קטגוריה: שבת

להשתתף בקודש

דברים לפרשת אמור מאת יונתן אבי שאול

בפרשת אמור מדובר, בין השאר, על השבת והחגים: "ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי". עם ישראל נקרא "לקרוא" לקודש. להיות צורה לקודש וכך לאפשר התייחסות לקדושת ה' בארץ והכלתה. קריאת ישראל מייחדת את המועד ומאפשרת דרכו התוועדות שמים וארץ (מועד- מלשון התוועדות). אולי גם מודעות שמים בארץ.

על יום השבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה" שפירושו- הימנעות מהוספה והתערבות ביצירה האלוהית השלמה. בציווי על המועדים, בשונה מבציווי על שבת, כתוב "אשר תקראו אותם במועדם" ומודגשת ההימנעות ממלאכת עבודה דווקא, ולא מכל מלאכה שהיא, בכלליות. כאן, שלא כמו בציווי על שבת, ישראל מתבקשים להשתתף בצורה פעילה בהתערבות בזמן, בקידוש הזמנים. זה מתבטא במילה "במועדם" שמקנה תחושה של סופיות לקביעה של ישראל, ובכך שאין חזרה על הביטוי "מועדי ה'", "אלה הם מועדי", כמו בציווי על שבת. עוד מאפיין של המועדים אפשר למצוא בהדגשה על מלאכת עבודה. המילה עבודה מזכירה את עבדות מצרים, שיש בה טעם אחד לשביתה בשבת, והמילה מלאכה מזכירה את בריאת העולם- "מכל מלאכתו אשר עשה". במועדים ניתן דגש על הקשר לעבדות מצרים על ידי הדגשת המילה עבודה. השבת מתקשרת ליצירה הראשונית, השלמה, שאין לנו בה חלק, בעוד המועדים מתקשרים לשביתה ממלאכה שקשורה לעם ישראל, שהיה לנו בה חלק- העבדות. הבחנות אלה עוזרות להבין את טיבה השונה של ההשתתפות האנושית הנדרשת בשבת מצד אחד ובמועדים מצד שני.

לסיכום: נראה ששורש עניינו של פרק זה הוא בהבדלה וייחוד השבת והמועדים למיניהם והדגשת ישראל כמשתתף בהכלת שמיים בארץ בכלל. ובכל מועד כפי כוונתו ומידתו.

מודעות פרסומת

צריך לדעת מתי לעצור

דברים לפרשת ויקהל-פקודי, מאת אריאל פרומקין

בפרשות הקודמות קראנו על הציווי של ה' למשה על בנית המשכן ועל השבת. לאחר מכן הופיע חטא העגל, ובפרשת ויקהל ישנו תיאור המסירה של משה את דברי האל לעם: משה מצווה על העם לשמור שבת ולבנות את המשכן. בניגוד לסדר הציווי למשה, בו קודם בא הציווי של ה' למשה על המשכן ורק אחר כך הציווי על השבת, כאן משה מצוה את בני ישראל קודם על השבת. בפסוקים הבאים ניתן לראות גם שסדר בניית המשכן שונה ולמעשה משה שינה קצת את הדברים מאיך שהוא נצטוה עליהם.

עולות מכאן שתי שאלות הקשורות זו בזו, שאלה של מבנה ושאלה של תוכן: למה משה שינה את סדר הדברים, ומדוע הוא הרגיש צורך לצוות את העם קודם על שבת, ולאחר מכן על בנית המשכן?

על מנת להסביר את השינוי בסדר הציוויים נחזור קצת אחורה לפרשת כי-תשא, לחטא העגל- לאחר שנודע למשה שעם ישראל חטא הוא מתפלל עליהם ומשכנע את ה' להינחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. לאחר מכן משה נפנה לרדת מן ההר ואנחנו מקבלים תיאור של הלוחות האלוקיים:

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: {טז} וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:"

