קטגוריה: מסע

סיפור התקשרותם של רבקה ויצחק

דברים לפרשת חיי שרה מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

קריאה ראשונה והתרשמות

איזה סיפור מדהים. הדבר הגדול שבו- ייתכנות הניסים, ההשגחה הנוכחת.

עבד אברהם נשלח לארם נהריים למצוא אשה ליצחק. העבד התאהב ברבקה "וירא כי טובת מראה היא מאוד". נוצר קליק. רבקה חמודה. בעלת מידת הנתינה. מרגישה בהתרחשות ממהרת ומתרגשת לשרת את העבד ולהכניסו אל ביתה. העבד חדור בתחושת מיידיות. יש להכות בברזל בעודנו חם. אין לתת לרגע לחמוק. המשפחה מהססת. אמנםברור שהבחור ממשפחה טובה, אך יש לדבר עוד על התנאים. קשה להתנתק. הכל מתערער, מהר.

רבקה הרגישה שזה זה. היא שמעה סיפורים על דוד אברהם. על שליחותו, על אומץ ליבור, נועזותו וטוב ליבו. היא שייכת. זה מדבר אליה.

ואלוהים איתה. יצחק בא מבאר "לחי רואי" ורואה, והיא רואה, ונכנסים לאוהל, וכאן ההתחלה.

הרהורים ומסקנות

מאוד טבוע בי הגישה הרומנטית, ההשגחתית, הפלאית לקשר בין איש ואישה כשזה קורה נכון. למרות שהרבקה נבחרה בנס, בסימן משמים, צריך לזכור שהעבד נשלח למקום מאוד מסוים, למשפחה מסויימת, עם ציפייה ואותות מאוד ברורים. רבקה לא נבחרה סתם כך מתוך כל העולם אלא מתוך כיוון ראשוני מסויים.  הנס הוא שעם כזה עומס ציפיות ודיוק בכל זאת קורה משהו.

העבד נותן לרבקה ולמשפחתה מתנות רבות. המתנות הן כלי להתקשרות. אולי גם לסמן את הבטחון הכלכלי שיביאו איתם הנישואין.

דור שלישי לנחור הסבא הולך בעקבות הדוד ובוחר בדרך אברהם. רבקה שומעת את הקריאה "לך לך" לארץ, ועונה במילה אחת: "אלך". ההרחבה של דרך אברהם נעשית דרך המעגלים הקרובים. דרך הברכה לכל הגויים היא בהרחבה איטית ומבוקרת. למרות שבהרחבת הדרך אל המשפחה הקרובה אפשר לראות איפוק או חרדה מפריצה גדולה- הניסים קורים שם.

וזאת ההתחלה. בהתחלה היתה ברית נישואים.

מודעות פרסומת

בדרך הברכה

רשמים מלימוד פרשת לך לך בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית, י"ב, י'). למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

חלומות

דברים שאמרה שקד אלכסנדר בפתיחת כנס מעגלי בית ישראל תשס"ט.

ביקשתי בקומונה שאנשי המעגלים יספרו על החלומות שלהם וכך הגיעו להם אט אט החלומות. בהתחלה מהוססים, ואחר כך בשטף: חלום על בית. חלום על אהבה. חלום על גילוי הייעוד האישי. חלום על צדק חברתי. חלום ללמוד לנגן. ללמוד תורה. חלום לקום בשמחה בבוקר. חלום על חיי משמעות. חלום על פרנסה טובה, חלום שנהיה מאוחדים, אופטימיים ונחמדים יותר זה לזה.

חלום שהעשייה בשכונה תצליח.

חלום על בית מקדש שמקרין על הכל, נותן תחושת קרבה תמידית לה', הבנה של מה רצונו מאיתנו.

חלום על נחמה גדולה: שתהיה ברחובות, נחמה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול- יבוא וייטול.

חלום, ואני מצטטת: לא להאמין לתפיסה ההישגית של החברה ושל סבתא שלי… לדעת להקשיב לקצב הפנימי שלי.

הרבה אמהות שחולמות על מציאות של אין זמן, על פנאי ופניות להספיק הכל… חלום על בית חינוך, חלום להרגיש שייך. חלום להעיז ולמסור את הנפש. חלום לתקן דווקא את מה שחלש בי,

חלום לראות שהחלום כבר כאן.

