קטגוריה: מוסר

בדרך הברכה

רשמים מלימוד פרשת לך לך בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית, י"ב, י'). למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

מודעות פרסומת

חטא וגלות, אדמה ואחריות.

דברים מתוך הלימוד בבית המדרש, מאת כנרת רוזן

למדנו את סיפור קין והבל שבפרשה. תוך כדי לימוד, הבחירה של קין לרצוח את אחיו התחברה לי לבחירה של אדם הראשון לאכול מפרי עץ הדעת. שתי בחירות אלו יצרו רצף של בחירות שהשפיעו על גילגולי המציאות. בראשית הבריאה הקב"ה שם את האדם בגן עדן, נתן לו ארץ, אדמה, ותפקיד- להיות השומר של הגן. שם אותו במציאות שטמונים בה הרבה כוחות ופוטנציאל להיטיב, לקדם ולפתח את העולם. כשבצד גם נמצאת אפשרות הבחירה- האזהרה מאכילה מפרי עץ הדעת. האדם ניצב בפני בחירה- לבצע את תפקידו וכך להוציא לפועל את הפוטנציאל, או לאכול מעץ הדעתכשהתוצאה, על פניו, תגרום למותו. האדם בחר לא נכון, אכל מפרי עץ הדעת וגרם על ידי כך לגירושו מגן עדן, מארצו. גן עדן נסגר בפניו והוא עבר לארץ אחרת, פחות טובה וסגולית, שהפוטנציאל בה קטן יותר והאפשרויות בה נמוכות יותר. הוא יצטרך לעבוד קשה. במקביל, נוסף לו מימד של בחירה יותר משמעותית- עכשיו הוא "יודע טוב ורע"- הבחירה ברע יותר קרובה ונגישה.

קין והבל נולדו למציאות החדשה. כמו הוריהם, נולדו בארץ שיש בה פוטנציאל ואפשרות להיטיב, וזה תפקידם. קין עובד אדמה, מחובר לארץ ומוציא ממנה פירות. כמו אביו, גם קין בחר לא נכון, למרות שאחרי שה' לא שעה למנחתו הוא הזהיר אותו מפני המעשה שהוא עלול לעשות: "לפתח חטאת רובץ". הרג אחיו הוביל לגירוש מארצו ולביטול תפקידו וגזר עליו להיות נווד.

אני מרגישה שהבחירות של אבותיו משפיעות גם על המציאות שלנו היום. מציאות שהיא לא אידיאלית, שהטוב בה מוסתר. מציאות שהחטא בה קרוב ונגיש, "לפתח חטאת רובץ", מציאות שדורשת התמודדות ובחירה תמידית ומחייבת אחריות גדולה.

אובמה טוב ליהודים?- זאת לא השאלה

מאת דרור בונדי, חבר קהילת בית ישראל, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית בבר אילן ומחבר הספר "איכה" על משנתו של אברהם יהושע השל

נוכח נאום אובמה בקהיר עסוקה ישראל — שמאל וימין כאחד — בשאלה האם אובמה טוב ליהודים. אלה משבחים את הנאום ואלה מגנים, אלה מפארים ואלה מזלזלים. דא עקא, לעתים עריצותה של שאלה אחת מונעת מאתנו לראות שאלות אחרות.

שאלה נוספת, חשובה לא פחות, שחייבת להעסיק אותנו היא האם אובמה טוב לעולם. עובד ה' באמת אינו נצמד לדבר אחד אלא פתוח תמיד להפתעותיו של א'–והי ההיסטוריה.

הבה נאזין ברצינות לשיח האמוני של אובמה וננסה להתייחס לנוכחות א'–והים בנאומיו כמשהו אותנטי ולא רק כגיבוי ריק לרעיונות ליברליים במהותם. בניגוד לבוש, שיצא כדבריו למסע צלב נגד תנועת אל קעידא, שכן הוא חי באמת ובתמים בתודעה נוצרית, א'–והיו של אובמה הוא בורא עולם שהאכפתיות העמוקה שלו נתונה לאדם באשר הוא אדם:

אני יודע שיש רבים — מוסלמים ולא מוסלמים — שמטילים ספק אם אנחנו יכולים לעצב את ההתחלה החדשה הזו. חלק מבקשים ללבות את להבות הפילוג … חלק טוענים שזה לא שווה את המאמץ — שזהו גורלנו לא להסכים, וציביליזציות נידונו להתנגש אחת עם השנייה. רבים אחרים פשוט מטילים ספק אם שינוי אמיתי יכול לקרות. יש כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה חוסר אמון … קל יותר להאשים אחרים מאשר להביט פנימה; לראות מה שונה במישהו מאשר למצוא את הדברים המשותפים לנו. אך עלינו למצוא את הדרך הנכונה, לא רק את הדרך הקלה. יש גם חוק אחד בלב כל דת — ואהבת לרעך כמוך. האמת הזו מתעלה על אומות ואנשים — אמונה שאינה חדשה; שאינה שחורה או לבנה או חומה; שאינה נוצרית, מוסלמית או יהודית. זוהי אמונה שפעמה בערש הציביליזציה, ועדיין פועמת בלבם של מיליונים.

הדתות כולן הן גילוייו המקבילים של א'–והים, אך בה בעת הן נתבעות להיות נאמנות לערכיו. לא לחינם הקדיש אובמה בנאומו לעולם האסלאמי פרק שלם על מעמד האישה.

האין מקום לדון בשאלה האם בשורה רוחנית זו טובה לעולם? האם כדאי שמיליוני צעירים מוסלמים שהאזינו לנאום ייפתחו לכיוונו הרוחני, או שמא עדיף שייוותרו בתפיסתם העכשווית?

התגובה הישראלית המיידית, שדוחה את הרוח בשם התכלס, שחרדה לנאיביות שסופה שואה, רצה מהר מדי לבחינה המעשית. אמנם שאלת מימוש חזונו של אובמה ראויה לדיון רציני ומעמיק כמו כל אמונה רוחנית אחרת, כמו כל אמונה תמימה בבורא עולם שנדרשת לשאלת התממשותה בעולם נעדר א'–והים,אך הבה נשתהה לצורך בחינתה הרוחנית.

ההשתהות עשויה להצמיח סוג חדש של התמודדות עם גישתו של אובמה לישראל. מה שומע אובמה מנתניהו ומברק בפגישותיהם עמו? שיקולי ביטחון סותרי ערכים. ישראל אינה פונה לאובמה במישור הרוחני והערכי. היא רואה עצמה כחילונית. היא רואה את מקור זכותה לעצמאות בשואה, לא בא'–והים; בזכותה הטבעית וההיסטורית לנחלת אבות, לא בכך ש"כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". אולי אובמה הומלך עלינו כדי לקרוא לנו לשוב לעצמנו, לברר לעצמנו את עומק אמונתנו? במה נתייחדה היהדות? איננו העם היחיד בעולם שרואה עצמו כעם נבחר לא'–והיו, איננו הדת היחידה שמאמינה בבורא עולם. סוד קיומנו הייחודי נעוץ במסתורין הזיווג בין בורא כל האדם בצלם לבין כנסת ישראל באירוע הבלתי נתפס שבו מלך העולם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בסוד השכנת שכינתו של מי שאמר והיה העולם בעירו אשר בחר.

האם לא שכחנו את בשורתנו? האם לא טשטשנו וצמצמנו את ייחודנו? האם לא אבדה לנו היכולת לבאר לעצמנו, קל וחומר לאחרים, את סוד קיומנו?

* פורסם בעיתון "נקודה"

במחנה ובסביבות המחנה

דברים לפרשת בהעלותך,           מאת דביר גזונדהייט

– שמע אחי, הסיפור הזה של בני ישראל במדבר – 40 שנה. בסך הכול לא סיפור כזה נחמד –  ודי מבאס בתכלס. רק ירידות, לא מפסיקים לעשות פדיחות. רק חטאים!

– תראה, זה לא פשוט, תהליך חינוכי זה תהליך די ארוך, ויש בו גם כישלונות.

– אבל ראבק! איך אפשר להתלונן, ואז לחטוף שרפה עצבנית בכל המחנה ולעשות את אותה השטות בלי להתבלבל בפסוק הבא?!

