קטגוריה: תהליך

זהות יהודית בחינוך משלב

מאת נפתלי גנס

שנה שלישית שלי כמורה. אמנם נכון שבתרבות הישראלית מצופה ממורה בתיכון להתלונן ולקטר (עיין ערך "ארץ נהדרת"), אבל האמת שאני נהנה מכל רגע ומרגיש שזאת זכות גדולה. תיכון 'קשת' מתאפיין בגיוון רב מבחינת הזהות היהודית, הרקע העדתי והשכבות הסוציו אקונומיות. השנה, לצד תפקידי האחרים, התחלתי להוביל תהליך שמטרתו להעמיק את העיסוק בזהות היהודית על גווניה השונים בכלל בבית הספר ובפרט בקרב התלמידים שבאים מרקע דתי. העמקת העיסוק בזהות היהודית הוא אתגר מורכב בכל בית ספר, וכשמדובר בבתי ספר שמשתייכים לזרם החינוך המשלב הוא ייחודי ומורכב במיוחד.

כחלק מהתהליך יצרתי קבוצת תלמידים רב גילאית שמובילה את התפילה ויוזמת פעילויות בית ספריות שונות שמטרתן העצמת העיסוק בזהות היהודית, ובהן: דיונים, לימוד ב"חברותות", סיורים, ערבים חווייתיים ופעילויות חסד. העבודה עם הקבוצה מציפה את הזהויות השונות ואת הגיוון הרב שיש בתוך היהדות. כך למשל, במשך כחודש התחוללה סערה של ממש בבית הספר סביב השאלה האם בהוצאת ספר התורה נכון להעביר אותו גם דרך עזרת הנשים. הדיון, שצף מתוך השטח ושבחרנו לתת לו מקום ולמנף אותו, הגיע לכדי ויכוחים מילוליים סוערים בין התלמידים גם בזמן ההפסקות ואפילו לניסיון להקמת מניין נוסף במקביל למניין הקיים.

התהליך מורכב ואנחנו לומדים כל הזמן "תוך כדי תנועה", אבל עצם העובדה שהדברים מביאים אותי לשאול שאלות מהותיות על דרכי האישית כאדם דתי שחי בקהילה ששואפת לשלב זהויות שונות ומלמד בבית ספר שחורט על דגלו את הערך הזה- מחדדת לי עד כמה הוא משמעותי וחשוב עבורי ועבור בית הספר ומעודדת אותי לפעול להעצמת התהליך בשנים הבאות. באחד הימים העמוסים והסוערים שלי בבית הספר, נזכרתי בדברים שלמדנו עם יגאל במכינה, מתוך ההקדמה לספר "ים של שלמה" (ספר הלכה של המהרש"ל – ר' שלמה לוריא, מאה 16). כשהתפניתי הלכתי לעיין בה. בהקדמה זו, כרקע להבנת מקומה החשוב של המחלוקת בעולם היהודי, מתואר איך כל אחד מאתנו, כשעמדנו שם בהר סיני, קיבל את אותה התורה עצמה, שניתנה כמקשה אחת, אבל דרך הצינור שלו, אחד מתוך מ"ט הצינורות . הרעיון הזה, שאותה התורה, האחת, השלמה, האמיתית (בלי סובייקטיביות פוסט-מודרנית) מתקבלת אצל כל אחד דרך הצינור הייחודי שהוא זכה בו, מלווה אותי ומסמן לי את הדרך ליצירת שיח חינוכי כנה ומשמעותי עם עצמי ועם התלמידים שלי.

מודעות פרסומת

סיפור התקשרותם של רבקה ויצחק

דברים לפרשת חיי שרה מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

קריאה ראשונה והתרשמות

איזה סיפור מדהים. הדבר הגדול שבו- ייתכנות הניסים, ההשגחה הנוכחת.

עבד אברהם נשלח לארם נהריים למצוא אשה ליצחק. העבד התאהב ברבקה "וירא כי טובת מראה היא מאוד". נוצר קליק. רבקה חמודה. בעלת מידת הנתינה. מרגישה בהתרחשות ממהרת ומתרגשת לשרת את העבד ולהכניסו אל ביתה. העבד חדור בתחושת מיידיות. יש להכות בברזל בעודנו חם. אין לתת לרגע לחמוק. המשפחה מהססת. אמנםברור שהבחור ממשפחה טובה, אך יש לדבר עוד על התנאים. קשה להתנתק. הכל מתערער, מהר.

