קטגוריה: עשייה

לחנך ביהודית

על עבודתי בבית הספר השש-שנתי הממלכתי 'מקיף גילה'

מאת אילון שמיר

הנה מגיע יום העצמאות.

המון אנשים בארץ מיואשים – מהשחיתות, משלטון ההון, מהתקיעות בפוליטיקת-החוץ. יש פיתוי גדול להתייאש. אבל נראה שהיום האומץ האמיתי הוא להאמין, ולפעול בהתאם לאמונה הזו. לפעול מתוך מתינות ושמחה. ולעשות. יש הרבה מה לעשות.

לקראת יום העצמאות – אני רוצה לדבר על עשייה חינוכית, כשדה חשוב לפעולה.

לידנו, ממש לידנו, יש בית ספר גדול, חי, תוסס. כמה פעמים עברתי לידו? קיצרתי את הדרך לבלוק 82 דרכו? וכמה פעמים ישבתי באוטובוס, וראיתי את החבר'ה של המקיף עולים, לעיתים בהתחטפות… לעיתים קרובות חשתי ניכור. זרות.

לא אצל כולם זה היה כך. ישנם כמה אנשים ב'בית ישראל' שנמצאים בקשר עם המקיף מזה כמה שנים. המכינה פועלת שם – בסיוע לתלמידים, בליווי פרטני. וגם המורות החיילות. אני לא.

בשלוש השנים האחרונות עבדתי, במסגרת 'מורשה'*, בבתי"ס רחוקים. אבל יותר ויותר הרגשתי שיש בזה משהו לא נכון. "כרמי שלי לא נטרתי…" הפוטנציאל של ההפריה ההדדית בין בית ישראל לבית הספר רחוק מאד ממיצוי. אני תופס את בית הספר כסוג של נושאת מטוסים. עזרה פרטנית היא מלאכת קודש, אבל היא משולה לטיפול בתאי הירכתיים, ללא השפעה משמעותית על הכיוון הכללי של בית הספר.

השנה הזדמן לי לשמש כמנחה-תהליך ב'מקיף גילה'. אנסה להסביר משהו מהתפיסה הפדגוגית של 'מורשה', אותה הבאתי איתי לעבודה. רבים יודעים, שלעיתים קרובות יש בבית-הספר המון עשייה, אבל חסר סיפור. יש המון לימוד של ידע, אבל מעט לימוד חווייתי. יש המון דיבור של המורים, ומעט מאד דיאלוג אמיתי, ודיבור של התלמידים. התפיסה הפדגוגית של 'מורשה' מדברת על יצירה של ציר-מארגן של זהות וערכים לכלל בית הספר. הכיוון – הוא של יהדות חברתית, תוך מתן מקום לתלמיד המסורתי. יהדות המדגישה את המידות של האדם, ואת הערכים החברתיים שלו, ואת הדיאלוג והקשר בין אנשים. ואהבת לרעך כמוך.

הדרך העיקרית ליישם זאת בתוך הכיתה – היא על ידי טיפוח של למידה דיאלוגית של טקסטים מ'מורשת ישראל'. בצורת הלימוד הזו יש דגש על הקשר בין זהות יהודית לערכים. ניתן מקום לתלמיד לדבר, לשוחח. יש דגש על חוויה, על קשר עם המסורות בבית.

נכנסנו למקיף והתחלנו לעבוד עם שכבת ז'. הם רכשו חוברת-עבודה טובה, שמתאימה ללמידה בחברותות, ופינו זמן של שעה וחצי כל שבועיים בהן אני מלווה את צוות המחנכים. מי שתומך בלמידה בחברותות בכיתות אלה הסטודנטים שלי מבית ברל, ביום א', ותלמידי המכינה ביום ב'.

במהלך העבודה שמנו דגש רב על הקשבה, ועל מיומנויות דיאלוגיות של התלמידים. התחושה שלי היא שצוות המחנכים הוא צוות מסור. שהביטחון שלהם בצורת העבודה הזו הוא היום גדול. שהם אמנם אינם מורים מדופלמים ליהדות, אבל הם מסוגלים ונהנים "לחנך ביהודית".