בפרק י"א, פסוקים א' ו- ד', ניתן לראות נפילות חוזרות ונשנות של עם ישראל:

"ויהי העם כמתאוננים … וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'", ומיד אחר כך: "והאספסוף אשר בקירבו התאוו תאוה…"

בבית המדרש ניסינו להתמודד עם השאלות שסיפורים אלו מעלים: איך יתכן שהם מכעיסים את ה' אחרי כל הטוב שהוא עשה להם, למה בתורה כל הזמן מלכלכים עלינו, מי זה בדיוק האספסוף ומה בכל זאת אפשר ללמוד מסיפור כזה.

העם מנסה להתמודד עם מצב של יציאה מעבדות.  הדבר הכי קל בשביל עבד זה להיות עבד – לציית לפקודות ולא להתחנך. הדבר הקשה ביותר, מצד שני, הוא ללמוד תורה. הוא שואל את עצמו: עבד – ללמוד ?! מה זאת אומרת? אני מבין רק – תשטוף רצפה, תכין לי אוכל, תטאטא לי את השביל.  ציווי ועשייה ציווי ועשייה, האדון לוקח אחריות, העבד מבצע.

להתחנך – לעבור מסע אל התורה זה לא לקבל מצוות, לעשותן ולשכוח מזה.  זו עבודה עיקשת, קשה ומלאה התפקששויות. כך גם בתורה. התנ"ך הוא אוסף של סיפורים על אבותינו, על חייהם ההתמודדויות שלהם והרבה מאוד על למה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות – אבותינו פספסו לא מעט, והתורה ניתנה לנו על מנת שנלמד אותה ולא כדי שנשאר בביקורת על הקדמונים או שנפרש את התורה בצורה כזו שהם היו מלאכים ושרק כך אפשר – שזו חברה אידילית – עובדה המשיח עדיין לא הגיע…

כי בכל תרבות קדומה – המלך, השליט כותב את הספר. והמלך אף פעם לא טועה!

לעומת זאת, בתורה, אנו קוראים על החיים האישיים של אברהם יצחק ויעקב ולא חוסכים מאיתנו אפילו קטעים ממש אישיים. עד שנגיע לסוף ספר מלכים כבר נשתגע מהשחיתות של המלכים הקדמונים.

רק עם חופשי יכול להרשות לעצמו ללמוד את הטעויות שלו שוב ושוב. כי הוא מאמין בעצמו שיתקן את עצמו. ישתפר וישתפר כל הזמן, כל יום הוא התמודדות חדשה עם המצוות, כל אחד והחיים שלו. ההתמודדויות שלו. כל אחד צריך לדלות מהתורה מה שהוא יכול להשיג. כמה שיותר. את המצווה שנוגעת לו כאן ועכשיו  – זו תורה! וזה הדבר הכי קשה בחיים. הרבה יותר קל לבצע שורת פקודות בלי להתכוון. זה לא מספיק. ה' רוצה מאיתנו שנהיה טובים. שלא נהיה עבדים, שנחשוב על מעשינו, נבין את החיים שלנו, נרגיש אותם – את החיים על כל העוצמות הגלומות בתוכם.

אפשר להרגיש את יצר החיים בפרשה שלנו. יש עת רצון גדולה בפרשה שלנו. רצון חזק הוא הסימן המובהק שפגענו בול, שהדברים מגיעים מבפנים. העם רעב לבשר, הזקנים – לנבואה.

– ה' אומר: נמאס לכם מהמן  – מצפיחית הדבש, טוב! ואז השם מבטיח להם ככה חודש לספק  להם בשר בכמויות מפחידות – כמה סניפים של בורגרס בר (או מי שאוהב – מקדונלדס) ינחתו עליהם לגובה ולרוחב, ועוד במדבר.

– מה ואח"כ כשהם עוד לא הספיקו לדחוף קיסם בין השיניים אלוקים מכניס להם ככה?!

"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם, עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"

ואל העם תאמר – התקדשו למחר ואכלתם בשר. בבית המדרש נשאלה השאלה – האם ה' נותן כאן הזדמנות לאכול בקדושה במעמד או שזה רק מבחן שנועד לכשלון?

האם יכול להיות שה' שמאפשר לעם לאכול – מבטיח להם חודש של תענוגות ותאוות בשרים ומיד מחסל את העם ברשעות לועגת. למה הוא לא עושה מה שהבטיח?

