קטגוריה: רצון

סיפור התקשרותם של רבקה ויצחק

דברים לפרשת חיי שרה מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

קריאה ראשונה והתרשמות

איזה סיפור מדהים. הדבר הגדול שבו- ייתכנות הניסים, ההשגחה הנוכחת.

עבד אברהם נשלח לארם נהריים למצוא אשה ליצחק. העבד התאהב ברבקה "וירא כי טובת מראה היא מאוד". נוצר קליק. רבקה חמודה. בעלת מידת הנתינה. מרגישה בהתרחשות ממהרת ומתרגשת לשרת את העבד ולהכניסו אל ביתה. העבד חדור בתחושת מיידיות. יש להכות בברזל בעודנו חם. אין לתת לרגע לחמוק. המשפחה מהססת. אמנםברור שהבחור ממשפחה טובה, אך יש לדבר עוד על התנאים. קשה להתנתק. הכל מתערער, מהר.

רבקה הרגישה שזה זה. היא שמעה סיפורים על דוד אברהם. על שליחותו, על אומץ ליבור, נועזותו וטוב ליבו. היא שייכת. זה מדבר אליה.

ואלוהים איתה. יצחק בא מבאר "לחי רואי" ורואה, והיא רואה, ונכנסים לאוהל, וכאן ההתחלה.

הרהורים ומסקנות

מאוד טבוע בי הגישה הרומנטית, ההשגחתית, הפלאית לקשר בין איש ואישה כשזה קורה נכון. למרות שהרבקה נבחרה בנס, בסימן משמים, צריך לזכור שהעבד נשלח למקום מאוד מסוים, למשפחה מסויימת, עם ציפייה ואותות מאוד ברורים. רבקה לא נבחרה סתם כך מתוך כל העולם אלא מתוך כיוון ראשוני מסויים.  הנס הוא שעם כזה עומס ציפיות ודיוק בכל זאת קורה משהו.

העבד נותן לרבקה ולמשפחתה מתנות רבות. המתנות הן כלי להתקשרות. אולי גם לסמן את הבטחון הכלכלי שיביאו איתם הנישואין.

דור שלישי לנחור הסבא הולך בעקבות הדוד ובוחר בדרך אברהם. רבקה שומעת את הקריאה "לך לך" לארץ, ועונה במילה אחת: "אלך". ההרחבה של דרך אברהם נעשית דרך המעגלים הקרובים. דרך הברכה לכל הגויים היא בהרחבה איטית ומבוקרת. למרות שבהרחבת הדרך אל המשפחה הקרובה אפשר לראות איפוק או חרדה מפריצה גדולה- הניסים קורים שם.

וזאת ההתחלה. בהתחלה היתה ברית נישואים.

מודעות פרסומת

בלעם פוגש את ה'

דברים לפרשת השבוע, מאת יאיר מלכיאור.

פרשת בלק היא פרשה שתמיד מאתגרת אותי. כל הדברים שאני לא מצליח להאמין בהם מתרחשים בה בעצימות גבוהה במיוחד.

כוחות מאגיים, ברכות וקללות, דיבור כבקשתך עם אלהים והדובדבן שבקצפת – אתון מדברת.

כל הדברים האלה הובילו אותי לבחור להתבונן דוקא בפרשה זו, ולאתגר את עצמי. לנסות להבין האם יש משמעות לערימת כוחות הכישוף האלה שמגיעים פתאום בצורה מרוכזת בפרשה אחת.

אחד הדברים המעניינים שתפסו אותי היה המעבר בין שם הויה לשם אלהים שחורז לו את הפרשה. שלוש פעמים בלעם מדבר על ה' בשמו ואז מי שמתגלה אליו זה אלהים.

כשמגיעים זקני מואב ומדין לבלעם ומבקשים ממנו להתלוות אליהם לקלל את ישראל, הוא מבקש מהם להמתין בלילה "…והשבתי לכם דבר כאשר ידבר ה' אלי…" (כ"ב, ח')  ומיד לאחר מכן "ויבא אלהים אל בלעם" וכל השיחה מתנהלת עם אלהים ולא עם ה'.