ואני, כשאני עובר היום ליד חבר'ה מהמקיף – מרגיש שייכות. מרגיש קשר. מרגיש קירבה וחיבה.

*מורשה – רשת של בתי ספר ממלכתיים וממ"ד שקמה במטרה לתת מקום לתלמיד המסורתי, תוך דגש על יהדות-חברתית.

סיפור התקשרותם של רבקה ויצחק

דברים לפרשת חיי שרה מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

קריאה ראשונה והתרשמות

איזה סיפור מדהים. הדבר הגדול שבו- ייתכנות הניסים, ההשגחה הנוכחת.

עבד אברהם נשלח לארם נהריים למצוא אשה ליצחק. העבד התאהב ברבקה "וירא כי טובת מראה היא מאוד". נוצר קליק. רבקה חמודה. בעלת מידת הנתינה. מרגישה בהתרחשות ממהרת ומתרגשת לשרת את העבד ולהכניסו אל ביתה. העבד חדור בתחושת מיידיות. יש להכות בברזל בעודנו חם. אין לתת לרגע לחמוק. המשפחה מהססת. אמנםברור שהבחור ממשפחה טובה, אך יש לדבר עוד על התנאים. קשה להתנתק. הכל מתערער, מהר.

רבקה הרגישה שזה זה. היא שמעה סיפורים על דוד אברהם. על שליחותו, על אומץ ליבור, נועזותו וטוב ליבו. היא שייכת. זה מדבר אליה.

ואלוהים איתה. יצחק בא מבאר "לחי רואי" ורואה, והיא רואה, ונכנסים לאוהל, וכאן ההתחלה.

הרהורים ומסקנות

מאוד טבוע בי הגישה הרומנטית, ההשגחתית, הפלאית לקשר בין איש ואישה כשזה קורה נכון. למרות שהרבקה נבחרה בנס, בסימן משמים, צריך לזכור שהעבד נשלח למקום מאוד מסוים, למשפחה מסויימת, עם ציפייה ואותות מאוד ברורים. רבקה לא נבחרה סתם כך מתוך כל העולם אלא מתוך כיוון ראשוני מסויים.  הנס הוא שעם כזה עומס ציפיות ודיוק בכל זאת קורה משהו.

העבד נותן לרבקה ולמשפחתה מתנות רבות. המתנות הן כלי להתקשרות. אולי גם לסמן את הבטחון הכלכלי שיביאו איתם הנישואין.

דור שלישי לנחור הסבא הולך בעקבות הדוד ובוחר בדרך אברהם. רבקה שומעת את הקריאה "לך לך" לארץ, ועונה במילה אחת: "אלך". ההרחבה של דרך אברהם נעשית דרך המעגלים הקרובים. דרך הברכה לכל הגויים היא בהרחבה איטית ומבוקרת. למרות שבהרחבת הדרך אל המשפחה הקרובה אפשר לראות איפוק או חרדה מפריצה גדולה- הניסים קורים שם.

וזאת ההתחלה. בהתחלה היתה ברית נישואים.

בדרך הברכה

רשמים מלימוד פרשת לך לך בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית, י"ב, י'). למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

יצירת שינוי מתוך מערכת החינוך

העליתי לאינטרנט את הדברים המרתקים שאמרה תמר גרדי בכנס בנושא חינוך שנערך הקיץ (תשס"ט, 2009). תמר דיברה על האופן בו יכול אדם בודד, עם אידיאלים משלו ורעיונות משלו על חינוך, להשתלב במערכת הציבורית וליישם בה את עקרונותיו החינוכיים.

חלק א':

חלק ב' (המשך ישיר של חלק א'):

עיקרי הדברים:

1. רצון- יש צורך ברצון להשתלבות במערכת הציבורית.אולי יש אנשים שזו לא המשימה שלהם.

2. יש צורך במודעות לקשיים שבמפגש עם גישות שונות

3. לחפש שותפים- יש סוגים שונים של שותפות. ניתן ליצור שותפות באופן אחר, על בסיס עניין נקודתי אחר, עם כל שותף.

