קטגוריה: לימוד

לחנך ביהודית

על עבודתי בבית הספר השש-שנתי הממלכתי 'מקיף גילה'

מאת אילון שמיר

הנה מגיע יום העצמאות.

המון אנשים בארץ מיואשים – מהשחיתות, משלטון ההון, מהתקיעות בפוליטיקת-החוץ. יש פיתוי גדול להתייאש. אבל נראה שהיום האומץ האמיתי הוא להאמין, ולפעול בהתאם לאמונה הזו. לפעול מתוך מתינות ושמחה. ולעשות. יש הרבה מה לעשות.

לקראת יום העצמאות – אני רוצה לדבר על עשייה חינוכית, כשדה חשוב לפעולה.

לידנו, ממש לידנו, יש בית ספר גדול, חי, תוסס. כמה פעמים עברתי לידו? קיצרתי את הדרך לבלוק 82 דרכו? וכמה פעמים ישבתי באוטובוס, וראיתי את החבר'ה של המקיף עולים, לעיתים בהתחטפות… לעיתים קרובות חשתי ניכור. זרות.

לא אצל כולם זה היה כך. ישנם כמה אנשים ב'בית ישראל' שנמצאים בקשר עם המקיף מזה כמה שנים. המכינה פועלת שם – בסיוע לתלמידים, בליווי פרטני. וגם המורות החיילות. אני לא.

בשלוש השנים האחרונות עבדתי, במסגרת 'מורשה'*, בבתי"ס רחוקים. אבל יותר ויותר הרגשתי שיש בזה משהו לא נכון. "כרמי שלי לא נטרתי…" הפוטנציאל של ההפריה ההדדית בין בית ישראל לבית הספר רחוק מאד ממיצוי. אני תופס את בית הספר כסוג של נושאת מטוסים. עזרה פרטנית היא מלאכת קודש, אבל היא משולה לטיפול בתאי הירכתיים, ללא השפעה משמעותית על הכיוון הכללי של בית הספר.

השנה הזדמן לי לשמש כמנחה-תהליך ב'מקיף גילה'. אנסה להסביר משהו מהתפיסה הפדגוגית של 'מורשה', אותה הבאתי איתי לעבודה. רבים יודעים, שלעיתים קרובות יש בבית-הספר המון עשייה, אבל חסר סיפור. יש המון לימוד של ידע, אבל מעט לימוד חווייתי. יש המון דיבור של המורים, ומעט מאד דיאלוג אמיתי, ודיבור של התלמידים. התפיסה הפדגוגית של 'מורשה' מדברת על יצירה של ציר-מארגן של זהות וערכים לכלל בית הספר. הכיוון – הוא של יהדות חברתית, תוך מתן מקום לתלמיד המסורתי. יהדות המדגישה את המידות של האדם, ואת הערכים החברתיים שלו, ואת הדיאלוג והקשר בין אנשים. ואהבת לרעך כמוך.

הדרך העיקרית ליישם זאת בתוך הכיתה – היא על ידי טיפוח של למידה דיאלוגית של טקסטים מ'מורשת ישראל'. בצורת הלימוד הזו יש דגש על הקשר בין זהות יהודית לערכים. ניתן מקום לתלמיד לדבר, לשוחח. יש דגש על חוויה, על קשר עם המסורות בבית.

נכנסנו למקיף והתחלנו לעבוד עם שכבת ז'. הם רכשו חוברת-עבודה טובה, שמתאימה ללמידה בחברותות, ופינו זמן של שעה וחצי כל שבועיים בהן אני מלווה את צוות המחנכים. מי שתומך בלמידה בחברותות בכיתות אלה הסטודנטים שלי מבית ברל, ביום א', ותלמידי המכינה ביום ב'.