לפני כמה שנים שמעתי מבוגרת מכינה משפט שנחקק בי. היא אמרה: הדבר הכי חזק שהמכינה נתנה לי זה את היכולת לחלום. פגשתי בבית ישראל אנשים שחיים את החלום שלהם, וגם אם החלום שלי שונה, זה נתן בי אמונה שיום אחד אצליח לחיות אותו…

כשחשבנו על נושא לכנס, עלה לי שוב המשפט הזה, והוא גם שמסביר את חשיבות ההתכנסות הזאת, שאינה מובנת מאליה כלל…

במפגש של אנשים שונים כל כך שחלקם הגדול אפילו לא ממש מכירים אחד את השני, עם הפורום ההולך וגדל, עולה שאלה: לשם מה? לשם מה להתכנס? במיוחד כשדרך העולם היא שאנחנו רואים בצורה חזקה יותר את המפריד מאשר את המחבר.

לעיתים קל יותר להתמקד בדקויות המבדילות בינינו, בלבושים השונים יותר מאשר בנקודה הפנימית המשותפת. קל יותר ליצור תהומות של מרחקים מאשר גשרים של חיבור.

הסיפור של המעגלים הוא סיפור של חיבורים. חיבור של אנשים שונים שכולם נפגשו עם בית ישראל וכל אחד מהם יצר משהו אחר במפגש הזה.

אחד מצא את קהילת חייו והצטרף ללב הקיבוץ,

אחד לקח את הרעיון של העשייה הצבאית- ומשם התחבר,

אחד מצא קומץ חברים מהמכינה, שנשארו לחיים…

אחד התחבר רק לניגונים,

אחד התחבר להכל חוץ מלניגונים…

אחד פעל לשינוי בחינוך,

אחד הושפע מתפיסת הזוגיות,

אחד החליט שכשיהיה גדול יחיה בקהילה.

יש בינינו שבית ישראל נשאר הגורם המרכזי בחייהם,

ויש שהחוויה בבית ישראל מהווה חלק אחד מבין רבים.

ועם כל ההבדלים בינינו, ביחס לבית ישראל ובכלל, אני רואה בינינו משותף רחב מאוד. אפשר לקרוא לו שאיפה לתיקון בעצמך ובעולם, אפשר לקרוא לו שאיפה לעדינות, לנתינה, לחסד, לחיבור, ליחד, לעולם של פראיירים- כמו שהושע אומר, ואפשר גם לקרוא לו כמו שבחרנו הפעם: הכוח והאמונה לחלום.

ובפורום הזה, אפשר גם לא להתאמץ כל כך להגדיר אותו. כי כשמכינה ג' כתבו על חולצתם: בית ישראל זה לא רק מקום, זה מצב נפשי, כולנו הבנו למה הם מתכוונים… ובהתכנסות הזו שלנו, מהמקומות השונים אליהם התפתחנו, אנו מרבים אהבה. נפגשים עם חברים אהובים, מקבלים כוח בדרך הלא פשוטה למימוש החלום. כוח למצוא את הייעוד האישי. כוח להצליח להרים את הראש מכל ההתנגדויות שהוא נתקל בו, כול שיעזור להרגשת בדידות, לספקות בדרך ולתחושה המייאשת שאין בכלל סיכוי.

ולכל החולמים והמתייאשים, אני רוצה לצרף תפילה יפייפיה של אביתר בנאי:

אבא אני רוצה להיות בטוח,

בכל ליבי

שלמסע הזה

יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך

יהפוך חולשה

לעוצמה גדולה

אבא אני רוצה לחזור אלי

למצוא אותך שם איתי

במקור שלי אני טוב גמור, אבא,

ושם אני מאמין בעצמי.

יונתי בחגווי הסלע

השמיעי ני את קולך

תשירי לי שיר חדש

שיאיר את ליבי ואת מיתריי

מי ייתן וזרעי התקווה שאנו זורעים ייגדלו ויבשילו. תקווה לציבור רחב ממש, שיחלום ויפעל לשינוי בארץ הטובה שלנו. לגלות ולהראות שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ציבור שיהווה רוב, או לפחות- מיעוט דומיננטי, שיכריע אותנו ואת העולם לכף זכות.