בגלל הרצון, הבקשה של בני ישראל היא לגיטימית ומתקבלת על ידי האל: אתם רוצים בשר – אתם תאכלו בשר עד שלא תרצו יותר אני אספק לכם כמויות שלא חלמתם שאני מסוגל לייבא מהאוויר. הוא מבטיח להם. הוא מזהה נקודה חיובית של רצון הבא מלמטה. כשהרצון הופך לתאווה – הכמות הופכת לעיקר והרצון האמיתי והבריא נדחק לקרן זווית– האל מציב גבול: מי שבולס ללא שליטה ממקום של תאווה בלתי נשלטת  – נשרף באש התאווה ומת מיד.  כך עובד תהליך הלמידה של העם כולו, על ידי דיאלוג עם האל, ניסוי וטעייה, התקרבות והתרחקות.

מצד שני יש את הזקנים: כשמשה אוסף אליו שבעים זקנים המתנבאים באהל מועד מחוץ למחנה, אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה. נראה שאפילו כששאר הזקנים פוסקים מלהתנבא: "ויתנבאו ולא יספו", אלדד ומידד עדיין מתנבאים. יהושע זועק – הפקרות! שערוריה! אבל משה מרגיע אותו: הגיע הזמן לפתוח את השער: "מי ייתן כל עם ה' נביאים!"

התעוררות הרצון מופנית גם לכיוונים חיוביים- הרצון להשתתף בהנהגה ובסדרי המחנה. לא רק לקבל דברים מלמעלה אלא גם לצמוח אל תוך עשיית רצון ה' מלמטה.

שנזכה לחיות חיים מלאים. של חסד –  טוב ואושר רב !

שבת שלום!

למה ואיך להקריב קרבנות

דברים לפרשת ויקרא מאת אפרת וייל

בפרשת ויקרא מוזכר לראשונה הביטוי "קרבן". זו לא הפעם הראשונה בה מישהו מקריב קרבן בתורה, אבל זו הפעם הראשונה בה הוא נקרא "קרבן"- לפני כן העלו עולות, "לקחו" בעלי חיים שונים, עשו "פסח" (כנראה שם נרדף לקרבן גם) וכדו', במקרים בודדים של ציווי או נדבה. מערכת הקרבנות המופיעה בפרשה היא מערכת ממוסדת המכילה ציווי לעתיד ולדורות. ציווי זה מעמיד בפנינו את אחת השאלות הקשות ביותר להתמודדות לאדם המודרני- למה, ואיך אפשר, להקריב קרבנות. בבית המדרש שלנו השאלה הופכת קשה יותר, לאור הנטיה שלנו לקחת אחריות על כל דבר, לנסות להגיע אל הטקסט מן הנקודה האישית, "להתחבר".

פרספקטיבה הסטורית

אפשר לראות כמה נתיבים עיקריים לתשובה לשאלה הזו. ניתן להסתכל על העניין בפרספקטיבה היסטורית, לומר: פעם הקריבו קרבנות אדם" או- "פעם ההרג בין אנשים היה נפוץ" והיה צורך בסובלימציה- יהרגו כמה חיות, כך יהרגו פחות אנשים. הבעיה בתשובה הזו, ובכל תשובה אחרת שהשורה התחתונה בה היא שהיום כבר לא צריך את זה, היא שאין לדבר סוף. על כל מצווה אפשר להגיד "היום כבר לא צריך את זה". כיבוד הורים? פעם הורים היו מתים מיד אם הילדים לא היו דואגים להם בערוב ימיהם. היום הם יכולים להסתדר לבד עם חסכונות, ביטוח לאומי וכו'. היום כבר לא צריך את זה, וכך אפשר להפעיל פרספקטיבה היסטורית כדי לבטל כמעט כל מצווה. ובכל מקרה, התשובה הזו מהווה בעיה לאנשים שרוצים להאמין שהתורה נכתבה לדורות ותמיד צריך כל אות מתוכה.