במהלך העבודה שמנו דגש רב על הקשבה, ועל מיומנויות דיאלוגיות של התלמידים. התחושה שלי היא שצוות המחנכים הוא צוות מסור. שהביטחון שלהם בצורת העבודה הזו הוא היום גדול. שהם אמנם אינם מורים מדופלמים ליהדות, אבל הם מסוגלים ונהנים "לחנך ביהודית".

ואני, כשאני עובר היום ליד חבר'ה מהמקיף – מרגיש שייכות. מרגיש קשר. מרגיש קירבה וחיבה.

*מורשה – רשת של בתי ספר ממלכתיים וממ"ד שקמה במטרה לתת מקום לתלמיד המסורתי, תוך דגש על יהדות-חברתית.

מודעות פרסומת

יעקב יוצא לשדה

דברים מתוך הלימוד בבית המדרש על פרשת תולדות. מאת ברק שפריר.

 

יצחק זקן, קורא אליו את בנו הבכור.

עשיו עונה ב"הנני" קצר ולעניין הוא נמצא ומוכן.

יצחק מבקש ממנו להכין טקס, סעודת מצווה של מטעמים מין הציד כיאה לאיש שדה כמו יצחק וכמו עשיו, מסורת חדשה של ברכות העוברות מאב לבן במשפחותיהם של אבות האומה.

רבקה שומעת את הדברים וחושבת איך להעביר את הברכה לבנה האהוב יעקב כפי שהיא מבינה מהנבואה שקיבלה כשהיו הבנים בבטנה.

היא לא מדברת עם יצחק, אלו לא סוג היחסים שיש ביניהם. היא מתחמנת אותו, אולי טוב לו ליצחק שיש מי שמכוון בשבילו את הדברים, לא כל דבר צריך להגיד בפנים.

אגב כך היא מלמדת את יעקב כיצד לתחמן, כלי שימושי שיצטרך לו בעתיד. הבחירה שלו צריכה להיעשות כך כדי להמשיך את האומה, אבל יש לה תוצאות שהוא יצטרך להתמודד איתן בעתיד: הוא יידרש לצאת מהתמימות ומהאהל לעולם, לשדה הגדול.

יעקב מתחפש לעשיו, לוקח קצת מהחספוס שלו וממיומנויות השדה.

יצחק שואל אותו  פעמיים מי אתה בני? הוא שם לב שזה לא עשיו ונותן לו אפשרות להתוודות ולקבל את הברכה המגיעה לו, ברכה שהוא הכין במיוחד ליעקב.

בפעם הראשונה שיצחק שואל מי הוא יעקב עונה לו במילים הבאות:

"אנוכי עשיו בכורך עשיתי כאשר דיברת אלי קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך"

יצחק מבין שזוהי שפת איש אוהלים, שרגיל בדיבור, כמו יעקב.

בפעם השנייה הוא עונה בקיצור – "אני" – הוא רוכש קצת משפת השדה וזוכה בברכה לאיש השדה שהוא מתחיל להיות, לחיות בארץ שהאל מברך בגשמים.

אחרי שיעקב קיבל את הברכה של איש השדה מגיע עשיו ומבקש מיצחק את ברכתו שלו, את הברכה שנותרה. יצחק לא רוצה לתת לעשיו את הברכה השנייה. יצחק אינו בטוח אם היא מתאימה אבל עשיו מתעקש, ומקבל את הברכה שקוראת לו להיות חופשי ולפרוק עול, ברכה דומה לזו שקיבל ישמעאל, ברכה שהייתה אמורה לאזן את יעקב כאיש אוהלים תמים אבל עכשיו מחזקת את איש השדה שבעשיו.

עשיו רוצה להרוג את יעקב ורבקה, שמכירה את בנה, מבינה זאת ושוב מתחמנת את יצחק לעשות כרצונה. במשפט היחיד בו נזכר שרבקה ויצחק מדברים ביניהם היא מתרצת "קצתי בחיי מפני בנות חת". רבקה יודעת שלעשיו שתי נשים מבנות החתים, שיצחק שונא. יצחק מודע לסכנה הטמונה בנישואין עם בנות הארץ ומבין את חששה של רבקה שזה יקרה גם ליעקב.