רבקה הרגישה שזה זה. היא שמעה סיפורים על דוד אברהם. על שליחותו, על אומץ ליבור, נועזותו וטוב ליבו. היא שייכת. זה מדבר אליה.

ואלוהים איתה. יצחק בא מבאר "לחי רואי" ורואה, והיא רואה, ונכנסים לאוהל, וכאן ההתחלה.

הרהורים ומסקנות

מאוד טבוע בי הגישה הרומנטית, ההשגחתית, הפלאית לקשר בין איש ואישה כשזה קורה נכון. למרות שהרבקה נבחרה בנס, בסימן משמים, צריך לזכור שהעבד נשלח למקום מאוד מסוים, למשפחה מסויימת, עם ציפייה ואותות מאוד ברורים. רבקה לא נבחרה סתם כך מתוך כל העולם אלא מתוך כיוון ראשוני מסויים.  הנס הוא שעם כזה עומס ציפיות ודיוק בכל זאת קורה משהו.

העבד נותן לרבקה ולמשפחתה מתנות רבות. המתנות הן כלי להתקשרות. אולי גם לסמן את הבטחון הכלכלי שיביאו איתם הנישואין.

דור שלישי לנחור הסבא הולך בעקבות הדוד ובוחר בדרך אברהם. רבקה שומעת את הקריאה "לך לך" לארץ, ועונה במילה אחת: "אלך". ההרחבה של דרך אברהם נעשית דרך המעגלים הקרובים. דרך הברכה לכל הגויים היא בהרחבה איטית ומבוקרת. למרות שבהרחבת הדרך אל המשפחה הקרובה אפשר לראות איפוק או חרדה מפריצה גדולה- הניסים קורים שם.

וזאת ההתחלה. בהתחלה היתה ברית נישואים.

חינוך פרטי מול ציבורי

דברים מתוך יום העיון הבית- ישראלי הראשון בנושא חינוך (תשס"ח), מאת ענבר סליצקי- קיזמן.

קודם כל כמה מילים על עצמי שיסייעו להבין את מה שכתבתי: שמי ענבר, הייתי במכינה הרביעית בבית ישראל. שירתתי בצבא כמורה חיילת בבית ספר יסודי בשדרות, בהמשך למדתי להיות גננת ומורה לכיתות א'-ב', וכחלק מהלימודים התנסיתי בבית ספר יסודי ביישוב היוקרתי וקטן. בן זוגי עבד 4 שנים בבית הספר הפתוח "מיתר" בבית אורן. בשנת הלימודים הבאה אעבוד בגן הורים במושב עופר שבחוף הכרמל. למרות שכרגע אני עובדת בגן, בחרתי לדבר כאן על בית ספר, כי זה מחדד בעיניי את הדילמה.

ולענייננו:

חינוך פרטי או חינוך ציבורי? חינוך ציבורי או פרטי? פרטי או ציבורי? ציבורי או פרטי?

אפשר להשתגע. (ובחינוך פרטי אני מדברת גם על מוסדות ששייכים למדינה, אבל אליטיסטיים מבחינת קהל היעד שלהם, כגון בית הספר שעבדתי בו בנופית).

לשאלה הזאת – של חינוך פרטי או ציבורי – יש מבחינתי שני פנים:

יש את הפן החברתי-כלכלי ויש את הפן האידיאולוגי.

מבחינה חברתית-כלכלית בית הספר בשדרות ובית הספר ביישוב הקטן עומדים משני צידי המתרס. המיקום שונה. האוכלוסייה של ההורים שונה. ההתנהגות של הילדים שונה. מספר הילדים בכיתה שונה. המורים שמגיעים שונים. חוסר האונים של המורים שונה. בית הספר נראה שונה מבחינה פיזית. המשאבים שונים. תוספת התשלום שההורים נדרשים לשלם שונה וכו'.