בשלב זה משה עושה מעשה בלתי צפוי לחלוטין ושובר את הלוחות. הייתי מצפה שיחזיר אותם למקום ממנו הוא לקח אותם בכבוד הראוי! אבל יתכן שהוא הבין שלעם שעשה את העגל וכל כך צריך משהו יותר גשמי יותר קרוב לבני אדם בשביל להתקרב אל ה' לוחות שהם מעשה אלקים יהיו משהו גבוה מדי, או מנותק מדי ולכן כבר אין בהם צורך מול המציאות. הלוחות השניים יהיו אלוקייים פחות: בהמשך הפרשה ה' אמר למשה- "פסל לך שני לחת אבנים כראשונים…" הלוחות יהיו כראשונים אבל משה האנושי מקבל חלק בעשייתם ואולי גם פריוילגיה לסדר את הדברים בצורה שיותר תתאים לעם, הביטוי לזה הוא שינוי סדר הציווים בפרשתנו מהסדר בפרשת תרומה. על ידי הקדמת הציווי על השבת משה ממשיך בפיסול של הלוחות- העיצוב של הציווי. גם הציווי של משה לעם מותיר להם מעט מרחב לפסל בעצמם, והמתגייסים לבניית המשכן נעזרו בחכמת ליבם כדי לבנות אותו ולא רק בהוראות המדויקות.

כעת ניגש לעניין המהותי שבהקדמת השבת לציווי על המשכן. משה מבין שזה בעייתי לצוות את העם קודם על מלאכת בניית המשכן ומצווה אותם קודם כל על השבת כדי לשים להם גבולות מראש. הוא צופה את רוח ההתנדבות העצומה של העם לתרום ולעשות עד שיהיה צריך להפסיק אותם כשהם יעשו כבר יותר מדי:

{ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:

העם מביאים יותר מדי תרומות של חומרים עד שצריך להעביר קול במחנה כדי לעצור אותם. יש כאן ענין של דיוק. המשכן צריך להיבנות כמו שמשה צווה ולא מעבר לכך. אחרת יהיה רצון להגדילו כל הזמן כמו בתרבות האלילית הסובבת בה יש שאיפה להגדיל את המקדשים ואת האלים ללא הפסקה. עם ישראל מצווה לעשות את המלאכה ולהפסיק אותה בזמן. דבר שקשור בצורה ישירה לששת ימי המעשה ושבת.

לאורך הפרשה יש הקבלות רבות בין יצירת המשכן וגמר מלאכת בנייתו לבין בריאת העולם. כך, למשל, אפשר לראות הקבלות בפסוק על מינויו של בצלאל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {לא} וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:"

את השם בצלאל אפשר להבין- בצל-אל או אולי מזכיר בצלם-אל כמו האדם הראשון. קריאת ה' בשמו מאד דומה לקריאת ה' בשם הדברים הנבראים ("ולחשך קרא לילה…") הקריאה לבני ישראל- "ראו" מזכירה את ראיית הדברים הנבראים ("וירא אלקים כי טוב"). ה' ממלא את בצלאל האוּמן ברוח אלקים, אותה רוח אלקים המרחפת על פני המים בבראשית. וכך מלאכתו של בצלאל יחד עם שאר בעלי המלאכה חשבי המחשבות וחכמי הלב מקבילה לבריאת העולם.
מקבילה נוספת של ראיית המלאכה ע"י משה לראיית הבריאה ע"י אלקים-
" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:"
וכן משה ברך אותם כמו שאלקים ברך את יום השבת.
הפסקת המלאכה מובאת באמצעות הטיות של "ויכולו" לאורך הפרשיות-
" וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"
"ותֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: "- כמו "ויכולו השמים והארץ"
" וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:"

את משמעות ההקבלה הזאת של בניית המשכן ובריאת העולם אפשר לפרש בכיוונים רבים. אני רואה אותה בתור חלק מיחסי הגומלין בין ה' לעם ישראל. ה' ברא לבני האדם עולם נעלה בששת ימים לחיות בו וידע לשבות ביום השבת. עכשיו לבני ישראל יש הזדמנות "לגמול" לה' ולבנות לו משכן שישכון בו על ידי בעלי המלאכה הטובים ביותר שמלאכתם דומה למלאכה אלוקית וכן לדעת להפסיק ולשבות מתי שצריך כמו ה'. אמנם ברור שה' לא צריך את המשכן והוא נועד להיות אמצעי חיבור בשביל העם לאלקים, אך זאת זכות גדולה לאדם לבנות בית לה' שזה משהו קצת דומה או קרוב למה שה' עשה לו בבריאת העולם.

