ולא להתחנך. הדבר הקשה ביותר, מצד שני, הוא ללמוד תורה. הוא שואל את עצמו: עבד – ללמוד ?! מה זאת אומרת? אני מבין רק – תשטוף רצפה, תכין לי אוכל, תטאטא לי את השביל.  ציווי ועשייה ציווי ועשייה, האדון לוקח אחריות, העבד מבצע.

להתחנך – לעבור מסע אל התורה זה לא לקבל מצוות, לעשותן ולשכוח מזה.  זו עבודה עיקשת, קשה ומלאה התפקששויות. כך גם בתורה. התנ"ך הוא אוסף של סיפורים על אבותינו, על חייהם ההתמודדויות שלהם והרבה מאוד על למה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות – אבותינו פספסו לא מעט, והתורה ניתנה לנו על מנת שנלמד אותה ולא כדי שנשאר בביקורת על הקדמונים או שנפרש את התורה בצורה כזו שהם היו מלאכים ושרק כך אפשר – שזו חברה אידילית – עובדה המשיח עדיין לא הגיע…

כי בכל תרבות קדומה – המלך, השליט כותב את הספר. והמלך אף פעם לא טועה!

לעומת זאת, בתורה, אנו קוראים על החיים האישיים של אברהם יצחק ויעקב ולא חוסכים מאיתנו אפילו קטעים ממש אישיים. עד שנגיע לסוף ספר מלכים כבר נשתגע מהשחיתות של המלכים הקדמונים.

רק עם חופשי יכול להרשות לעצמו ללמוד את הטעויות שלו שוב ושוב. כי הוא מאמין בעצמו שיתקן את עצמו. ישתפר וישתפר כל הזמן, כל יום הוא התמודדות חדשה עם המצוות, כל אחד והחיים שלו. ההתמודדויות שלו. כל אחד צריך לדלות מהתורה מה שהוא יכול להשיג. כמה שיותר. את המצווה שנוגעת לו כאן ועכשיו  – זו תורה! וזה הדבר הכי קשה בחיים. הרבה יותר קל לבצע שורת פקודות בלי להתכוון. זה לא מספיק. ה' רוצה מאיתנו שנהיה טובים. שלא נהיה עבדים, שנחשוב על מעשינו, נבין את החיים שלנו, נרגיש אותם – את החיים על כל העוצמות הגלומות בתוכם.

אפשר להרגיש את יצר החיים בפרשה שלנו. יש עת רצון גדולה בפרשה שלנו. רצון חזק הוא הסימן המובהק שפגענו בול, שהדברים מגיעים מבפנים. העם רעב לבשר, הזקנים – לנבואה.

– ה' אומר: נמאס לכם מהמן  – מצפיחית הדבש, טוב! ואז השם מבטיח להם ככה חודש לספק  להם בשר בכמויות מפחידות – כמה סניפים של בורגרס בר (או מי שאוהב – מקדונלדס) ינחתו עליהם לגובה ולרוחב, ועוד במדבר.

– מה ואח"כ כשהם עוד לא הספיקו לדחוף קיסם בין השיניים אלוקים מכניס להם ככה?!

"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם, עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"

ואל העם תאמר – התקדשו למחר ואכלתם בשר. בבית המדרש נשאלה השאלה – האם ה' נותן כאן הזדמנות לאכול בקדושה במעמד או שזה רק מבחן שנועד לכשלון?

האם יכול להיות שה' שמאפשר לעם לאכול – מבטיח להם חודש של תענוגות ותאוות בשרים ומיד מחסל את העם ברשעות לועגת. למה הוא לא עושה מה שהבטיח?

בגלל הרצון, הבקשה של בני ישראל היא לגיטימית ומתקבלת על ידי האל: אתם רוצים בשר – אתם תאכלו בשר עד שלא תרצו יותר אני אספק לכם כמויות שלא חלמתם שאני מסוגל לייבא מהאוויר. הוא מבטיח להם. הוא מזהה נקודה חיובית של רצון הבא מלמטה. כשהרצון הופך לתאווה – הכמות הופכת לעיקר והרצון האמיתי והבריא נדחק לקרן זווית– האל מציב גבול: מי שבולס ללא שליטה ממקום של תאווה בלתי נשלטת  – נשרף באש התאווה ומת מיד.  כך עובד תהליך הלמידה של העם כולו, על ידי דיאלוג עם האל, ניסוי וטעייה, התקרבות והתרחקות.

מצד שני יש את הזקנים: כשמשה אוסף אליו שבעים זקנים המתנבאים באהל מועד מחוץ למחנה, אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה. נראה שאפילו כששאר הזקנים פוסקים מלהתנבא: "ויתנבאו ולא יספו", אלדד ומידד עדיין מתנבאים. יהושע זועק – הפקרות! שערוריה! אבל משה מרגיע אותו: הגיע הזמן לפתוח את השער: "מי ייתן כל עם ה' נביאים!"