4. להעיז- לנסות לשנות, ביצירתיות, תוך לקיחת אחריות, גם אם המערכת שקועה במקום אחר.

5. להתמקצע- לעשות את זה הכי טוב שאפשר.

6. ליצור מעגל שותפים אוהד.

7. לשתף, להתייעץ, גם עם אנשים שלא היתה להם נטיה מוקדמתלכיוונים אותם את מציעה.

חינוך פרטי מול ציבורי

דברים מתוך יום העיון הבית- ישראלי הראשון בנושא חינוך (תשס"ח), מאת ענבר סליצקי- קיזמן.

קודם כל כמה מילים על עצמי שיסייעו להבין את מה שכתבתי: שמי ענבר, הייתי במכינה הרביעית בבית ישראל. שירתתי בצבא כמורה חיילת בבית ספר יסודי בשדרות, בהמשך למדתי להיות גננת ומורה לכיתות א'-ב', וכחלק מהלימודים התנסיתי בבית ספר יסודי ביישוב היוקרתי וקטן. בן זוגי עבד 4 שנים בבית הספר הפתוח "מיתר" בבית אורן. בשנת הלימודים הבאה אעבוד בגן הורים במושב עופר שבחוף הכרמל. למרות שכרגע אני עובדת בגן, בחרתי לדבר כאן על בית ספר, כי זה מחדד בעיניי את הדילמה.

ולענייננו:

חינוך פרטי או חינוך ציבורי? חינוך ציבורי או פרטי? פרטי או ציבורי? ציבורי או פרטי?

אפשר להשתגע. (ובחינוך פרטי אני מדברת גם על מוסדות ששייכים למדינה, אבל אליטיסטיים מבחינת קהל היעד שלהם, כגון בית הספר שעבדתי בו בנופית).

לשאלה הזאת – של חינוך פרטי או ציבורי – יש מבחינתי שני פנים:

יש את הפן החברתי-כלכלי ויש את הפן האידיאולוגי.

מבחינה חברתית-כלכלית בית הספר בשדרות ובית הספר ביישוב הקטן עומדים משני צידי המתרס. המיקום שונה. האוכלוסייה של ההורים שונה. ההתנהגות של הילדים שונה. מספר הילדים בכיתה שונה. המורים שמגיעים שונים. חוסר האונים של המורים שונה. בית הספר נראה שונה מבחינה פיזית. המשאבים שונים. תוספת התשלום שההורים נדרשים לשלם שונה וכו'.

מבחינה אידיאולוגית שני בתי הספר לא שונים בהרבה. בשניהם מודדים את הילדים לפי הישגים. בשניהם מכריחים את הילדים לשבת על כיסא מול הלוח שעות על גבי שעות כל יום. בשניהם מפקירים את הצד החברתי. בשניהם מנסים לנרמל ילדים. במובן מסוים בית הספר ביישוב הקטן יותר גרוע, כי שם זה באמת מצליח. אמרה לי שם מחנכת אחת: "אנחנו לא אמורים לטפל בצד הרגשי של הילדים. אנחנו לא פסיכולוגים". בשדרות לפחות מטפלים בצד הזה, כי הוא כל כך זועק מבחינה התנהגותית ואין ברירה.

מהצד השני של המתרס האידיאולוגי עומדים בתי הספר האלטרנטיביים – האנתרופסופי, הפתוח, הדמוקרטי, הום-סקולינג וכן הלאה… אלה שמעמידים אלטרנטיבה חינוכית אמיתית לבית הספר הרגיל. אלה שמנסים לתת מענה לצרכים של הילדים ולבנות חברה אחרת. אלה שמערערים על אבני היסוד של משרד החינוך, ולכן לא נתמכים על ידו, והופכים בעל כורחם ליקרים בצורה איומה. (וזה מחזיר אותנו לפן החברתי-כלכלי).