ה' בוחר להיות ארך אפים ורב חסד

לימוד לפרשת "שלח" מאת יאיר מלכיאור

בזמן הלימוד בבית המדרש השבוע, שהתמקד בדו שיח בין ה' למשה אחרי חטא המרגלים, שאלה אותי אפרת את השאלה הבאה: אם אתה היית במקום משה, מה היית עונה ל-ה' לאחר האמירה שהוא רוצה להשמיד את העם?

המחשבה המיידית שלי היתה לסנגר על בני ישראל, להסביר את התנאים שהובילו אותם למקום הזה, שזה עם שעבר טלטלות כל כך גדולות והם מפחדים משינויים, שיש להם עדיין מנטליות של עבדים, ובקיצור אין עם רע יש עם שרע לו…

אני באמת חושב שזאת תשובה נכונה, עם שנולד לעבדות, עם שבקושי שנה וחצי במדבר, עובר חוויות דרמטיות על ימין ועל שמאל, הוא עם שקשה לו לתפקד. זה לא עם שעבר תהליך חינוכי ארוך, התבשלות והכנה לקראת הפיכתו לעם חופשי בארצנו. אם כך למה משה לא אומר זאת ל-ה', כל כך צועק מהפס' שיש כאן בעיה של תיאום ציפיות, ובכל זאת, משה בוחר ללכת בנתיב אחר לגמרי.

משה מעביר את הדגש מהעם ל-ה', משה בעצם אומר ל-ה': יש לך מטרה בכך שהוצאת את ישראל ממצרים, ובכל רגע נתון אתה אמור לשאול את עצמך: מה ישרת את המטרה הזו בצורה הטובה ביותר. אין כאן מחויבות למטלה שלקחת על עצמך בגלל שלקחת אותה כפי שנהוג בעולמנו. יש כאן אמירה ברורה: מה יעזור למימוש המטרה, מה יגדיל את שמו וכוחו של ה' בעולם.

כאן טמון גם מהלך שמשנה את כיוון התנועה של ה'. משה אומר לו שהעולם כבר מכיר את כוחו מאחר שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים "כי העלית בכחך…"(י"ד, י"ג), ועכשיו יש לה' שתי אופציות:

האחת להשמיד את העם ואז יאמרו הגויים "מבלתי יכולת ה'…"(ט"ז) ה' כבר מזוהה עם עם ישראל, מה שקורה עם בני ישראל הוא שיקוף של ה' בעולם ומכאן גם יביא לירידת קרנו כי הוא לא מספיק חזק.

האופציה השניה היא ש"יגדל נא כח אד-ני…"(י"ז) בכח חדש לגמרי "כאשר דברת לאמר:" "ה' ארך אפים ורב חסד…". יכולתו של ה' לפעול כארך אפים ולא כמגיב מיידי היא כח מופלא, להיות רב חסד הוא כח אדיר, ה' מופיע עכשיו על הבמה כבעל כח מורכב, כבעל יכולת להעביר על מידותיו, לבחור פעם במידה אחת ופעם במידה אחרת, כל מקרה ע"פ המידה הראויה לו. משום כך גם בולט כאן שמשה משמיט חלק מהמידות כפי שהופיעו בפרשת כי תשא. אין את חנון ורחום, אין את מידת האמת, משה לא מבקש מ-ה' חנינה לבני ישראל בשם הצדק, הוא מבקש ממנו לראות את הפוטנציאל העתידי שיש בהם בשם הארך אפים ורב חסד, ולזה ה' נענה. לדור הזה לא יסולח, הוא ימות במדבר, אך ה' יהיה ארך אפים וייתן לבניהם להיות האנשים הראויים והמתאימים, או כדברי יגאל: ה' עובר לפעול בצורה תהליכית.

בעיני יש משמעות חינוכית עמוקה מאוד לפרשה הזו, המעבר להסתכלות ארוכת טווח הוא מעבר דרמטי וקשה מאוד. קל להגיד את זה, אך כפי שזה עולה מהכתובים קשה מאוד להפנים, אפילו לה' זה קשה.

ה', שהשקיע מאוד בדור מסוים: מוציא אותו ממצרים, עושה לפניו ניסים, נותן לו את התורה, מחליט לוותר על הדור הזה, על הדור שראה את כבוד ה' ואת אותותיו הרבים.

