קטגוריה: שוני

למי יש חלק בצחוק?

דברים לפרשת וירא מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יאיר מלכיאור

"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק". הרבה מהפרשנים התווכחו על משמעות המילה "מצחק" וניסו להבין מה בעצם עשה ישמעאל. בלבול זה של של הפרשנים בא לידי ביטוי גם בבית המדרש נתקלנו במילה ופשוט קשה היה להבין מה בדיוק הוא עשה? מה כל כך גרוע במעשה זה עד ששרה צריכה לזרוק אותו ואת אימו מהבית.

הפרשנים מציעים מגוון רחב של אפשרויות ממעשה של צחוק מיני, דרך מעשי עבודה זרה, לגלוג על יצחק שבדיוק נגמל ועד לאפשרות שישמעאל חומד את הירושה.

הדבר שתפס אותי בתיאור המעשה הוא קודם כל עיני המתבונן, ובמקרה שלנו המתבוננת, שרה. לא מסופר שישמעאל מצחק, אלא ששרה רואה אותו מצחק. המוקד הוא במה ששרה רואה ולא במעשה עצמו (זהו גם קו מנחה כי מאוחר יותר בפרק הגר לא תראה, ויש המון משמעות בפרק למי רואה מי שומע ומי מדבר).

כשחוזרים לתחילת הפרק ניתן לראות שהמוקד בפתיחה הוא סביב הצחוק. קוראים ליצחק בשמו, שרה אומרת "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" המון צחוק. אך מיד אחרי שיצחק נגמל פתאום שמה שרה לב למוקד אחר של צחוק בבית, היא רואה את ישמעאל מצחק. מי שהביא את הצחוק הביתה, יצחק, נמצא בסכנה, הסכנה איננה שיודח ממעמדו, אלא שבן האמה יירש יחד עם יצחק. משהו בצחוק המתגלגל לו בבית אברהם לא יהיה נקי. את הבית צריכים כרגע ליצור ע"י ייחוד, דיוק ומתוך כך הרחקה, לא ע"י הכלה וקירוב.

ולמרות זאת, לסיום, יש אחד שקצת מחוץ למשחק הזה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" אברהם לא רואה ירושה לא רואה בית ולא רואה הבטחה, הוא רואה ילד קטן, בנו, שעליו הוא רוצה להגן. כשאלהים מכריח אותו ואומר שהצדק עם שרה אברהם דואג לקום בבוקר לארוז במו ידיו את התיק ולהניח אותו על שכמה של הגר, היא אפילו לא מתכופפת, האדון הפך למשרת את שפחתו. אך לא זו בלבד אלא שמיד אחרי שהגר וישמעאל נאבדים במדבר באר שבע, עובר אברהם לגור בבאר שבע, קרוב קרוב לבנו.

יש אמת גדולה, אלהית, צחוק מדויק שאותו רוצה ה'. אבל את אברהם מעניינים דברים אחרים, יש לו בן, שלו הוא צריך לדאוג.