בוא ניקח ילד אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

כל הזמן עומד לנגד עיניי ילד קטן, היום הוא בכיתה ו' ואין לי מושג ה קורה איתו, אבל כשהכרתי אותו בשדרות הוא היה בכיתה א'. גוזל שנפל מהקן. ילד זעיר מימדים, בן לאם חד הורית רוסייה. הוא דיבר בעיקר רוסית, וסיים שנה שלמה בבית הספר בלי להבחין בין א' ל-ב' (חרף מאמציי הכנים כמורה חיילת ללמד אותו). אולי הוא היה לקוי למידה, אבל מה שבטוח הוא שהוא לא היה פנוי מבחינה רגשית כדי ללמוד. בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון המורה על ההפסקה היו עיניו מאירות כאילו נפתחו בפניו שערי גן עדן. מעניין אם עדיין יש לו אור בעיניים, או שעשרות השיעורים המשמימים והמצוקה שלא נענתה כבר הצליחו לכבות אותו.

נניח שהוא היה גר ביישוב הקטן בו לימדתי. זה לא מציאותי, אבל נניח. האם מצבו היה שונה? אולי היתה לו מורה איכותית יותר, אולי חברים חיוביים יותר, אולי עזרה לימודית מקצועית יותר, אבל את הסחורה של מבחני מיצ"ב נראה לי שהוא לא היה יכול לספק בכל מקרה. שם הכישלון שלו היה אפילו יותר בולט, ומענה רגשי הוא לא היה מקבל.

נניח שהוא היה מגיע ל"מיתר". גם זה לא מציאותי, אבל נניח. אי אפשר לדעת בוודאות, ושוב – זה רק תיאורטי, אבל נדמה לי ששם היה לו יותר טוב. שם הוא היה יכול לשחק כמה שירצה, ולאט לאט יד ביד לנסות לרכוש את הקריאה. שם מישהו היה רואה אותו ונותן לו חיבוק. וגם לאמא שלו.

או אולי יותר אפשרי: בוא ניקח מורה אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

בוא ניקח אותי.

בשדרות הרגשתי תחושת שליחות. הרגשתי חיבור עמוק מאוד לילדים. הרגשתי תחושת חיוניות, סיפוק ומשמעות, אבל גם המון כאב וחוסר אונים. וחוסר הזדהות עם המערכת. וזה כשאפילו לא הייתי מחנכת של כיתה, אלא רק סייעת או חונכת.

ביישוב הקטן הרגשתי ריקנות גדולה. גם בועה, וגם חסרת תוכן.

בחינוך האלטרנטיבי אני מרגישה שלמות אידיאולוגית, אבל חור בלב. זה כמו לקרוא שירה כשהרגל מדממת.

אחרי שראיתי את המצוקה של ילדים בשכבות החלשות נראה לי בלתי אפשרי להישאר בתוך בועה פרטית.

אחרי שראיתי שאפשר אחרת מבחינה חינוכית נראה לי בלתי אפשרי לחזור למערכת הרגילה.

אז מה אפשר לעשות כדי לנתק את הקשר בין הפן החברתי-כלכלי לבין הפן האידיאולוגי? או במילים אחרות – בין חינוך שאני מאמינה בו לבין כסף?

או שמביאים את מוחמד להר (ולצורך העניין את הילד הקטן משדרות ל"מיתר") או שמביאים את ההר אל מוחמד. שני הדברים נראים לי קשים מאוד, ודורשים יצירתיות, נחישות ואמונה גדולה. יש היום ניסיונות בכיוון הזה – בעיקר של בתי הספר הדמוקרטיים, שמשכילים לקבל לגיטימציה ממשרד החינוך, ולחלחל למערכת הרגילה. אני עוקבת בכיליון עיניים אחרי הניסיונות האלה, שאולי יעזרו לי לפתור את הסתירה הפנימית שאני חיה בה כיום.

ובינתיים אני מתחזקת לי בחממה של החינוך האלטרנטיבי, מנסה לצבור ביטחון וניסיון שיאפשרו לי אחר כך לעמוד מול פגעי מזג האוויר שבחוץ בלי להישבר. בתקווה שלא אתנוון בינתיים בבועתי.