הוא עובר לדור הבא, דור שילמד להסתובב במדבר ולהיות רועים במשך ארבעים שנה. המעבר לתהליך ארוך והרבה פחות צבעוני ודרמטי, נתינת העצמאות לדור הבא ולא הולכה שלהם "על כנפי נשרים", הוא יהיה המפתח לדור שיוכל להכנס לארץ ולדעת אותה, זה דור שיכול לבנות מדינה.

במחנה ובסביבות המחנה

דברים לפרשת בהעלותך,           מאת דביר גזונדהייט

– שמע אחי, הסיפור הזה של בני ישראל במדבר – 40 שנה. בסך הכול לא סיפור כזה נחמד –  ודי מבאס בתכלס. רק ירידות, לא מפסיקים לעשות פדיחות. רק חטאים!

– תראה, זה לא פשוט, תהליך חינוכי זה תהליך די ארוך, ויש בו גם כישלונות.

– אבל ראבק! איך אפשר להתלונן, ואז לחטוף שרפה עצבנית בכל המחנה ולעשות את אותה השטות בלי להתבלבל בפסוק הבא?!

בפרק י"א, פסוקים א' ו- ד', ניתן לראות נפילות חוזרות ונשנות של עם ישראל:

"ויהי העם כמתאוננים … וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'", ומיד אחר כך: "והאספסוף אשר בקירבו התאוו תאוה…"

בבית המדרש ניסינו להתמודד עם השאלות שסיפורים אלו מעלים: איך יתכן שהם מכעיסים את ה' אחרי כל הטוב שהוא עשה להם, למה בתורה כל הזמן מלכלכים עלינו, מי זה בדיוק האספסוף ומה בכל זאת אפשר ללמוד מסיפור כזה.

העם מנסה להתמודד עם מצב של יציאה מעבדות.  הדבר הכי קל בשביל עבד זה להיות עבד – לציית לפקודות ולא להתחנך. הדבר הקשה ביותר, מצד שני, הוא ללמוד תורה. הוא שואל את עצמו: עבד – ללמוד ?! מה זאת אומרת? אני מבין רק – תשטוף רצפה, תכין לי אוכל, תטאטא לי את השביל.  ציווי ועשייה ציווי ועשייה, האדון לוקח אחריות, העבד מבצע.

להתחנך – לעבור מסע אל התורה זה לא לקבל מצוות, לעשותן ולשכוח מזה.  זו עבודה עיקשת, קשה ומלאה התפקששויות. כך גם בתורה. התנ"ך הוא אוסף של סיפורים על אבותינו, על חייהם ההתמודדויות שלהם והרבה מאוד על למה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות – אבותינו פספסו לא מעט, והתורה ניתנה לנו על מנת שנלמד אותה ולא כדי שנשאר בביקורת על הקדמונים או שנפרש את התורה בצורה כזו שהם היו מלאכים ושרק כך אפשר – שזו חברה אידילית – עובדה המשיח עדיין לא הגיע…

כי בכל תרבות קדומה – המלך, השליט כותב את הספר. והמלך אף פעם לא טועה!

לעומת זאת, בתורה, אנו קוראים על החיים האישיים של אברהם יצחק ויעקב ולא חוסכים מאיתנו אפילו קטעים ממש אישיים. עד שנגיע לסוף ספר מלכים כבר נשתגע מהשחיתות של המלכים הקדמונים.

רק עם חופשי יכול להרשות לעצמו ללמוד את הטעויות שלו שוב ושוב. כי הוא מאמין בעצמו שיתקן את עצמו. ישתפר וישתפר כל הזמן, כל יום הוא התמודדות חדשה עם המצוות, כל אחד והחיים שלו. ההתמודדויות שלו. כל אחד צריך לדלות מהתורה מה שהוא יכול להשיג. כמה שיותר. את המצווה שנוגעת לו כאן ועכשיו  – זו תורה! וזה הדבר הכי קשה בחיים. הרבה יותר קל לבצע שורת פקודות בלי להתכוון. זה לא מספיק. ה' רוצה מאיתנו שנהיה טובים. שלא נהיה עבדים, שנחשוב על מעשינו, נבין את החיים שלנו, נרגיש אותם – את החיים על כל העוצמות הגלומות בתוכם.