הקרבנות כציון חרטה ובקשת כפרה

הלימוד הוביל אותנו באפיקים המוכרים- הדרישה של התורה ממנהיגים חוטאים להביא קרבן ולכפר על חטאיהם, למרות מעמדם. אריאל העלה השערה לגבי קשר בין חטאים בשגגה של הכהן הגדול והעם, שמופיעים ראשונים בפירוט החטאים בשגגה שיש להביא עליהם קרבן, לבין חטא העגל: הכהן הגדול והעם הם שחטאו בחטא העגל, מתוך דברי אהרון לאחר חטא העגל ניתן להבין שהוא עשה זאת בשגגה, והקרבן אותו מביאים- פר. אבל עם כל היופי שבכניסה לפרטים של החטא והאשמים- בסופו של דבר הדיון חוזר לשאלת הקרבנות: ברור שזה דבר טוב להכיר בחטא, להתחרט עליו, לקבל על עצמך לא לחזור עליו, ועוד יותר יפה כשמי שמכיר בחטא הוא איש ציבור, אבל למה לאחר ההכרה בחטא צריך להקריב קרבן? מה הקשר בין חטא לקרבן, ויותר מזה- גם אם פעם היה קשר כלשהו בין חטא לקרבן- מה הקשר היום בין חטא לקרבן?

על קרבנות מגניבים בהיסטוריה, ועל אלה שלא

בעצם, לא כל קרבן הוא על חטא. חלק מהקרבנות הם פשוט דרך נחמדה לשמוח עם אחרים, הזדמנות לתת לכהנים את חלקם בבשר הצלוי ולאכול ארוחה טובה לציון שמחה מתוך מודעות אל הקודש. יש גם קרבן צמחוני, שהוא בסדר גמור, ומצידנו, אפשר שיבנה מחר בית המקדש ויקריבו שם רק מנחות צמחוניות כל היום. בסופו של דבר, שאלת הקרבנות יכולה להצטמצם לחלק קטן מן הקרבנות- הקרבנות שנשרפים לגמרי עד שלא נשאר מהם כלום (אלא אם כן אתם צמחונים, ואז יש לכם בעיה עם חלק גדול יותר מן הקרבנות). הקרבן שלמדנו עליו בבית המדרש- קרבן שמביאים על חטא בשגגה, הוא כזה שנשרף כולו: חלקו הקטן מוקרב על מזבח העולה, חלקים פצפונים מפוזרים להם לכיוון הפרוכת ומסביב למזבח הקטורת, וחלק גדול נשרף מחוץ למחנה, ונראה שהחלק הזה הוא שאריות, או משהו כזה, ואיך חלק כל כך גדול של חיה יכול להיות שאריות.

למה ואיך להקריב קרבנות

נראה שבסוף הלימוד נשארנו בתחושה של שאלה גדולה. הלכתי איתה הביתה. הרגשתי צורך להסביר לעולם: "אבל היהדות היא יפה, אנחנו לא כאלה באמת", אבל היינו כאלה באמת וסתם אמרתי. כרגיל במקרי חירום, התקשרתי אל ההורים. ההורים אמרו לי שלא כל התשובות נמצאות בתורה. הבחירה שלי לאמץ את היהדות גם מרצון היא בחירה בדיאלוג מתמשך עם היהדות. כמו בכל קשר אמיתי שבחרתי בו בחיים וכמו בקשר זוגי וכמו ההתמודדות המתמשכת של כל מיני אנשים שדווקא כן יש להם מקצוע (בניגוד אלי) עם הפידבקים שהם מקבלים בעבודה.  ההורים אמרו: התורה שבעל פה עוד לא נסגרה. עוד יהיו פתרונות לכל השאלות, צריך להאמין, אנחנו עובדים על זה, אולי יעבדו על זה גם אחרינו.

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

אווירונאוטיקה, זלדה ופרשת משפטים

אווירונאוטיקה[1], זלדה ופרשת משפטים

מאת אלכס חזן

לא ארחף בחלל

משֻלחת רסן

פן יבלע ענן

את הפס הדקיק שבלבי

שמפריד בין טוב לרע.

אין לי קיום

בלי הברקים והקולות

ששמעתי בסיני.

(זלדה, וגם שיר במסגרת על הקיר בבית המדרש)

שלשה חודשים לאחר יציאת מצרים עם ישראל מוצא את עצמו בתוך מחזה פירוטכני- אורקולי שהעילית שבסרטי הוליווד קטנים עליה: קולות, הרים עשנים, שופרות, ברקים… המחזה המרהיב מתחיל עוד בפרשה קודמת כשמשה עולה להר סיני, והעם עומד מתחתיו, והמעמד ממשיך לפרשתנו.