מודעות פרסומת

היופי שבשוני

דברים לפרשת נח- רשמים של טליה עמיחי מתוך הלימוד שנערך בבית המדרש

המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב

כשמסתכלים על סיפור מגדל בבל ללא הפרשנות הרגילה שלמדנו בגן, הרואה את אנשי מגדל בבל בעין שלילית מאוד, הסיפור מעורר לכאורה הרבה תמיהה.
שהרי נראה מהפסוקים שבסך הכל זו היתה חבורה של אנשים יחידים בעולם שפחדו להעלם. הרי המבול היה לפני זמן לא רב ולא היה להם GPS ,מטוס או מכונית.העולם הוא מקום מפחיד ובטח ובטח כאשר אתה כמעט האדם היחיד בעולם ואינך יכול לדעת מה נמצא כמה קילומטרים ממך.
בנוסף לכך התורה משתמשת בלשון מאוד נעימה כשהיא מתארת את אנשי בבל –הם מדברים "איש אל רעהו" ורוצים ליצור "אבנים וחומר"והסיבה שהם רוצים לבנות את המגדל היא "פן נפוץ על פני כל הארץ".
השאלה אף מתחדדת כשרואים שהפרשנים רואים בעין מאוד לא טובה את אנשי בבל ומאשימים אותם ברצון להלחם באלוהים ולקרוא עליו תיגר.
אין לי רצון לזלזל בגדולי תודה אך לא נראה לי שאנשי בבל רצו להתחרות בבוראם, אלא הם- כמו שמורי וחברי בבית מדרש הסבירו- היו פשוט אחידים מדי ונראה כאן שזה אינו רצונו של הקב"ה.
נראה לאחרונה בארצנו שישנו רצון שכולנו נתנהג ונהיה בדיוק אותו דבר,.קבוצות ואנשים קיצוניים פועלים בצורה דורסנית ואלימה (לדוגמא- המריבה על חניון קרתא בירושלים).
ובפרשה זו נראה שיש את התשובה של אלוהי כל בשר. אלוהים פיזר את אנשי בבל מאחר שהיו אחידים מדי.
נאמר בפסוקים "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" כל האנשים חשבו באותה דרך ובאותה צורה ולא היה מקום לאדם שלא הסכים ולא הלך בדרך זו.
האנשים התקבצו יחד מתוך פחד מדעות שונות ובעצם יצרו מסביבם בועה. האחדות לא היתה נכונה שהרי היא היתה מתוך פחד משונות. אין ספק שנח לנו לחיות בחברה כזאת אבל השאלה היא האם זה נכון.
במכינה ראיתי דוגמא לחוסר פחד מן השונות. הערכתי את העובדה שאחד מראשי המכינה, שהיה בעצמו דתי, הודיע לכולנו שגם בצום, למרות שלא נכין שם אוכל באופן רשמי לכולנו, המטבח ישאר פתוח עבור מי שלא צם.  צעד כזה אינו פשוט עבור אדם דתי שעומד בראש מוסד חינוכי.
אין ספק שעדיין יש לנו מה ללמוד לגבי הטרוגניות-בקהילה בבית ישראל, האנשים שאנחנו משוחחים איתם ובהסתכלות שלנו על העולם.
ואין ספק שהעובדה שאלוהים פיזר את אנשי בבל על פני האדמה וכך את כולנו החליש מאוד את הכוח שלהם ושלנו אבל נכון גם להגיד שהדורסנות של האחידות הוחלשה.
נח הרבה יותר לחיות בתוך בועה אבל אז מה יהיה על ההתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו. השאלה הנוספת העולה כאן היא על איזונים ובלמים של הפלורליזם אבל נראה נכון להגיד שישנה חשיבות עליונה בנתינת מקום לדברים של כל אדם. בשירו של יהודה עמיחי הוא מתאר עולם קשה יותר, תוהה יותר ומחפש יותר-וניתן לחשוב שזה הוא דבר שלילי. אבל הדבר אינו כך מורכבות אינה שלילית היא הופכת את החיים שלנו למחכימים יותר ונותנת לנו את האופציה ללמוד אחד מהשני. האדמה בשירו של עמיחי הופכת להיות חרושה ולפי דעתי מתוך כך לפוריה יותר. עלינו ללמוד מכל בנ"א באשר הוא ולא לפחד שהדעה שלנו תשתנה שהרי בדומה להצעתו של איש צוות המכינה שהזכרתי קודם זה רק הופך אותה לחזקה יותר ולא לנר דולק ברוח. דעתנו אינה נחלשת היא אף מתחזקת כאשר עלינו לכבד את דעתו של האחר ולהעמיד אותה מול אמונתנו שלנו.
הלוואי שנזכה כולנו לחזות בייחוד של אחדות מתוך השונות שכל אחד יהיה על מקומו  כך ששורה בה אהבה גדולה, אהבת ישראל, ומתוך כך גם קדושת ה".