אפשר להרגיש את יצר החיים בפרשה שלנו. יש עת רצון גדולה בפרשה שלנו. רצון חזק הוא הסימן המובהק שפגענו בול, שהדברים מגיעים מבפנים. העם רעב לבשר, הזקנים – לנבואה.

– ה' אומר: נמאס לכם מהמן  – מצפיחית הדבש, טוב! ואז השם מבטיח להם ככה חודש לספק  להם בשר בכמויות מפחידות – כמה סניפים של בורגרס בר (או מי שאוהב – מקדונלדס) ינחתו עליהם לגובה ולרוחב, ועוד במדבר.

– מה ואח"כ כשהם עוד לא הספיקו לדחוף קיסם בין השיניים אלוקים מכניס להם ככה?!

"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם, עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"

ואל העם תאמר – התקדשו למחר ואכלתם בשר. בבית המדרש נשאלה השאלה – האם ה' נותן כאן הזדמנות לאכול בקדושה במעמד או שזה רק מבחן שנועד לכשלון?

האם יכול להיות שה' שמאפשר לעם לאכול – מבטיח להם חודש של תענוגות ותאוות בשרים ומיד מחסל את העם ברשעות לועגת. למה הוא לא עושה מה שהבטיח?

בגלל הרצון, הבקשה של בני ישראל היא לגיטימית ומתקבלת על ידי האל: אתם רוצים בשר – אתם תאכלו בשר עד שלא תרצו יותר אני אספק לכם כמויות שלא חלמתם שאני מסוגל לייבא מהאוויר. הוא מבטיח להם. הוא מזהה נקודה חיובית של רצון הבא מלמטה. כשהרצון הופך לתאווה – הכמות הופכת לעיקר והרצון האמיתי והבריא נדחק לקרן זווית– האל מציב גבול: מי שבולס ללא שליטה ממקום של תאווה בלתי נשלטת  – נשרף באש התאווה ומת מיד.  כך עובד תהליך הלמידה של העם כולו, על ידי דיאלוג עם האל, ניסוי וטעייה, התקרבות והתרחקות.

מצד שני יש את הזקנים: כשמשה אוסף אליו שבעים זקנים המתנבאים באהל מועד מחוץ למחנה, אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה. נראה שאפילו כששאר הזקנים פוסקים מלהתנבא: "ויתנבאו ולא יספו", אלדד ומידד עדיין מתנבאים. יהושע זועק – הפקרות! שערוריה! אבל משה מרגיע אותו: הגיע הזמן לפתוח את השער: "מי ייתן כל עם ה' נביאים!"

התעוררות הרצון מופנית גם לכיוונים חיוביים- הרצון להשתתף בהנהגה ובסדרי המחנה. לא רק לקבל דברים מלמעלה אלא גם לצמוח אל תוך עשיית רצון ה' מלמטה.

שנזכה לחיות חיים מלאים. של חסד –  טוב ואושר רב !

שבת שלום!

במספר שמות

דברים לפרשת במדבר, מתוך הלימוד של בית המדרש בית ישראל מיתרים, מאת אפרת וייל

לא חסר מקום, במדבר. המחנה נפרש על פני העמק, מה טובו אהליך יעקב- שפתחיהם אינם מכוונים זה אל זה. חודש אייר, הגיע האביב, תכונה מורגשת במחנה. האביב הוא זמן למסעות, למלחמות, הגיע הזמן להיכנס לארץ, הגיע הזמן לזוז.

משה, אהרון ושנים עשר נכבדי השבטים פוקדים את העם לצבא: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות". מה זה מספר שמות? דמיינו את האדם הכי זקן במשפחה שלכם ובבית אביכם. האדם הכי זקן ונכבד שאתם מכירים וקשורים אליו. אלה ראשי השבטים. ראשי השבטים עוברים על האנשים במשפחה שלהם, אחד אחד, מסתכלים להם בעיניים, קוראים בשם שלהם, ורושמים:1, 2, 3. דמיינו איש חשוב מהמשפחה שלכם עובר אחד אחד על בני המשפחה, המשפחה הכי מורחבת שאתם יכולים לדמיין, וקורא לכל אחד בשמו, זוכר את השמות של כולם, מכיר בקיומו של כל אחד. ככה אני מדמיינת את "במספר שמות": מצד אחד מפקד וספירה, אבל ספירה שלא הופכת את האדם למספר אלא מכירה בשמו. ספירה כזו מעניינת גם בהקשר הצבאי- צבאות הופכים את האדם למספר, כשהניצחון נמדד לעיתים ביתרון מספרי, וכאן דווקא יש התכוונות אחרת, שמתייחסת גם לפרטים.