רק לפני שלשה חודשים עם ישראל היה מצוי במציאות, שלמרות כל הסבל שהיה בה, הייתה בה ודאות. יש במציאות הזאת מעין ביטחון שיש סדר יום, שיש מישהו אחראי עליך, שיש מה לאכול. לא סתם מתגעגעים בני ישראל למעדני המצריים: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יי' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמ' ט"ז; ג').

מאז אותו ליל פסח של יציאת מצרים כבר אין ודאות. עם ישראל "הולכים אל הלא נודע", כל הסדרים- חברתי, כלכלי והנהגתי משתנים. הטיול השנתי למדבר סיני התברר כהרפתקה לא פשוטה כלל וכלל ונראה כאילו לדרך אין סוף. המן שיורד כל יום, ובארה של מרים שמספקים מים באופן קבוע מכניסים קצת ביטחון לאווירה, אך נראה שאין זה מספיק. נראה שהעם נותר בחוסר ודאות, הוא במצב של "בהייה" מתמשכת ותלוי לגמרי בחסדי שמיים ומנהיגות משה.

זהו המצב התודעתי שבו מגיעים בני ישראל למעמד הר סיני. כאן העם עובר חוויה של חשיפה למה שמעבר למציאות- חוויה מפעימה, מרגשת, ומפחידה כאחד. חוויה של התעלות גדולה. נראה לי שבדיוק לחוויה כזאת מתכוונת זלדה בשירתה, כשאומרת שאין לה קיום בלעדיה.

ואז בתחילת פרשתנו באה רשימה א-ר-ו-כ-ה של חוקים מאוד מפורטים, מדויקים וגשמיים לחלוטין. אפשר ממש לדמיין את משה מבצע תנועה חצי מעגלית עם אגודלו[2] מפעם לפעם במוסרו את כל המשפטים האלו לעם ישראל. האומנם לשם כך בלבד היה כל הדאָוֻויִן של תפאורה ופירוטכניקה במעמד הר סיני? רק להציג קובץ חוקים יבש כמו שור שנוגח, שמירת חפצים, איש שכורה בור ועובר אורח נופל לתוכו?

נראה, שברגע נשגב כל כך, ודווקא בו, נוצר עיגון לקרקע- חיבור עם המציאות ע"י נתינת חוקים גשמיים שקשורים למציאות האפורה. דווקא ברגע של התעלות רוח יש צורך לא לשכוח את המציאות הפיסית שמסביב- לזכור להיות מוסרי, לדעת לקחת אחראיות על הנזקים שאתה גורם, ולא להתעלם ממי שצר לו. כי ברגע כזה יש סכנה של "ריחוף בחלל"- ההתנתקות מהסביבה שעליה כותבת זלדה בשירתה. החוקים האלה יוצרים בלב את אותו הפס הדק שמפריד בין טוב לרע.

המעבר בין יציאת מצרים לכניסה העתידית לארץ ישראל מחייב כנראה שיתקיימו בו שני הדברים האלו ביחד. בשביל כך נדרשת פגישה עם מה שמעבר למציאות, התעלות של הרוח שתגרום לשחרור ממצב נפשי ומוסרי עגום- " מ"ט שערי טומאה "[3], שנוצר במצריים. ומצד שני, כהכנה לכניסה לארץ ישראל, דרושה תודעה של אחראיות על המציאות הגשמית עד פרטיה הקטנים- הרי לא יהיה מישהו שיוריד את המן יש מאין, לא יהיה עמוד ענן שיוביל בדרך נס במדבר המציאות היומיומית.


[1] המדע העוסק בהיבטים המתמטיים והמכניים של טיסה, ובפרט במטוסים (וויקיפעדיעה)

[2] סימן היכר מובהק שמבדיל בין פלפול של תלמידי חכמים לסתם ויכוח חסר תכלית

[3] כך כינו תלמידי אר"י ז"ל את מצב ההתדרדרות המוסרית והרוחנית של עם ישראל במצריים, באומרם שאילו היו יורדים עוד קצת יותר למטה, לשער החמישים, כבר לא היו יכולים להיגאל

לקבלת פרשת השבוע שלנו למייל מדי שבוע, יש למסור את הכתובת כאן.