התעוררות הרצון מופנית גם לכיוונים חיוביים- הרצון להשתתף בהנהגה ובסדרי המחנה. לא רק לקבל דברים מלמעלה אלא גם לצמוח אל תוך עשיית רצון ה' מלמטה.

שנזכה לחיות חיים מלאים. של חסד –  טוב ואושר רב !

שבת שלום!

אווירונאוטיקה, זלדה ופרשת משפטים

אווירונאוטיקה[1], זלדה ופרשת משפטים

מאת אלכס חזן

לא ארחף בחלל

משֻלחת רסן

פן יבלע ענן

את הפס הדקיק שבלבי

שמפריד בין טוב לרע.

אין לי קיום

בלי הברקים והקולות

ששמעתי בסיני.

(זלדה, וגם שיר במסגרת על הקיר בבית המדרש)

שלשה חודשים לאחר יציאת מצרים עם ישראל מוצא את עצמו בתוך מחזה פירוטכני- אורקולי שהעילית שבסרטי הוליווד קטנים עליה: קולות, הרים עשנים, שופרות, ברקים… המחזה המרהיב מתחיל עוד בפרשה קודמת כשמשה עולה להר סיני, והעם עומד מתחתיו, והמעמד ממשיך לפרשתנו.

רק לפני שלשה חודשים עם ישראל היה מצוי במציאות, שלמרות כל הסבל שהיה בה, הייתה בה ודאות. יש במציאות הזאת מעין ביטחון שיש סדר יום, שיש מישהו אחראי עליך, שיש מה לאכול. לא סתם מתגעגעים בני ישראל למעדני המצריים: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יי' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמ' ט"ז; ג').

מאז אותו ליל פסח של יציאת מצרים כבר אין ודאות. עם ישראל "הולכים אל הלא נודע", כל הסדרים- חברתי, כלכלי והנהגתי משתנים. הטיול השנתי למדבר סיני התברר כהרפתקה לא פשוטה כלל וכלל ונראה כאילו לדרך אין סוף. המן שיורד כל יום, ובארה של מרים שמספקים מים באופן קבוע מכניסים קצת ביטחון לאווירה, אך נראה שאין זה מספיק. נראה שהעם נותר בחוסר ודאות, הוא במצב של "בהייה" מתמשכת ותלוי לגמרי בחסדי שמיים ומנהיגות משה.

זהו המצב התודעתי שבו מגיעים בני ישראל למעמד הר סיני. כאן העם עובר חוויה של חשיפה למה שמעבר למציאות- חוויה מפעימה, מרגשת, ומפחידה כאחד. חוויה של התעלות גדולה. נראה לי שבדיוק לחוויה כזאת מתכוונת זלדה בשירתה, כשאומרת שאין לה קיום בלעדיה.

ואז בתחילת פרשתנו באה רשימה א-ר-ו-כ-ה של חוקים מאוד מפורטים, מדויקים וגשמיים לחלוטין. אפשר ממש לדמיין את משה מבצע תנועה חצי מעגלית עם אגודלו[2] מפעם לפעם במוסרו את כל המשפטים האלו לעם ישראל. האומנם לשם כך בלבד היה כל הדאָוֻויִן של תפאורה ופירוטכניקה במעמד הר סיני? רק להציג קובץ חוקים יבש כמו שור שנוגח, שמירת חפצים, איש שכורה בור ועובר אורח נופל לתוכו?

נראה, שברגע נשגב כל כך, ודווקא בו, נוצר עיגון לקרקע- חיבור עם המציאות ע"י נתינת חוקים גשמיים שקשורים למציאות האפורה. דווקא ברגע של התעלות רוח יש צורך לא לשכוח את המציאות הפיסית שמסביב- לזכור להיות מוסרי, לדעת לקחת אחראיות על הנזקים שאתה גורם, ולא להתעלם ממי שצר לו. כי ברגע כזה יש סכנה של "ריחוף בחלל"- ההתנתקות מהסביבה שעליה כותבת זלדה בשירתה. החוקים האלה יוצרים בלב את אותו הפס הדק שמפריד בין טוב לרע.

המעבר בין יציאת מצרים לכניסה העתידית לארץ ישראל מחייב כנראה שיתקיימו בו שני הדברים האלו ביחד. בשביל כך נדרשת פגישה עם מה שמעבר למציאות, התעלות של הרוח שתגרום לשחרור ממצב נפשי ומוסרי עגום- " מ"ט שערי טומאה "[3], שנוצר במצריים. ומצד שני, כהכנה לכניסה לארץ ישראל, דרושה תודעה של אחראיות על המציאות הגשמית עד פרטיה הקטנים- הרי לא יהיה מישהו שיוריד את המן יש מאין, לא יהיה עמוד ענן שיוביל בדרך נס במדבר המציאות היומיומית.