יצחק מתבלט בפסיביות שלו שמאפשרת לו לשחרר את בנו מלהיות פסיבי כמוהו ולצאת מחוץ לחיק המשפחה ואל המסע שלו שיוביל אותו להיות אקטיבי בדיוק כמו אמו רבקה שיצאה למסע משלה וכמו סבו אברהם שיצא למסע משלו. כך הוא ממשיך את הברית.

יעקב קונה בכורה וגונב ברכה. בכך הוא מאזן את איש האוהלים התם שבו ולומד להיות האדם הנכון להמשיך את הברית. הוא כבר לא אוחז בעקב. בפרשה הבאה יצא להמשיך את נדודי האבות.

לקראת פסח

דברים מתוך סדנת כתיבה לקראת פסח. הסדנה מסכמת לימוד לקראת פסח על חמץ ומצה, על קטע קטן מהמשנה, מסכת פסחים, שמדבר על ליל הסדר ועל הצעקה והדיבור שביציאת מצרים. כמו כן, היא מסכמת את חווית הלימוד בבית המדרש עצמה. השבוע ובשבוע הבא יתפרסמו דברים מתוך הסדנה במקום פרשת השבוע.

מאת יגאל סימון

אנשי מדרש פסח יושבים לפני, מתעמקים, מנסים להבין את סודות הבריאה, סודות האדם, סוד. מנסים לחפור ולגלות בורות (נשברים?) אשר יכילו מים ללבם השבור, העצוב, החסר. עניים הם האנשים, חסרי מוצא, כלואים בין המצרים, משחרים לגאולה וחסרי יכולת. מי ילך ויראה לנו דרך של תשובה, של נהמא, של עוני, של זעקה נשמעת. מייללת רוח במרחבי הנצח של הזמן האבוד ושאיננו נתפס מראשית (שאין?) עד תכלית (שיש?)

ומה אנחנו בכל העניין הזה?

כמעט רגע ואכלהו!

והסנה איננו אוכל.

זעקת התינוקת מסיחה את דעתנו הכלואה ברצונה לחפש, הכלואה בבית העבדים של הגאולה, הנמצאת כאן ועכשיו. רק גלגל האבן. רק שב. רק הנח. רק קבל. רק ורק ורק. כלואה בדרכים והנהגות של יודעי דרך. מוצא שמים, מוצא מים.

ציפיות נכזבות. חלומות נרקמים, תהליכים מתהלכים ביננו.

האם המילה תשחרר כל זאת?         תגאל?

מאת אלכס חזן

כמו קמח מתנפח

נערמים דפים,

אפילו עני שבישראל

יבוא וייתי

עד שיסב המסובב.

אין קץ

לניסיון להיאחז

בכחול השמים,

אך השקוף-

גם משקיף.

מתוך ערלות שפתים

יביע אומר.

דרוש תהליך

מאת אורי וייל, בוגר מכינה ג', לומד בישיבת שיח וחי בבית ישראל.