מבחינה אידיאולוגית שני בתי הספר לא שונים בהרבה. בשניהם מודדים את הילדים לפי הישגים. בשניהם מכריחים את הילדים לשבת על כיסא מול הלוח שעות על גבי שעות כל יום. בשניהם מפקירים את הצד החברתי. בשניהם מנסים לנרמל ילדים. במובן מסוים בית הספר ביישוב הקטן יותר גרוע, כי שם זה באמת מצליח. אמרה לי שם מחנכת אחת: "אנחנו לא אמורים לטפל בצד הרגשי של הילדים. אנחנו לא פסיכולוגים". בשדרות לפחות מטפלים בצד הזה, כי הוא כל כך זועק מבחינה התנהגותית ואין ברירה.

מהצד השני של המתרס האידיאולוגי עומדים בתי הספר האלטרנטיביים – האנתרופסופי, הפתוח, הדמוקרטי, הום-סקולינג וכן הלאה… אלה שמעמידים אלטרנטיבה חינוכית אמיתית לבית הספר הרגיל. אלה שמנסים לתת מענה לצרכים של הילדים ולבנות חברה אחרת. אלה שמערערים על אבני היסוד של משרד החינוך, ולכן לא נתמכים על ידו, והופכים בעל כורחם ליקרים בצורה איומה. (וזה מחזיר אותנו לפן החברתי-כלכלי).

בוא ניקח ילד אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

כל הזמן עומד לנגד עיניי ילד קטן, היום הוא בכיתה ו' ואין לי מושג ה קורה איתו, אבל כשהכרתי אותו בשדרות הוא היה בכיתה א'. גוזל שנפל מהקן. ילד זעיר מימדים, בן לאם חד הורית רוסייה. הוא דיבר בעיקר רוסית, וסיים שנה שלמה בבית הספר בלי להבחין בין א' ל-ב' (חרף מאמציי הכנים כמורה חיילת ללמד אותו). אולי הוא היה לקוי למידה, אבל מה שבטוח הוא שהוא לא היה פנוי מבחינה רגשית כדי ללמוד. בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון המורה על ההפסקה היו עיניו מאירות כאילו נפתחו בפניו שערי גן עדן. מעניין אם עדיין יש לו אור בעיניים, או שעשרות השיעורים המשמימים והמצוקה שלא נענתה כבר הצליחו לכבות אותו.

נניח שהוא היה גר ביישוב הקטן בו לימדתי. זה לא מציאותי, אבל נניח. האם מצבו היה שונה? אולי היתה לו מורה איכותית יותר, אולי חברים חיוביים יותר, אולי עזרה לימודית מקצועית יותר, אבל את הסחורה של מבחני מיצ"ב נראה לי שהוא לא היה יכול לספק בכל מקרה. שם הכישלון שלו היה אפילו יותר בולט, ומענה רגשי הוא לא היה מקבל.

נניח שהוא היה מגיע ל"מיתר". גם זה לא מציאותי, אבל נניח. אי אפשר לדעת בוודאות, ושוב – זה רק תיאורטי, אבל נדמה לי ששם היה לו יותר טוב. שם הוא היה יכול לשחק כמה שירצה, ולאט לאט יד ביד לנסות לרכוש את הקריאה. שם מישהו היה רואה אותו ונותן לו חיבוק. וגם לאמא שלו.

או אולי יותר אפשרי: בוא ניקח מורה אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

בוא ניקח אותי.

בשדרות הרגשתי תחושת שליחות. הרגשתי חיבור עמוק מאוד לילדים. הרגשתי תחושת חיוניות, סיפוק ומשמעות, אבל גם המון כאב וחוסר אונים. וחוסר הזדהות עם המערכת. וזה כשאפילו לא הייתי מחנכת של כיתה, אלא רק סייעת או חונכת.

ביישוב הקטן הרגשתי ריקנות גדולה. גם בועה, וגם חסרת תוכן.

בחינוך האלטרנטיבי אני מרגישה שלמות אידיאולוגית, אבל חור בלב. זה כמו לקרוא שירה כשהרגל מדממת.

אחרי שראיתי את המצוקה של ילדים בשכבות החלשות נראה לי בלתי אפשרי להישאר בתוך בועה פרטית.