ושוב בפעם השניה כשמגיעים עבדי בלק "…ואדעה מה יסף ה' דבר עמי" וגם שם "ויבא אלהים אל בלעם" ושוב השיחה היא בין אלהים לבלעם.

בפעם השלישית בה מתרחשת ההחלפה בין שני שמות האל כבר נפתח הפתח לשינוי התנהלותו של בלעם: בפעם הזאת כאשר בלעם ובלק עומדים יחדיו ומתכוננים לקלל את ישראל אומר בלעם "התיצב על עלתך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני…" (כ"ג, ג') ואז "ויקר אלהים אל בלעם…".

מעברים אלה בין שם הויה לשם אלהים יכולים להיות מקריים לחלוטין ומוסברים בדרכים שונות, אבל זאת רק עד שמגיעים למעמד השני בו מנסה בלעם לקלל את ישראל לאחר כשלון הנסיון הראשון. הפעם בלעם אומר "ואנכי אקרה כה" ואז מגיע השינוי- "ויקר ה' אל בלעם…". בלעם לא מצפה לכלום, ומי שמתגלה אליו הוא מי שהוא התיימר להידבר איתו בפעמים הקודמות, האל בשם הויה.

ניתן לראות בארבעת המקרים האלה תהליך מובהק. בפעמיים הראשונות בלעם הבטוח מאוד ביחסיו עם האל אומר בודאות שה' ידבר איתו, ואז בא אלהים. בפעם הבאה בלעם מסייג אולי יבוא ה' וגם שם מגיע אלהים. בפעם הרביעית בלעם אומר אני אקרה, אני אלך להפגש עם מה שלא יבוא, ואז מופיע ה'.

זה המקום להיכנס בקצרה לעניין משמעות השמות. בעיניי הדיבור כאן על שם ה' הוא התייחסות לשמו הפרטי של ה' (כך בסנה: "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור"). אלהים, בשם אלהים, הוא אלוהות, מין שם כללי לכח עליון. בכל אמונה בתורה האליל קרוי אל גם אם הוא אל שקר. ה' יש רק אחד כי ה' זה שמו הפרטי של האל שלנו. בלעם בתחילת הפרשה מאמין שהוא מכיר את ה' ואיתו הוא מדבר, אבל הקורא יכול לראות שבלעם לא מבין באמת את הסיטואציה. לא ה' מדבר איתו אלא אלהים, משהו קורה אמנם אבל לא מה שבלעם חושב שקורה. רק כשבלעם משתחרר מתפיסותיו ומהרצון שלו להגיד לה' איך להיות ולהופיע מופיע ה' בכבודו ובעצמו.

השיא מגיע בברכה הבאה, שם בלעם כבר לא פונה לאף אחד. "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (נחשים מלשון ניחושים או קסמים המזמנים את האל) ואז דווקא שם "ותהי עליו רוח אלהים".

בלעם מבין מה האל רוצה בעולם ומנקודה זו, הוא כבר לא צריך לפנות אליו כדי לדעת מה הוא רוצה, כי הוא מחובר אליו בעומקו. עכשיו הוא כבר יכול לדבר בשמו, הם כמעט אחד.

מנק' זו אפשר לחזור ולהתבונן בסיפור האתון. האתון מסמלת את המשרת שיודע את רצון אדונו "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". גם אם האדון לא רואה בדיוק למה, האתון תדע לסור מהדרך ולעקוף את המכשול כדי לדאוג לו ואפילו למעוך את רגלו של האדון לצד הדרך כדי להגן עליו. כך עושה משרת אמיתי, הוא לא צריך פה כדי להבין מה אדונו רוצה וצריך.