הגעתי להנחות ב"ממזרח שמש" כנראה משום שלא יכולתי למצוא את עצמי לגמרי בשום סוג אחר של פעילות חברתית. חיפשתי דרך לפעול מבחינה חברתית (ודווקא באופן שקשור למודעות פוליטית ולהתכוונות לצדק חברתי) מבלי לנטוש את הכמיהה שלי למפגש מהותי וגבוה יותר עם בני אדם, ואת הזיקה האישית החזקה שלי ללימוד מעמיק בתורה ובמקורות. בדיעבד, אני רואה היום כי התהליך האישי שאני עברתי קשור למגמה יותר חזקה שאני מזהה בשאלת דרכי התיקון בחברה הישראלית.
פעמים רבות קיננה בי התהייה לאן בעצם מועדות פני המפעל של בית ישראל ואחיותיה ברחבי הארץ, אם הן לא מצליחות ליצור תנועה משמעותית שבאמת מצליחה לשנות משהו בחברה הישראלית. מבקרים שונים העלו את האמירה כי יש בלימוד סוג של התרפקות אישית והנאה רוחנית ואינטלקטואלית שמנתקת את הלומדים מהצורך באמת לעשות משהו לתיקון. בנוסף טענו כי הלימוד המתחדש הוא סוג של תופעה פוסטמודרנית, שהרמת דגלים ומאבק למען צדק לא עולים עמה בקנה אחד. יש הרבה צדק באמירה זו, אך יש בה לדעתי גם סוג של נוסטלגיות שלא רגישה לצרכיי ולרצונות של רבים בדורנו. אמנם בינתיים תופעת הלימוד המתחדשת לא מולידה תנועת תיקון משמעותית מספיק ביחס לכוחות ההרס בחברה, אך לדעתי דווקא בה טמונה האפשרות האמיתית להיווצרות הדרגתית של תנועה כזו. הדבר קשור במודל פשוט יחסית שאני אנסה לנסח: בעבר, וגם היום, נוהגים לדבר על חזון ומעשה כשני הגורמים המרכזיים בתיקון, המתנגדים ומשלימים זה לזה. לדעתי, היום צריך לדבר על שלושה גורמים: חזון, מעשה, אך יותר מכל- תהליך.
אני לא מאמין ששום תנועה של צעירים יכולה לקום היום מבלי שחבריה יהיו שותפים יחד לתהליך שיהיה מפרה עבורם וישתלב עם עולמם הפרטי המורכב. בנוסף, מניסיוני האישי למדתי שהרצון לשים דגש על חזון ו/או מעשה כבסיסים בלעדיים לתנועה יוצר מצב שקשה לשלב ידיים, משום שמילים אלו שולחות אותנו להגדיר בצורה חזקה את דרכנו וזהותנו ולהראות כאילו אין בנו שום מבוכה או תהייה באשר לדרך לפעול במציאות. כך נוצר מצב של ויכוחים קשים על זהות הדרך עוד לפני שהיא מתחילה. דווקא הכנסת התהליך לתמונה מאפשרת לנו להודות בענווה במבוכה שלנו ומתוך כך לגשת לבירור משותף תוך כדי הליכה. העובדה שאין מטרה משותפת מוגדרת ופשוטה מאפשרת דרישה מתמדת מהחברים לצמצום הדדי של רצונותיהם הפרטיים (דווקא משום שאינם נזנחים בצד), צמצום שאמנם יש בו מלכתחילה הגבלה מסוימת לרצונות הפרט אך שבסופו של דבר מביא לשותפות רצונות פורה.
לימוד הוא לפי דעתי חוד החנית בתהליך החיבור בין פרטים לטובת תנועת תיקון. עם זאת, על מנת שאכן כך יהיה, יש להקשיב לקולות שמזהירים מפני שקיעת יתר בלימוד רחפני וחסר פירות. אני חושב שכבר היום הלימוד והתהליכים שקורים במקומות שונים במקביל מתחילים ליצור רשת חברתית בהתפתחות, שבשעת כושר תוכל אולי לייצר תנועה משמעותית.