אחרי שראיתי שאפשר אחרת מבחינה חינוכית נראה לי בלתי אפשרי לחזור למערכת הרגילה.

אז מה אפשר לעשות כדי לנתק את הקשר בין הפן החברתי-כלכלי לבין הפן האידיאולוגי? או במילים אחרות – בין חינוך שאני מאמינה בו לבין כסף?

או שמביאים את מוחמד להר (ולצורך העניין את הילד הקטן משדרות ל"מיתר") או שמביאים את ההר אל מוחמד. שני הדברים נראים לי קשים מאוד, ודורשים יצירתיות, נחישות ואמונה גדולה. יש היום ניסיונות בכיוון הזה – בעיקר של בתי הספר הדמוקרטיים, שמשכילים לקבל לגיטימציה ממשרד החינוך, ולחלחל למערכת הרגילה. אני עוקבת בכיליון עיניים אחרי הניסיונות האלה, שאולי יעזרו לי לפתור את הסתירה הפנימית שאני חיה בה כיום.

ובינתיים אני מתחזקת לי בחממה של החינוך האלטרנטיבי, מנסה לצבור ביטחון וניסיון שיאפשרו לי אחר כך לעמוד מול פגעי מזג האוויר שבחוץ בלי להישבר. בתקווה שלא אתנוון בינתיים בבועתי.

ה' בוחר להיות ארך אפים ורב חסד

לימוד לפרשת "שלח" מאת יאיר מלכיאור

בזמן הלימוד בבית המדרש השבוע, שהתמקד בדו שיח בין ה' למשה אחרי חטא המרגלים, שאלה אותי אפרת את השאלה הבאה: אם אתה היית במקום משה, מה היית עונה ל-ה' לאחר האמירה שהוא רוצה להשמיד את העם?

המחשבה המיידית שלי היתה לסנגר על בני ישראל, להסביר את התנאים שהובילו אותם למקום הזה, שזה עם שעבר טלטלות כל כך גדולות והם מפחדים משינויים, שיש להם עדיין מנטליות של עבדים, ובקיצור אין עם רע יש עם שרע לו…

אני באמת חושב שזאת תשובה נכונה, עם שנולד לעבדות, עם שבקושי שנה וחצי במדבר, עובר חוויות דרמטיות על ימין ועל שמאל, הוא עם שקשה לו לתפקד. זה לא עם שעבר תהליך חינוכי ארוך, התבשלות והכנה לקראת הפיכתו לעם חופשי בארצנו. אם כך למה משה לא אומר זאת ל-ה', כל כך צועק מהפס' שיש כאן בעיה של תיאום ציפיות, ובכל זאת, משה בוחר ללכת בנתיב אחר לגמרי.

משה מעביר את הדגש מהעם ל-ה', משה בעצם אומר ל-ה': יש לך מטרה בכך שהוצאת את ישראל ממצרים, ובכל רגע נתון אתה אמור לשאול את עצמך: מה ישרת את המטרה הזו בצורה הטובה ביותר. אין כאן מחויבות למטלה שלקחת על עצמך בגלל שלקחת אותה כפי שנהוג בעולמנו. יש כאן אמירה ברורה: מה יעזור למימוש המטרה, מה יגדיל את שמו וכוחו של ה' בעולם.

כאן טמון גם מהלך שמשנה את כיוון התנועה של ה'. משה אומר לו שהעולם כבר מכיר את כוחו מאחר שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים "כי העלית בכחך…"(י"ד, י"ג), ועכשיו יש לה' שתי אופציות:

האחת להשמיד את העם ואז יאמרו הגויים "מבלתי יכולת ה'…"(ט"ז) ה' כבר מזוהה עם עם ישראל, מה שקורה עם בני ישראל הוא שיקוף של ה' בעולם ומכאן גם יביא לירידת קרנו כי הוא לא מספיק חזק.