לסיכום, הציווי על השבת מלמד על הזכות העצומה שבעצירה. העצירה מדגישה את האוטונומיה של האדם- היכולת לראות את גמר המלאכה, את המלאכה השלמה, ואת האחריות לעצור בזמן הנכון. השוואת בניית המשכן וסיומה לששת ימי המעשה והשבת מדגישה את כח היצירה של האדם ואת השותפות שלו עם האל. הלוחות שהיו אלוקיים לחלוטין נשברו ובמקומם ניתנו לוחות שמשה פיסל- שמשה היה שותף ביצירתם. היחסים בין האל לעם הופכים בפרשת ויקהל מיחסים חד צדדיים- "כפה עליהם הר כגיגית"- ליחסים בהם העם הופך שותף ליצירה בבניית המשכן.

נשמח לקרוא גם תגובות ומחשבות שלכם על הדברים. שבת שלום!

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

שבת ופורים

שבת ופורים – על זמן רציני וזמן משחֵק

דברים לפורים ולפרשת כי תשא, מאת יואב רובין

זמן הוא עניין רציני. הדקות צועדות להן בסך, עוברות להן בקצב קבוע, לא מהר ולא לאט, כך מתקתקות להן טיק טיק וטיק טק וכדברי המשורר "אתמול היה יום ראשון היום שני" ועוד כמה ימים בזמן קבוע וידוע מראש תהיה שבת. לזמן לכאורה לא אכפת אם אתה נהנה עכשיו או סובל, אם אתה מחכה לכך שהוא יעבור מהר כדי שיגיע זמן הפגישה או שאתה רוצה שימשך כך כי אתה נהנה מהמלאכה ובשבת היא אסורה. כך מראש השבת קבועה כאות ברית לעולם. אסור להמשיך לעבוד גם לא למלאכת המשכן, גם המלאכה החשובה ביותר נדחית לה בשבת ליום ראשון. הזמן קבוע בלתי מתחשב ברצונותיך כלל. אות וסימן, מקדש בזמן, קו, גבול, רציונלי, מדויק. לכאורה אפשר לחשוב שאכן הזמן חזק מהחיים. מקבע.

אלא שלא כל הזמן כך. פורים למשל אינו כזה.

וכך אומרת המשנה: "(א) מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת, קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה:"

חג כל כך מוזר שאפילו לא ברור מתי מקיימים את מצוותיו. כל אחד אמור לקרוא את המגילה בזמן המתאים לו לפי מקומו (אם הוא בעיר ותיקה, עיר גדולה או כפר קטן) ולפי שינויי השבוע (בשבת לא קוראים מגילה ומי שגר בכפר קורא מגילה כשהוא מגיע לעיר בימי השוק ובתי הדין בימי שני וחמישי). חג כזה משחק שאפילו זמן קבוע ואחיד אין לו. ההבדל ביחס לזמן בין השבת מגיע אמנם לקיצוניות בפורים אולם הוא מצוי גם ביחס למועדים אחרים. החודש העברי נקבע כידוע על ידי מולד הירח וזה כידוע מקודש על ידי בית הדין שאחראי גם על עיבור החודשים אך עיבור החודשים מתבצע כמובן באדר ושוב פורים נכנס לתמונה. אפילו ביחס לקביעת זמנה המדויק של השבת יש מקום להכרעה אנושית ובעיקר לחוסר דיוק בזמן לגבי הגדרת התחום המדויק של בין הערביים. עם זאת נדמה כי בדברי המשנה "לא פחות ולא יותר" יש התלוצצות. הרי לא היה עולה על הדעת לאמר צמים ביום כיפור בז', בח', בט', בי' בי"א לא פחות ולא יותר.

היחס לזמן בשני המועדים הללו מבטא מקום אנושי שונה ויחס מסוים לעולם. בעוד הזמן השבתי הוא כאמור קבוע ונוקשה באופן יחסי ונועד לקבע לנו זמני עצירה ומקושר באופן ישיר לבריאת העולם ולסדרי העולם הקבועים. הזמן הפורימי הוא זמן היסטורי. הוא נקבע על ידי אנשים ולכן אינו יכול להשתלט על אנשים אלא עליו להיות מותאם לצרכיהם. במידה רבה יש כאן היפוך לתפיסת הזמן של המן המופיעה במגילה. לפי תפיסתו לתאריכי השנה כח מיוחד לביצוע מעשים, הם הקובעים את המתרחש בעולם, הם ה"פור הוא הגורל". ישנם ימים עם מזל כלומר עם השפעה מסוימת של גורמי השמיים וישנם ימים חסרי מזל. כך מנסה המן להשתמש בזמן הרציונלי הקשור לשיטתו בגורל למעשיו שלו. לכן על מנת לפרק את התפיסה הזו הגורלית זמנו של פורים לא נקבע במסמרות. הוא נע לו באופן חופשי. זאת בניגוד לזמנה של השבת שהיא אות ברית וציווי על בני אדם. ציווי לבני האדם לפנות זמן לפגישה עם אלהים, עם השכינה ולא לנסות לנהל אותה לפי רצונם.