על טומאה וטהרה

דברים לפרשות תזריע- מצורע מאת יאיר מלכיאור

עיקר ענייני טומאה וטהרה מופיעים בפרשות תזריע ומצורע.

ההגדרה המילונית של הטומאה היא "שאינו טהור" ואילו הטהור מוגדר בעצם "שאינו טמא". הגדרה מעגלית זו אכן עולה מהפסוקים בצורה מובהקת: היכולת להיות טהור קשורה באפשרות להיות טמא ולהיפך, הטומאה מאפשרת את עקרון הטהרה, ע"י המערכת הזו נוצרת מעגליות תמידית של טומאה וטהרה שבולטת במיוחד אצל אשה נידה שמתקיימת בה מחזוריות קבועה של טומאה וטהרה.

אין דרך אחת חותכת להסביר את כל דיני הטומאה. בנסיון לפצח את משמעות הטומאה (ומתוך כך גם את משמעות הטהרה) ניסינו לבחון את הדברים שגורמים לטומאה ואת הדברים שמטהרים.

סוף הפרשה הקודמת, פרשת שמיני, מפגיש אותנו עם דיני האכילה והטומאה של בעלי החיים, שם דווקא ניתן למצוא ציר מובהק של קירבה לאדמה כדבר שמטמא. עופות ודגים לא מטמאים כלל, יש בהם רק כאלה שאסורים באכילה, ואילו בחיות שארץ יש דרגות שונות. הדוג' המובהקת ביותר לכך שענין החיבור עם הארץ הוא המטמא בא לידי ביטוי בפס' כ"א "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" השרץ שיכול להתנתק מן הקרקע ולעופף באויר הוא זה שמותר באכילה, השאר טמאים. גם כששמנו לב לקשר בין הטומאה של החיות לאדמה, עדין לא מובנת לנו משמעותו. בכל אופן, מעניין לחשוב על חומר (אדמה) כעל נושא משמעות שהיא מעבר לפונקציונליות שלו ואולי קשורה במהותו.

קשה מאוד למצוא טעם לכך שיולדת נהיית טמאה, יש רמז לכך שזה קשור ביציאת הדם כי המקרא מדמה את דין היולדת לדין נידה " כימי נדת דותה תטמא". וגם לאחר מכן היא יושבת "בדמי טהרה".

וגם מה בדיוק טמא במצורע ובצרעת הבית קשה מאוד להבין.

הצעה מעניינת לגבי הטומאות כולן, הציעה אפרת (ואני מרשה לעצמי לפרש את דבריה בחופשיות) שמטרת הטומאה היא לאפשר לטמא לטפל בעצמו, אשה יולדת ואיש מצורע הם אנשים שזקוקים לעזרה שזקוקים לזמן כדי לשקם את עצמם, את הגוף ואת הנפש שלהם. כשמכריחים את היולדת להשאר בביתה, לא להצטרף לאירועים חברתיים ולא לבוא למקדש, בעצם מאפשרים לה לדאוג לעצמה, אם היא תדאג לעצמה כך היא תוכל גם להיות חלק טוב יותר מן החברה. אולי בגלל זה מיד בתום הטומאה היא צריכה להגיע אל מרכז החברה, אל בית המקדש ולהביא קורבן, לבצע אקט של קדושה.

וכנ"ל המצורע, המצורע זקוק לטיפול גדול, בידודו מהחברה מאפשר לו להיות עם עצמו, אם זה כדי לטפל בגופו את הטיפול הגופני לו הוא זקוק, ואם זה כדי לבחון פנימה עמוק יותר, את הסיבות בגינן הוא נהיה מצורע (לאור מקומות אחרים במקרא בהם צרעת נתפסת כעונש).