האופציה השניה היא ש"יגדל נא כח אד-ני…"(י"ז) בכח חדש לגמרי "כאשר דברת לאמר:" "ה' ארך אפים ורב חסד…". יכולתו של ה' לפעול כארך אפים ולא כמגיב מיידי היא כח מופלא, להיות רב חסד הוא כח אדיר, ה' מופיע עכשיו על הבמה כבעל כח מורכב, כבעל יכולת להעביר על מידותיו, לבחור פעם במידה אחת ופעם במידה אחרת, כל מקרה ע"פ המידה הראויה לו. משום כך גם בולט כאן שמשה משמיט חלק מהמידות כפי שהופיעו בפרשת כי תשא. אין את חנון ורחום, אין את מידת האמת, משה לא מבקש מ-ה' חנינה לבני ישראל בשם הצדק, הוא מבקש ממנו לראות את הפוטנציאל העתידי שיש בהם בשם הארך אפים ורב חסד, ולזה ה' נענה. לדור הזה לא יסולח, הוא ימות במדבר, אך ה' יהיה ארך אפים וייתן לבניהם להיות האנשים הראויים והמתאימים, או כדברי יגאל: ה' עובר לפעול בצורה תהליכית.

בעיני יש משמעות חינוכית עמוקה מאוד לפרשה הזו, המעבר להסתכלות ארוכת טווח הוא מעבר דרמטי וקשה מאוד. קל להגיד את זה, אך כפי שזה עולה מהכתובים קשה מאוד להפנים, אפילו לה' זה קשה.

ה', שהשקיע מאוד בדור מסוים: מוציא אותו ממצרים, עושה לפניו ניסים, נותן לו את התורה, מחליט לוותר על הדור הזה, על הדור שראה את כבוד ה' ואת אותותיו הרבים.

הוא עובר לדור הבא, דור שילמד להסתובב במדבר ולהיות רועים במשך ארבעים שנה. המעבר לתהליך ארוך והרבה פחות צבעוני ודרמטי, נתינת העצמאות לדור הבא ולא הולכה שלהם "על כנפי נשרים", הוא יהיה המפתח לדור שיוכל להכנס לארץ ולדעת אותה, זה דור שיכול לבנות מדינה.

במחנה ובסביבות המחנה

דברים לפרשת בהעלותך,           מאת דביר גזונדהייט

– שמע אחי, הסיפור הזה של בני ישראל במדבר – 40 שנה. בסך הכול לא סיפור כזה נחמד –  ודי מבאס בתכלס. רק ירידות, לא מפסיקים לעשות פדיחות. רק חטאים!

– תראה, זה לא פשוט, תהליך חינוכי זה תהליך די ארוך, ויש בו גם כישלונות.

– אבל ראבק! איך אפשר להתלונן, ואז לחטוף שרפה עצבנית בכל המחנה ולעשות את אותה השטות בלי להתבלבל בפסוק הבא?!

בפרק י"א, פסוקים א' ו- ד', ניתן לראות נפילות חוזרות ונשנות של עם ישראל:

"ויהי העם כמתאוננים … וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'", ומיד אחר כך: "והאספסוף אשר בקירבו התאוו תאוה…"

בבית המדרש ניסינו להתמודד עם השאלות שסיפורים אלו מעלים: איך יתכן שהם מכעיסים את ה' אחרי כל הטוב שהוא עשה להם, למה בתורה כל הזמן מלכלכים עלינו, מי זה בדיוק האספסוף ומה בכל זאת אפשר ללמוד מסיפור כזה.

העם מנסה להתמודד עם מצב של יציאה מעבדות.  הדבר הכי קל בשביל עבד זה להיות עבד – לציית לפקודות ולא להתחנך. הדבר הקשה ביותר, מצד שני, הוא ללמוד תורה. הוא שואל את עצמו: עבד – ללמוד ?! מה זאת אומרת? אני מבין רק – תשטוף רצפה, תכין לי אוכל, תטאטא לי את השביל.  ציווי ועשייה ציווי ועשייה, האדון לוקח אחריות, העבד מבצע.