[1] המדע העוסק בהיבטים המתמטיים והמכניים של טיסה, ובפרט במטוסים (וויקיפעדיעה)

[2] סימן היכר מובהק שמבדיל בין פלפול של תלמידי חכמים לסתם ויכוח חסר תכלית

[3] כך כינו תלמידי אר"י ז"ל את מצב ההתדרדרות המוסרית והרוחנית של עם ישראל במצריים, באומרם שאילו היו יורדים עוד קצת יותר למטה, לשער החמישים, כבר לא היו יכולים להיגאל

לקבלת פרשת השבוע שלנו למייל מדי שבוע, יש למסור את הכתובת כאן.

על לימוד תורה ותיקון עולם

בימים אלו אנו הולכים וקרבים לקראת חג השבועות,  חג ההתקשרות והברית שלנו עם ה' ותורתו. "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה-לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו." שלמה – מלך שהשלום שלו.
חג השבועות הוא חג מתן תורה אך הוא גם חג קבלת התורה- "קב"ה, ישראל ואורייתא- חד הוא."
כאשר ישראל מקיימים את התורה לשמה הם ממשיכים לעולם את אורו ואת דרכו של הקב"ה. והרי זה יעודנו מקדם- להביא לעולם את ברכת "דרך ה', לעשות צדקה ומשפט", בדרך של בניית עם שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", עם שיאיר לעולם בקיום ברית סיני, שבדוגמת חייו יקרין ויראה לעולם אפשרות וייתכנות של קיום חברת צדק וחסד נעלה למופת- בבחינת "אור גויים", לתקן עולם במלכות שדי. כל זאת במטרה להביא את כלל האנושות להכרה ולבחירה בדרך של טוב, ולהביא לגאולת העולם מאזיקי הרוע של עצמו. עולם שבו המניע לכל המעשה האנושי הוא אידיאולוגיה של חסד, אחריות וערבות.  עולם שמבטל את הרוע בחינת "את שעליך שנוא, לחברך לא תעשה" "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

כמו שאמרנו, קבלת התורה היא קודם כל קבלת הייעוד והשליחות הנ"ל – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בימים אלו של הכנה צריך להזכיר את התנאים לקבלת התורה: א. שלום ואחדות ב. קדושה וטהרה* .  ימי ספירת העומר הם ימי שמחה, התכוננות, הזדככות וטהרה המביאים לענווה שמאפשרת את האחדות.

ע"י לימוד תורה לשמה מתקשרים עם הקב"ה, ע"י קיום תורה לשמה ממשיכים את אורו וממליכים אותו בעולם הזה.
"מרגלא בפומיה דרבא (רגיל היה רבא לומר) תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו… שנאמר "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם." 'ללומדיהם' לא נאמר אלא 'לעושיהם' – לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה." (ברכות, י"ז)
אני מאחל שנצליח לקיים את התנאים, ללמוד ולקיים את התורה לשמה, תורה שמעדנת את לומדיה, עושה אותם בעלי מידות טובות, אנשים שהם עצמם תורה, שלבבם טהור, שהם בעלי ייעוד ושכל מעשיהם לשם שמיים, אנשים שהם מרכבה לשכינה.

אחרי המלחמה האחרונה בלבנון הרגשתי פתאום שאין לנו זמן, ושלמרות חילוקי הדעות, המטרות השונות והבדלי התרבות והחינוך, אנחנו מוכרחים להצליח לבנות קשר דיאלוגי וליצור שפה משותפת ושיתוף פעולה עם כל המרגישים צורך בתיקון (והם רבים מאוד ולא נפגשים מספיק).
עלינו לערוך ביחד בירור עמוק בשאלות הזהות היסודיות שלנו: מי אנחנו? מי אנחנו רוצים להיות? מה מחבר בינינו? ומה היעוד שלנו? לדעתי, הבירור הזה הוא לא עניין של איכות החיים הרוחניים שלנו אלא שבעת הזאת, הוא מתנה את עצם קיומנו.
ואני בטוח שיש לנו את הכוחות לזה, וגם כאשר הדרכים שונות ומגוונות ניתן להגיע להסכמה על השקפת עולם ודרך חיים של עשיית חסד וערבות בין אדם לאדם, ניתן בפשטות להתקשר על דרך של תיקון המידות וטהרתן (צמצום פערים, רגישות וצדק חברתי, דיאלוג, עידון היחסים בינינו, שיח כנה ומימוש ערכים במעשה), והדרך הזו של עילוי האדם ותיקון החברה מאפשרת חיבור והשראת השכינה בינינו.
יש בידינו ומוכרחים אנחנו להתחדש, להתעלות ולחזור להיות חברה בעלת ייעוד, חברה שהיא עצמה אור שיאיר לעולם.
חג שמח לכולכם באהבה גדולה,

הושע.

* כפי שכתוב בפרשת יתרו:
א.    "ויחנו במדבר , ויחן-שם ישראל נגד ההר:" – כאיש אחד בלב אחד [מכילתא] –אחדות-.
ב.    "ויאמר ה' אל-משה לך אל-העם וקדשתם היום ומחר… והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני:"-קדושה-.