כשבלעם חושב שהמשרתת שלו, האתון, פועלת נגדו, הוא מאיים עליה בחרב. כמו שאדון אחר, ה', איים על בלעם בחרב שמונה פסוקים קודם (כשהמלאך עמד בדרכו של בלעם וחרבו שלופה בידו).

לכאורה בלעם של תחילת הפרשה הוא עובד ה' האידיאלי, הוא לא זז ללא הכוונה מה', שואל את אדונו כל שאלה שיש לו. אך משרת אמיתי אמור לדעת מה ה' רוצה עמוק מבפנים. הוא לא צריך לפנות לאובות ולידעונים, הוא לא צריך לפנות למכשפות ולמעשי ניסים. משרת אמיתי הוא כזה כמו שבלעם הופך להיות "שמע אמרי אל וידע דעת עליון". הוא לא צריך לפנות לה' כדי להבין מה ה' רוצה ושואף.

כשהוא מאבד את כוחו המאגי הוא מוצא את הכוחות האמיתיים הגלומים בו בעצמו, כך ורק כך יכולה לפעום בו רוח אלהים.

במחנה ובסביבות המחנה

דברים לפרשת בהעלותך,           מאת דביר גזונדהייט

– שמע אחי, הסיפור הזה של בני ישראל במדבר – 40 שנה. בסך הכול לא סיפור כזה נחמד –  ודי מבאס בתכלס. רק ירידות, לא מפסיקים לעשות פדיחות. רק חטאים!

– תראה, זה לא פשוט, תהליך חינוכי זה תהליך די ארוך, ויש בו גם כישלונות.

– אבל ראבק! איך אפשר להתלונן, ואז לחטוף שרפה עצבנית בכל המחנה ולעשות את אותה השטות בלי להתבלבל בפסוק הבא?!

בפרק י"א, פסוקים א' ו- ד', ניתן לראות נפילות חוזרות ונשנות של עם ישראל:

"ויהי העם כמתאוננים … וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'", ומיד אחר כך: "והאספסוף אשר בקירבו התאוו תאוה…"

בבית המדרש ניסינו להתמודד עם השאלות שסיפורים אלו מעלים: איך יתכן שהם מכעיסים את ה' אחרי כל הטוב שהוא עשה להם, למה בתורה כל הזמן מלכלכים עלינו, מי זה בדיוק האספסוף ומה בכל זאת אפשר ללמוד מסיפור כזה.

העם מנסה להתמודד עם מצב של יציאה מעבדות.  הדבר הכי קל בשביל עבד זה להיות עבד – לציית לפקודות ולא להתחנך. הדבר הקשה ביותר, מצד שני, הוא ללמוד תורה. הוא שואל את עצמו: עבד – ללמוד ?! מה זאת אומרת? אני מבין רק – תשטוף רצפה, תכין לי אוכל, תטאטא לי את השביל.  ציווי ועשייה ציווי ועשייה, האדון לוקח אחריות, העבד מבצע.

להתחנך – לעבור מסע אל התורה זה לא לקבל מצוות, לעשותן ולשכוח מזה.  זו עבודה עיקשת, קשה ומלאה התפקששויות. כך גם בתורה. התנ"ך הוא אוסף של סיפורים על אבותינו, על חייהם ההתמודדויות שלהם והרבה מאוד על למה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות – אבותינו פספסו לא מעט, והתורה ניתנה לנו על מנת שנלמד אותה ולא כדי שנשאר בביקורת על הקדמונים או שנפרש את התורה בצורה כזו שהם היו מלאכים ושרק כך אפשר – שזו חברה אידילית – עובדה המשיח עדיין לא הגיע…

כי בכל תרבות קדומה – המלך, השליט כותב את הספר. והמלך אף פעם לא טועה!

לעומת זאת, בתורה, אנו קוראים על החיים האישיים של אברהם יצחק ויעקב ולא חוסכים מאיתנו אפילו קטעים ממש אישיים. עד שנגיע לסוף ספר מלכים כבר נשתגע מהשחיתות של המלכים הקדמונים.