להתחנך – לעבור מסע אל התורה זה לא לקבל מצוות, לעשותן ולשכוח מזה.  זו עבודה עיקשת, קשה ומלאה התפקששויות. כך גם בתורה. התנ"ך הוא אוסף של סיפורים על אבותינו, על חייהם ההתמודדויות שלהם והרבה מאוד על למה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות – אבותינו פספסו לא מעט, והתורה ניתנה לנו על מנת שנלמד אותה ולא כדי שנשאר בביקורת על הקדמונים או שנפרש את התורה בצורה כזו שהם היו מלאכים ושרק כך אפשר – שזו חברה אידילית – עובדה המשיח עדיין לא הגיע…

כי בכל תרבות קדומה – המלך, השליט כותב את הספר. והמלך אף פעם לא טועה!

לעומת זאת, בתורה, אנו קוראים על החיים האישיים של אברהם יצחק ויעקב ולא חוסכים מאיתנו אפילו קטעים ממש אישיים. עד שנגיע לסוף ספר מלכים כבר נשתגע מהשחיתות של המלכים הקדמונים.

רק עם חופשי יכול להרשות לעצמו ללמוד את הטעויות שלו שוב ושוב. כי הוא מאמין בעצמו שיתקן את עצמו. ישתפר וישתפר כל הזמן, כל יום הוא התמודדות חדשה עם המצוות, כל אחד והחיים שלו. ההתמודדויות שלו. כל אחד צריך לדלות מהתורה מה שהוא יכול להשיג. כמה שיותר. את המצווה שנוגעת לו כאן ועכשיו  – זו תורה! וזה הדבר הכי קשה בחיים. הרבה יותר קל לבצע שורת פקודות בלי להתכוון. זה לא מספיק. ה' רוצה מאיתנו שנהיה טובים. שלא נהיה עבדים, שנחשוב על מעשינו, נבין את החיים שלנו, נרגיש אותם – את החיים על כל העוצמות הגלומות בתוכם.

אפשר להרגיש את יצר החיים בפרשה שלנו. יש עת רצון גדולה בפרשה שלנו. רצון חזק הוא הסימן המובהק שפגענו בול, שהדברים מגיעים מבפנים. העם רעב לבשר, הזקנים – לנבואה.

– ה' אומר: נמאס לכם מהמן  – מצפיחית הדבש, טוב! ואז השם מבטיח להם ככה חודש לספק  להם בשר בכמויות מפחידות – כמה סניפים של בורגרס בר (או מי שאוהב – מקדונלדס) ינחתו עליהם לגובה ולרוחב, ועוד במדבר.

– מה ואח"כ כשהם עוד לא הספיקו לדחוף קיסם בין השיניים אלוקים מכניס להם ככה?!

"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם, עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"

ואל העם תאמר – התקדשו למחר ואכלתם בשר. בבית המדרש נשאלה השאלה – האם ה' נותן כאן הזדמנות לאכול בקדושה במעמד או שזה רק מבחן שנועד לכשלון?

האם יכול להיות שה' שמאפשר לעם לאכול – מבטיח להם חודש של תענוגות ותאוות בשרים ומיד מחסל את העם ברשעות לועגת. למה הוא לא עושה מה שהבטיח?

בגלל הרצון, הבקשה של בני ישראל היא לגיטימית ומתקבלת על ידי האל: אתם רוצים בשר – אתם תאכלו בשר עד שלא תרצו יותר אני אספק לכם כמויות שלא חלמתם שאני מסוגל לייבא מהאוויר. הוא מבטיח להם. הוא מזהה נקודה חיובית של רצון הבא מלמטה. כשהרצון הופך לתאווה – הכמות הופכת לעיקר והרצון האמיתי והבריא נדחק לקרן זווית– האל מציב גבול: מי שבולס ללא שליטה ממקום של תאווה בלתי נשלטת  – נשרף באש התאווה ומת מיד.  כך עובד תהליך הלמידה של העם כולו, על ידי דיאלוג עם האל, ניסוי וטעייה, התקרבות והתרחקות.

מצד שני יש את הזקנים: כשמשה אוסף אליו שבעים זקנים המתנבאים באהל מועד מחוץ למחנה, אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה. נראה שאפילו כששאר הזקנים פוסקים מלהתנבא: "ויתנבאו ולא יספו", אלדד ומידד עדיין מתנבאים. יהושע זועק – הפקרות! שערוריה! אבל משה מרגיע אותו: הגיע הזמן לפתוח את השער: "מי ייתן כל עם ה' נביאים!"