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

מלאכה

דברים לפרשת תרומה, מאת אריאל פרומקין.

מלאכה

בפרשה ציוויים מפורטים ביותר על אופן בניית המשכן. כך מתחילה הפרשה:

{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: {ג} וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: {ד} וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: {ה} וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: {ו} שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: {ז} אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: {ח} וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: {ט} כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ:..

וכך הפרשה ממשיכה: מידות וחומרים, צורות ומספרים. תהיתי לעצמי, מה המשמעות של הפירוט הדקדקני לפרטי פרטים של ציווי תהליך מלאכת בניית המשכן ואף חזרה מלאה על כל הפרטים במלאכת בניית המשכן עצמה (בפרשת ויקהל).

המשכן הרי נבנה פעם אחת, האם לא די לנו בתיאור כללי יותר בלי פרטי עשיית המלאכה המדויקים, ואם כן אז לא מספיק פעם אחת? צריך לחזור על כך אחד לאחד בביצוע בפרשת ויקהל?

פירוט מלאכת הרכבת המשכן,תפירת בגדי הכהנים ועבודת המשכן עצמה נמשך על פני פרקים רבים ובסיומו פונה ה' אל משה וממנה את בצלאל ואהליאב על ביצוע המלאכה:

"רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {ג} וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: {ד} לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: {ה} וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה: {ו} וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:"

בצלאל בן אורי זוכה ב"רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" -המלאכות הנעשות בחכמה ובתבונה יש לעושה אותן "רוח אלוקים" וניתן לראות בהן מקבילה אנושית למלאכת הבריאה. פסוק ד' מדבר על "לחשב מחשבת לעשות…" ומדגיש את הקשר הישיר בין המחשבה לעשיה. בפסוק ה' מודגש הענין שמדובר בכל מלאכה- מילה שהופיעה גם בסיפור בריאת העולם ובפסוק ו' הקב"ה אומר "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" -מעניין שחכמת המלאכה טבועה בלב.

לי הפסוקים האלה מזכירים את התחושה של עשיית מלאכה כלשהי בצורה מושקעת כשכל המחשבה נתונה אליה בין אם זה תפירה, התקנה של מדף או אפילו תיקון של האופניים. השאיפה היא תמיד לעשות את המלאכה בצורה הכי נעימה וחלקה בלי תקלות, נפילות וקשיים בדרך ושתביא לתוצאה הכי טובה כמו שיודע בצלאל בן אורי וכן כל חכמי לב. כמובן שכדי להגיע למצב הזה של לדעת איך לעשות את מלאכתך בצורה הנשגבה הזאת דרוש לימוד רב שכן יכלול הרבה נפילות וקשיים אבל כל פרט קטן שאתה לומד מהמלאכה נצרב בלב ומהיום תדע בחכמת לבך איך לעשות אותו. כמו כן נראה שרוב האנשים לא יכולים להיות כמו בצלאל בן אורי שיודע את כל המלאכות ויצטרכו להתגדר במלאכה שלהם שידעו אותה בצורה הטובה ביותר. היטיבו לתאר זאת חכמים בתוספתא על מסכת קידושין (תודה לירון):

"כל שבידו אומנות למה הוא דומה? לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו ואין עוברין ושבין נכסין לתוכו ואין רואין את מה שבתוכו"

ברגע שאדם יודע אוּמנות, יש לו את הכרם שלו שבו הוא צומח ונותן פירות. ואנשים אחרים יכולים רק לעמוד ולהתפעל מאיך שהוא מיישם אותה ולא יכולים לקחת לו אותה כי היא תמיד תישאר אצלו בלב.

המלאכה והבריאה, המשכן והשבת.