הצעה זו של אפרת מחדדת את האיזון העדין בין הדאגה לעצמך מול הדאגה לחברה. לא תמיד הרדיפה אחרי מה טוב לחברה בהכרח תהיה הטובה ביותר לחברה כמו שיתרו אומר למשה "נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך…" כשאדם צריך לטפל בעצמו החברה צריכה לבוא אליו ולהגיד לו די! צא מכאן, מרוב שאתה לוקח על עצמך, אתה תקרוס ואז במה תועיל? החברה מכריחה את הטמא להיות בטומאתו להתרחק קצת מהחברה, אך לא כדי להתנתק אלא אדרבא דווקא כדי שיוכל יותר טוב להיות חלק מהחברה. הוא יחזור הישר למרכז הענינים, לבית המקדש שם יקריב קרבן.

אגב מנוחת הבידוד של הטמאים, מסקרן הדמיון בין 33 ימי הטומאה ביולדת זכר למנהג אשכנז שבמשך שלושים יום הייתה הקהילה דואגת לאוכל ליולדת ואף היו שוכרים עוזרת לבית לחודש זה, ומיד בסופם בטקסיות הייתה האשה מלווה לבית הכנסת ושם ניתן לתינוק שמו הלועזי (טקס החול קרייש).

שבת שלום!

צריך לדעת מתי לעצור

דברים לפרשת ויקהל-פקודי, מאת אריאל פרומקין

בפרשות הקודמות קראנו על הציווי של ה' למשה על בנית המשכן ועל השבת. לאחר מכן הופיע חטא העגל, ובפרשת ויקהל ישנו תיאור המסירה של משה את דברי האל לעם: משה מצווה על העם לשמור שבת ולבנות את המשכן. בניגוד לסדר הציווי למשה, בו קודם בא הציווי של ה' למשה על המשכן ורק אחר כך הציווי על השבת, כאן משה מצוה את בני ישראל קודם על השבת. בפסוקים הבאים ניתן לראות גם שסדר בניית המשכן שונה ולמעשה משה שינה קצת את הדברים מאיך שהוא נצטוה עליהם.

עולות מכאן שתי שאלות הקשורות זו בזו, שאלה של מבנה ושאלה של תוכן: למה משה שינה את סדר הדברים, ומדוע הוא הרגיש צורך לצוות את העם קודם על שבת, ולאחר מכן על בנית המשכן?

על מנת להסביר את השינוי בסדר הציוויים נחזור קצת אחורה לפרשת כי-תשא, לחטא העגל- לאחר שנודע למשה שעם ישראל חטא הוא מתפלל עליהם ומשכנע את ה' להינחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. לאחר מכן משה נפנה לרדת מן ההר ואנחנו מקבלים תיאור של הלוחות האלוקיים:

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: {טז} וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:"

בשלב זה משה עושה מעשה בלתי צפוי לחלוטין ושובר את הלוחות. הייתי מצפה שיחזיר אותם למקום ממנו הוא לקח אותם בכבוד הראוי! אבל יתכן שהוא הבין שלעם שעשה את העגל וכל כך צריך משהו יותר גשמי יותר קרוב לבני אדם בשביל להתקרב אל ה' לוחות שהם מעשה אלקים יהיו משהו גבוה מדי, או מנותק מדי ולכן כבר אין בהם צורך מול המציאות. הלוחות השניים יהיו אלוקייים פחות: בהמשך הפרשה ה' אמר למשה- "פסל לך שני לחת אבנים כראשונים…" הלוחות יהיו כראשונים אבל משה האנושי מקבל חלק בעשייתם ואולי גם פריוילגיה לסדר את הדברים בצורה שיותר תתאים לעם, הביטוי לזה הוא שינוי סדר הציווים בפרשתנו מהסדר בפרשת תרומה. על ידי הקדמת הציווי על השבת משה ממשיך בפיסול של הלוחות- העיצוב של הציווי. גם הציווי של משה לעם מותיר להם מעט מרחב לפסל בעצמם, והמתגייסים לבניית המשכן נעזרו בחכמת ליבם כדי לבנות אותו ולא רק בהוראות המדויקות.