רק עם חופשי יכול להרשות לעצמו ללמוד את הטעויות שלו שוב ושוב. כי הוא מאמין בעצמו שיתקן את עצמו. ישתפר וישתפר כל הזמן, כל יום הוא התמודדות חדשה עם המצוות, כל אחד והחיים שלו. ההתמודדויות שלו. כל אחד צריך לדלות מהתורה מה שהוא יכול להשיג. כמה שיותר. את המצווה שנוגעת לו כאן ועכשיו  – זו תורה! וזה הדבר הכי קשה בחיים. הרבה יותר קל לבצע שורת פקודות בלי להתכוון. זה לא מספיק. ה' רוצה מאיתנו שנהיה טובים. שלא נהיה עבדים, שנחשוב על מעשינו, נבין את החיים שלנו, נרגיש אותם – את החיים על כל העוצמות הגלומות בתוכם.

אפשר להרגיש את יצר החיים בפרשה שלנו. יש עת רצון גדולה בפרשה שלנו. רצון חזק הוא הסימן המובהק שפגענו בול, שהדברים מגיעים מבפנים. העם רעב לבשר, הזקנים – לנבואה.

– ה' אומר: נמאס לכם מהמן  – מצפיחית הדבש, טוב! ואז השם מבטיח להם ככה חודש לספק  להם בשר בכמויות מפחידות – כמה סניפים של בורגרס בר (או מי שאוהב – מקדונלדס) ינחתו עליהם לגובה ולרוחב, ועוד במדבר.

– מה ואח"כ כשהם עוד לא הספיקו לדחוף קיסם בין השיניים אלוקים מכניס להם ככה?!

"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם, עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"

ואל העם תאמר – התקדשו למחר ואכלתם בשר. בבית המדרש נשאלה השאלה – האם ה' נותן כאן הזדמנות לאכול בקדושה במעמד או שזה רק מבחן שנועד לכשלון?

האם יכול להיות שה' שמאפשר לעם לאכול – מבטיח להם חודש של תענוגות ותאוות בשרים ומיד מחסל את העם ברשעות לועגת. למה הוא לא עושה מה שהבטיח?

בגלל הרצון, הבקשה של בני ישראל היא לגיטימית ומתקבלת על ידי האל: אתם רוצים בשר – אתם תאכלו בשר עד שלא תרצו יותר אני אספק לכם כמויות שלא חלמתם שאני מסוגל לייבא מהאוויר. הוא מבטיח להם. הוא מזהה נקודה חיובית של רצון הבא מלמטה. כשהרצון הופך לתאווה – הכמות הופכת לעיקר והרצון האמיתי והבריא נדחק לקרן זווית– האל מציב גבול: מי שבולס ללא שליטה ממקום של תאווה בלתי נשלטת  – נשרף באש התאווה ומת מיד.  כך עובד תהליך הלמידה של העם כולו, על ידי דיאלוג עם האל, ניסוי וטעייה, התקרבות והתרחקות.

מצד שני יש את הזקנים: כשמשה אוסף אליו שבעים זקנים המתנבאים באהל מועד מחוץ למחנה, אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה. נראה שאפילו כששאר הזקנים פוסקים מלהתנבא: "ויתנבאו ולא יספו", אלדד ומידד עדיין מתנבאים. יהושע זועק – הפקרות! שערוריה! אבל משה מרגיע אותו: הגיע הזמן לפתוח את השער: "מי ייתן כל עם ה' נביאים!"

התעוררות הרצון מופנית גם לכיוונים חיוביים- הרצון להשתתף בהנהגה ובסדרי המחנה. לא רק לקבל דברים מלמעלה אלא גם לצמוח אל תוך עשיית רצון ה' מלמטה.

שנזכה לחיות חיים מלאים. של חסד –  טוב ואושר רב !

שבת שלום!