מיד אחרי תיאור נתינת חכמת המלאכה לחכמי הלב ובראשם בצלאל בן אורי, בא הציווי על שמירת השבת שהתחלתו באה אולי כהמשך לציווי עשיית המלאכה בדגש על המילה "אך". המלאכה היא נשגבת והיא אלוקית אך יש לזה תנאי והוא שבת:

{יג} וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם: {יד} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: {טו} שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: {טז} וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: {יז} בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: {יח} וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:

כשם שיש מצווה על שביתה, בפסוק ט"ו אנחנו מצווים על עשיית מלאכה בששת ימי השבוע. מלאכה זו היא אותה מלאכת חכמה, מלאכת מחשבת היונקת מזאת של בצלאל בן אורי. בסוף הציווי על השבת מוזכרים ששת ימי המלאכה של ה'. מלאכת עשיית המשכן היא החוט המקשר בין מלאכת האדם שצריכה לשאוף למעלה לבין מלאכת ה'- הבריאה שצריכה להתאים לבני האדם. יתכן שבלי השבת חכמת המלאכה עלולה להיהרס ועם ישראל יחזור אחורה לעבדות מצרים שבה המלאכה היתה נעדרת מחשבה, לב, חכמה ורוח אלוקים. שם, לא מזמן, כל אחד בעם היה בורג קטן במערכת שידע לעשות פעולה קטנה וקשה פיזית שרק אטמה את כולו מכל הנשגב שבמלאכה (כמו שתאר אדם סמית, שאת דבריו למדנו בשיעור כלכלה: חלוקת העבודה הופכת את האנשים לטפשים. עניין זה מופיע גם אצל צ'רלי צ'פלין בסרט זמנים מודרנים). ואולי בנקודה הזאת שווה לנסות להשוות את השבת שמתקיימת בזכות ששת ימי המעשה למשכן שמתקיים בזכות מלאכת בנייתו. ישנה הקבלה בין שבת למשכן: נרות השבת מזכירים את המנורה, לחם המשנה של שבת הוא לזכר לחם הפנים במשכן. ניתן למצוא עוד הקבלה בין שבת למשכן: יתכן שלחם הפנים היה המן (מלכי) מכיון שבפרשת המן אהרן הניח את המן לפני ה' לעדות והמן קשור באופן ישיר לשבת-כשהפסיק לרדת בשבת הבין עם ישראל לראשונה שה' שובת. אולי ירידת המן באה להדגיש שמלאכת ה' ממשיכה במקביל למלאכת עם ישראל ולא נגמרה בבריאת העולם. ככה יש חלוקה במלאכה.

עוד הקבלה בין מלאכת המשכן למלאכה הנעשית בששת ימי המעשה ניתן למצוא בהמשך, בתיאורים על בניית המשכן. בתיאור בניית המשכן בהמשך ספר שמות, בין פרטי עשיית המלאכה המפורטים, שבעצם חוזרים על אותם פרטים של פרשתנו, אפשר להבחין ברוח ההתנדבות והעשייה השוטפת את עם ישראל, כל כך הרבה אנשים מתלהבים לתרום וליצור מחכמת ליבם. המלאכות הנדרשות הן מלאכות מגוונות המאפשרות לשתף אנשים רבים המתמחים באמנויות השונות-חרשי זהב, כסף ונחושת. אבן ועץ. טוויה ואריגה. תאור ארוך ומפורט מוקדש לכל מיני ההתנדבות והשותפות המעורבים בבנייה :

{י} וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה {כא} וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: {כב} וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ … כָּל כְּלִי זָהָב…: {כג} וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: {כד} כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ: {כה} וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: {כו} וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: {כז} וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים…: {כט} כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת{ל} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {לא} וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: {לב} וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: {לג} וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: {לד} וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: {לה} מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:
לו{א} וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: {ב} וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ג} וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: {ד} וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: {ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר: {ח} וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם:

בסוף כל כך הרבה חכמי וחכמות לב עובדים בהתלהבות ומשה נאלץ להפסיק אותם כי העבודה הושלמה. צריך לשבות. מענין הקשר בין תבנית פסוק כ"ט: "לכל המלאכה אשר ציווה ה' לעשות" לבין הפסוק מבראשית " וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

אולי צריך קצת להיזהר עם אמירות, אבל כמו שהשל אומר שהשבת היא משכן לזמן, אולי המשכן הפיזי הוא משכן המלאכה הנשגבת והאידיאלית של ששת ימי המעשה. וגם כנראה לא סתם, חז"ל במסכת שבת קישרו את ל"ט אבות המלאכות למלאכת בניית המשכן. אולי יש כאן רצון להעלות את מלאכת ששת ימי המעשה של כל אחד מאיתנו למקום גבוה שיונק ממלאכת בניית המשכן ומלאכת הבריאה בבראשית. כמו שהשבת היא קידוש של המנוחה, כך אפשר למצוא בששת ימי המעשה, על פי הפרשה שלנו, קידוש של העשייה.