על ראשי השבטים, אחרי פירוט שמותיהם, נאמר: "האנשים האלה אשר נקבו בשמות". אולי הקריאה בשמותיהם של ראשי השבטים היתה מודל מוקטן של המפקד כולו. מה זה לנקוב בשם? בסוף ספר ויקרא מובא סיפור קטן על איש שנקב בשם השם וקילל אותו. ניתן להבין את הסיפור בדרך כזו שישנן שתי עבירות שעבר האיש- לנקוב בשם השם היא עבירה בפני עצמה. העלינו גם השערה שקריאה בשם של מישהו בימים ההם היתה מעשה חריג. לא היו אז פניות ישירות, רק האל קרא לאנשים בשמם כשהוא פנה אליהם. הקריאה בשם היא צמצום. להגיד למישהו את השם שלו זה כמו להגיד מה המקום שלו. לכן גם לא נוקבים בשם האל.

כדי להבין את השורש נ.ק.ב פנינו אל שורשים אחרים שמתחילים באותן שתי אותיות (ישנה גישה בלשנית שאומרת שמוצאם של השורשים משולשי האותיות הוא בשורשים עם שתי אותיות, ובין השורשים עם שתי אותיות ראשונות זהות יש קשר. נסו את זה פעם בבית!). שמנו לב לשורשים נ.ק.ד, נ.ק.ז, נ.ק.ט, נ.ק.מ, נ.ק.ר ועוד- השורשים במשפחה הזו עוסקים ביצירת מוקד, ביחס שבין פרט אחד, נקודה אחת, מוקד אחד, לבין הסביבה שלו. כך גם פירשנו את נקיבת השם- ציון השם משמש למיקום של האדם כנקודת ציון במרחב האנושי, מובלטת מסביבתה. ראשי השבטים נקראים בשמותיהם ובכך הם מקבלים מהות, זהות, אישור לתפקיד שלהם וגם ציון של מיקום ביחס לסביבה. בהמשך הם פקדו את האנשים בדרך דומה.

כמו שאמרתי, במדבר לא חסר מקום. אני מדמיינת אותו מתמלא בשמות, פרושים בצורה אחידה על פני המרחב, מתערבלים אחד בתוך השני, דרוכים לצאת לדרך.

לקראת פסח (2)

בהמשך לשבוע שעבר, אנו ממשיכים לפרסם דברים מתוך סדנת כתיבה לקראת פסח. הסדנה מסכמת לימוד לקראת פסח על חמץ ומצה, על קטע קטן מהמשנה, מסכת פסחים, שמדבר על ליל הסדר ועל הצעקה והדיבור שביציאת מצרים. כמו כן, היא מסכמת את חווית הלימוד בבית המדרש עצמה. השבוע ובשבוע שעבר מתפרסמים דברים מתוך הסדנה במקום פרשת השבוע.

.

ערב פסח

מאת אפרת וייל

.

אור כתום מהחלון

גיהצנו חולצה,

הנחנו על כסא,

עד הערב

לא אכלנו, היינו כל כך עניים.

.

החולצה תשאר מקופלת על הכסא,

נסב באפודה סרוגה, סגולה.

על ארבע כוסות יין, לפחות,

נברך.

.

מאת אריאל פרומקין

.

לך לך אל המדבר בשלווה

ופרוק מעמך את עגלת השגרה

חלון רחב יפתח אל מול לוח ליבך

ותזכור את כל הדרך ומי הוליכך בה

בעשותך כך לא תחמיץ דבר

להפך, יהיה זה מיצוי העניין כולו.

.

.

…………………………………………
יש לכם מה להוסיף? להגיד? לשתף? ממש כאן למטה אפשר לכתוב תגובות, כולם מוזמנים!

בשבוע הבא לא תתפרסם פרשת השבוע מבית המדרש, לכבוד זה שלכולם יש המון זמן בחופש ללמוד בעצמם! אם מישהו רוצה לשתף בלימוד שלו הוא מוזמן לשלוח לכאן ונפרסם- maagalimm@gmail.com