כעת ניגש לעניין המהותי שבהקדמת השבת לציווי על המשכן. משה מבין שזה בעייתי לצוות את העם קודם על מלאכת בניית המשכן ומצווה אותם קודם כל על השבת כדי לשים להם גבולות מראש. הוא צופה את רוח ההתנדבות העצומה של העם לתרום ולעשות עד שיהיה צריך להפסיק אותם כשהם יעשו כבר יותר מדי:

{ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:

העם מביאים יותר מדי תרומות של חומרים עד שצריך להעביר קול במחנה כדי לעצור אותם. יש כאן ענין של דיוק. המשכן צריך להיבנות כמו שמשה צווה ולא מעבר לכך. אחרת יהיה רצון להגדילו כל הזמן כמו בתרבות האלילית הסובבת בה יש שאיפה להגדיל את המקדשים ואת האלים ללא הפסקה. עם ישראל מצווה לעשות את המלאכה ולהפסיק אותה בזמן. דבר שקשור בצורה ישירה לששת ימי המעשה ושבת.

לאורך הפרשה יש הקבלות רבות בין יצירת המשכן וגמר מלאכת בנייתו לבין בריאת העולם. כך, למשל, אפשר לראות הקבלות בפסוק על מינויו של בצלאל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {לא} וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:"

את השם בצלאל אפשר להבין- בצל-אל או אולי מזכיר בצלם-אל כמו האדם הראשון. קריאת ה' בשמו מאד דומה לקריאת ה' בשם הדברים הנבראים ("ולחשך קרא לילה…") הקריאה לבני ישראל- "ראו" מזכירה את ראיית הדברים הנבראים ("וירא אלקים כי טוב"). ה' ממלא את בצלאל האוּמן ברוח אלקים, אותה רוח אלקים המרחפת על פני המים בבראשית. וכך מלאכתו של בצלאל יחד עם שאר בעלי המלאכה חשבי המחשבות וחכמי הלב מקבילה לבריאת העולם.
מקבילה נוספת של ראיית המלאכה ע"י משה לראיית הבריאה ע"י אלקים-
" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:"
וכן משה ברך אותם כמו שאלקים ברך את יום השבת.
הפסקת המלאכה מובאת באמצעות הטיות של "ויכולו" לאורך הפרשיות-
" וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"
"ותֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: "- כמו "ויכולו השמים והארץ"
" וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:"

את משמעות ההקבלה הזאת של בניית המשכן ובריאת העולם אפשר לפרש בכיוונים רבים. אני רואה אותה בתור חלק מיחסי הגומלין בין ה' לעם ישראל. ה' ברא לבני האדם עולם נעלה בששת ימים לחיות בו וידע לשבות ביום השבת. עכשיו לבני ישראל יש הזדמנות "לגמול" לה' ולבנות לו משכן שישכון בו על ידי בעלי המלאכה הטובים ביותר שמלאכתם דומה למלאכה אלוקית וכן לדעת להפסיק ולשבות מתי שצריך כמו ה'. אמנם ברור שה' לא צריך את המשכן והוא נועד להיות אמצעי חיבור בשביל העם לאלקים, אך זאת זכות גדולה לאדם לבנות בית לה' שזה משהו קצת דומה או קרוב למה שה' עשה לו בבריאת העולם.

לסיכום, הציווי על השבת מלמד על הזכות העצומה שבעצירה. העצירה מדגישה את האוטונומיה של האדם- היכולת לראות את גמר המלאכה, את המלאכה השלמה, ואת האחריות לעצור בזמן הנכון. השוואת בניית המשכן וסיומה לששת ימי המעשה והשבת מדגישה את כח היצירה של האדם ואת השותפות שלו עם האל. הלוחות שהיו אלוקיים לחלוטין נשברו ובמקומם ניתנו לוחות שמשה פיסל- שמשה היה שותף ביצירתם. היחסים בין האל לעם הופכים בפרשת ויקהל מיחסים חד צדדיים- "כפה עליהם הר כגיגית"- ליחסים בהם העם הופך שותף ליצירה בבניית המשכן.

נשמח לקרוא גם תגובות ומחשבות שלכם על הדברים. שבת שלום!

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.