ציווי מול יצירתיות

העובדה שעם ישראל מקבל תכנית מפורטת כל כך מעוררת קושי. כי לכאורה מישהו שמקבל הוראות מדויקות איך לעשות משהו, היכן יביא את יצירתיותו האישית לידי ביטוי? במקום הזה אני חושב שכדאי להבחין בין אוּמנות לאוֹמנות בזו האחרונה האֹמן יכול להפליג במרחבי הדמיון ביצירתו. לעומתו האוּמן יודע לעשות את מלאכתו בצורה הטובה ביותר, הוא יכול לקבל הזמנה לעבודה מדויקת ומסוימת מאד כמו נגר שמקבל הזמנה לארון בגודל מדויק,מסוג עץ מסוים וידיות בצורה מסוימת וכו'. דוקא בעבודתו המדויקת,המקצועית,והחלקה יש חכמת לב, בינה מחשבה ורוח אלוקים.

מצד שני הוא יכול כמו האֹמן גם כן להפעיל את היצירתיות ולבנות דברים יצירתיים פרי דמיונו ואני לא חושב שזה סותר את הציווי על המשכן. אלא שכנראה בתחום הזה של בניית מקדש דרושה זהירות יתירה. ברגע שהעם מנסה לבנות כלי פולחן משלו בצורה מאד דומה לציווי על המשכן עם רוח התנדבות דומה לזו שמתוארת בתחילת פרשתנו התוצאה היא עגל זהב. כשמסביב כל מה שיש בעולם ומה שהיה במצרים זה עבודה זרה קשה מאד לכוון למשהו פיזי שיאפשר פולחן לאל ללא דמות. וכנראה לכן דרושות הוראות כל כך מדויקות. בכל אופן מכמות הפעמים שמוזכרת "חכמת הלב" בפרשת ויקהל אין לי ספק שנפשם של בעלי המלאכה האלה היתה יצירתית.

"בהפסקת הצהריים מספר לי רפנילו על הימים שחי בעיירה שלו וקראו לו מאסטרו דניאלה, רב דניאל. כשהיה נער גם הוא הלך לעבוד כשוליה, אצל סנדלר. זה היה איש מחוספס, אין מה להשוות עם מאסט אריקו. הוא לא לימד אותו את המקצוע, להיפך, הוא הסתיר אותו ממנו. רפנילו היה מציץ קצת, את השאר למד בחלום מסנדלר מכתבי הקודש של העם שלו. בלילה היה בא ומלמד אותו את אומנות הסנדלרות.כשרפנילו היה נער, הוא היה לומד אחרי העבודה דברי אמונה, והיה נרדם על הספרים הפתוחים. ככה היה קל שיצא מתוכם איזה קדוש שעזר לו. הסנדלר מהחלום נקרא רבי יוחנן הסנדלר, והוא הראה לו את האומנות שהאיש לא לימד אותו. "למדתי את מקצוע הנעליים מהתלמוד", ספר עבה עם דברי הקודש של העיירה שלו…"

(ארי דה לוקה, "הר אדני")

קבלו את פרשת השבוע מבית המדרש ישירות למייל! תנו לנו את המייל שלכם בקישור הזה (נפתח בחלון חדש), וכל פרסומי פרשת השבוע יגיעו אליכם לכבוד שבת.

שבת שלום

מאת אפרת וייל

לימוד לפרשת יתרו.  בפרשה, בעשרת הדיברות, מופיע הציווי על שבת. העולם היה אז צעיר, בערך בן 2500,  ולא חווה כל כך הרבה שבתות, ואם חווה- הן לא היו באופי של השבת שלנו. מה ידעו בני ישראל על שבת? מה שמעו מאבותיהם? ניסינו לקרוא את הפשט ולהבין מתוכו מהי השבת שלהם ומה הציווי בעשרת הדברות מוסיף עליה.