על לימוד תורה ותיקון עולם

בימים אלו אנו הולכים וקרבים לקראת חג השבועות,  חג ההתקשרות והברית שלנו עם ה' ותורתו. "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה-לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו." שלמה – מלך שהשלום שלו.
חג השבועות הוא חג מתן תורה אך הוא גם חג קבלת התורה- "קב"ה, ישראל ואורייתא- חד הוא."
כאשר ישראל מקיימים את התורה לשמה הם ממשיכים לעולם את אורו ואת דרכו של הקב"ה. והרי זה יעודנו מקדם- להביא לעולם את ברכת "דרך ה', לעשות צדקה ומשפט", בדרך של בניית עם שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", עם שיאיר לעולם בקיום ברית סיני, שבדוגמת חייו יקרין ויראה לעולם אפשרות וייתכנות של קיום חברת צדק וחסד נעלה למופת- בבחינת "אור גויים", לתקן עולם במלכות שדי. כל זאת במטרה להביא את כלל האנושות להכרה ולבחירה בדרך של טוב, ולהביא לגאולת העולם מאזיקי הרוע של עצמו. עולם שבו המניע לכל המעשה האנושי הוא אידיאולוגיה של חסד, אחריות וערבות.  עולם שמבטל את הרוע בחינת "את שעליך שנוא, לחברך לא תעשה" "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

כמו שאמרנו, קבלת התורה היא קודם כל קבלת הייעוד והשליחות הנ"ל – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בימים אלו של הכנה צריך להזכיר את התנאים לקבלת התורה: א. שלום ואחדות ב. קדושה וטהרה* .  ימי ספירת העומר הם ימי שמחה, התכוננות, הזדככות וטהרה המביאים לענווה שמאפשרת את האחדות.

ע"י לימוד תורה לשמה מתקשרים עם הקב"ה, ע"י קיום תורה לשמה ממשיכים את אורו וממליכים אותו בעולם הזה.
"מרגלא בפומיה דרבא (רגיל היה רבא לומר) תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו… שנאמר "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם." 'ללומדיהם' לא נאמר אלא 'לעושיהם' – לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה." (ברכות, י"ז)
אני מאחל שנצליח לקיים את התנאים, ללמוד ולקיים את התורה לשמה, תורה שמעדנת את לומדיה, עושה אותם בעלי מידות טובות, אנשים שהם עצמם תורה, שלבבם טהור, שהם בעלי ייעוד ושכל מעשיהם לשם שמיים, אנשים שהם מרכבה לשכינה.

אחרי המלחמה האחרונה בלבנון הרגשתי פתאום שאין לנו זמן, ושלמרות חילוקי הדעות, המטרות השונות והבדלי התרבות והחינוך, אנחנו מוכרחים להצליח לבנות קשר דיאלוגי וליצור שפה משותפת ושיתוף פעולה עם כל המרגישים צורך בתיקון (והם רבים מאוד ולא נפגשים מספיק).
עלינו לערוך ביחד בירור עמוק בשאלות הזהות היסודיות שלנו: מי אנחנו? מי אנחנו רוצים להיות? מה מחבר בינינו? ומה היעוד שלנו? לדעתי, הבירור הזה הוא לא עניין של איכות החיים הרוחניים שלנו אלא שבעת הזאת, הוא מתנה את עצם קיומנו.
ואני בטוח שיש לנו את הכוחות לזה, וגם כאשר הדרכים שונות ומגוונות ניתן להגיע להסכמה על השקפת עולם ודרך חיים של עשיית חסד וערבות בין אדם לאדם, ניתן בפשטות להתקשר על דרך של תיקון המידות וטהרתן (צמצום פערים, רגישות וצדק חברתי, דיאלוג, עידון היחסים בינינו, שיח כנה ומימוש ערכים במעשה), והדרך הזו של עילוי האדם ותיקון החברה מאפשרת חיבור והשראת השכינה בינינו.
יש בידינו ומוכרחים אנחנו להתחדש, להתעלות ולחזור להיות חברה בעלת ייעוד, חברה שהיא עצמה אור שיאיר לעולם.
חג שמח לכולכם באהבה גדולה,

הושע.

* כפי שכתוב בפרשת יתרו:
א.    "ויחנו במדבר , ויחן-שם ישראל נגד ההר:" – כאיש אחד בלב אחד [מכילתא] –אחדות-.
ב.    "ויאמר ה' אל-משה לך אל-העם וקדשתם היום ומחר… והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני:"-קדושה-.