שבת בראשית

איזה מין שבוע זה היה? שבוע שבמהלכו נבראו המאורות, איך נספרו בכלל ששת הימים? האם אחרי שבת בראשית הגיע יום ראשון? מתי האל גילה לאנשים ששבת הוא יום מנוחה? ואולי שבת היתה רק בשמים עד לפרשת המן? האם תמיד ספרו את הימים לשבועות? אנחנו מכירים אזכור של "שבוע" בשיחה בין יעקב ללבן. מעניין אם היתה להם שבת בסוף השבוע ומה היה האופי שלה בכלל.

שבת המן

האם היה ציווי על שביתה בשבת, או שזו רק היתה הכרזה על שביתת האל ושלא יצפו ממנו שיוריד מן בשבת ויצאו החוצה לחפש אותו? לשבת אין סימן טבעי. בניגוד לחודש, שאפשר לראות על ידי שינוי במראה הירח, בניגוד לשנים שאפשר לראות את התקדמותן על ידי חילופי העונות, או היום והלילה שנקבעים על ידי השמש והירח. המן שימש סימן טבעי לבואה של שבת. הייתם רוצים שיהיה סימן מובהק לשבת, בטבע, גם היום? יש דבר כזה תחושה טבעית של שבת? אם הייתם מאבדים את המניין, הייתם מרגישים לפי הטבע ששבת? אולי הסימן הטבעי הזה היה רק לצורך תקופת ההסתגלות לקיומה של שבת, ואחר כך זה כבר נטבע בנו.

ההיכרות הזו עם השבת, במקביל לאיסורים, מלמדת גם על טבעה המכיל של השבת- המן המיותר שנאסף ביום שישי לא מתקלקל אחרי יום אחד, כמו בדרך כלל, אלא נשאר. בנוסף, למרות שיום שבתון היה אמור להכניס את כולם לראש של מחסור וחיסכון, מתברר שבדרך נס נצבר מספיק אוכל ביום שישי כדי שיהיה גם לשבת. אין מה לדאוג. יש הכל. שבת יכולה לבא.

במאמר מוסגר אפשר להזכיר כאן את צנצנת המן, שנשמרה לדורות. מדהים איך הם מעיזים לשמור אוכל, שמטבעו מתקלקל אחרי יום אחד (מה זה היה? שלג שנמס? עשב שנובל?) לדורות. והם חושבים שזה יחזיק מעמד. אולי השבת משמרת גם את המן שבצנצנת. אולי זו השבת של העולם הבא, שהמן בצנצנת נשמר עד אליה.

שבת מהר סיני

מתחדש כאן איסור מפורש על מלאכה. עד עכשיו האל הדגים, מעכשיו הוא מזמין אותנו לשבות איתו. הכרה שלכל מלאכה שלנו שותף האל, ועבודה שלנו אולי מכריחה גם אותו לעבוד.

הטעם לשביתה ממלאכה נעוץ בכך שהאל שובת. בניגוד למצווה בעשרת הדיברות בספר דברים המנומקת בנימוקים סוציאלים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", כאן השביתה של כולם מגיעה מן האל. אלו לא אנחנו שמעניקים זה לזה את השבת אלא האל שמשתף אותנו.

סיכום

מה ידעו בני ישראל על השבת קודם, ומה התחדש להם בהר סיני? מונחים לפנינו היסודות של השבת. השבת כפי שהיא מופיעה בטבע- בסיפור הבריאה, בשביתה הפלאית של המן. השבת, לפני הכל (אבל לא אחרי הכל), מנותקת מהסכמים חברתיים ומעוגנת בטבע. מנותקת מן ההגיון האנושי ומחוברת לחירות שנותן האל כמתנה, בהפתעה, לעם ישראל. שנדע לקבל את השבת, וגם לתת אותה.

* לימוד זה הוא פירורים מתוך הלימוד המתמשך על שבת, נושא מרכזי בבית המדרש. השבוע לא מדובר בסיכום הלימוד השבועי על פרשת השבוע בגלל שהבחירות שיבשו לנו את הלימוד המשותף הקבוע על הפרשה, אבל בנס, אפילו ששבתנו ביום הבחירות, האל הביא לנו לימוד משנה שיהיה גם לשבת הזו.