התעוררות הרצון מופנית גם לכיוונים חיוביים- הרצון להשתתף בהנהגה ובסדרי המחנה. לא רק לקבל דברים מלמעלה אלא גם לצמוח אל תוך עשיית רצון ה' מלמטה.

שנזכה לחיות חיים מלאים. של חסד –  טוב ואושר רב !

שבת שלום!

על טומאה וטהרה

דברים לפרשות תזריע- מצורע מאת יאיר מלכיאור

עיקר ענייני טומאה וטהרה מופיעים בפרשות תזריע ומצורע.

ההגדרה המילונית של הטומאה היא "שאינו טהור" ואילו הטהור מוגדר בעצם "שאינו טמא". הגדרה מעגלית זו אכן עולה מהפסוקים בצורה מובהקת: היכולת להיות טהור קשורה באפשרות להיות טמא ולהיפך, הטומאה מאפשרת את עקרון הטהרה, ע"י המערכת הזו נוצרת מעגליות תמידית של טומאה וטהרה שבולטת במיוחד אצל אשה נידה שמתקיימת בה מחזוריות קבועה של טומאה וטהרה.

אין דרך אחת חותכת להסביר את כל דיני הטומאה. בנסיון לפצח את משמעות הטומאה (ומתוך כך גם את משמעות הטהרה) ניסינו לבחון את הדברים שגורמים לטומאה ואת הדברים שמטהרים.

סוף הפרשה הקודמת, פרשת שמיני, מפגיש אותנו עם דיני האכילה והטומאה של בעלי החיים, שם דווקא ניתן למצוא ציר מובהק של קירבה לאדמה כדבר שמטמא. עופות ודגים לא מטמאים כלל, יש בהם רק כאלה שאסורים באכילה, ואילו בחיות שארץ יש דרגות שונות. הדוג' המובהקת ביותר לכך שענין החיבור עם הארץ הוא המטמא בא לידי ביטוי בפס' כ"א "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" השרץ שיכול להתנתק מן הקרקע ולעופף באויר הוא זה שמותר באכילה, השאר טמאים. גם כששמנו לב לקשר בין הטומאה של החיות לאדמה, עדין לא מובנת לנו משמעותו. בכל אופן, מעניין לחשוב על חומר (אדמה) כעל נושא משמעות שהיא מעבר לפונקציונליות שלו ואולי קשורה במהותו.

קשה מאוד למצוא טעם לכך שיולדת נהיית טמאה, יש רמז לכך שזה קשור ביציאת הדם כי המקרא מדמה את דין היולדת לדין נידה " כימי נדת דותה תטמא". וגם לאחר מכן היא יושבת "בדמי טהרה".

וגם מה בדיוק טמא במצורע ובצרעת הבית קשה מאוד להבין.

הצעה מעניינת לגבי הטומאות כולן, הציעה אפרת (ואני מרשה לעצמי לפרש את דבריה בחופשיות) שמטרת הטומאה היא לאפשר לטמא לטפל בעצמו, אשה יולדת ואיש מצורע הם אנשים שזקוקים לעזרה שזקוקים לזמן כדי לשקם את עצמם, את הגוף ואת הנפש שלהם. כשמכריחים את היולדת להשאר בביתה, לא להצטרף לאירועים חברתיים ולא לבוא למקדש, בעצם מאפשרים לה לדאוג לעצמה, אם היא תדאג לעצמה כך היא תוכל גם להיות חלק טוב יותר מן החברה. אולי בגלל זה מיד בתום הטומאה היא צריכה להגיע אל מרכז החברה, אל בית המקדש ולהביא קורבן, לבצע אקט של קדושה.

וכנ"ל המצורע, המצורע זקוק לטיפול גדול, בידודו מהחברה מאפשר לו להיות עם עצמו, אם זה כדי לטפל בגופו את הטיפול הגופני לו הוא זקוק, ואם זה כדי לבחון פנימה עמוק יותר, את הסיבות בגינן הוא נהיה מצורע (לאור מקומות אחרים במקרא בהם צרעת נתפסת כעונש).

הצעה זו של אפרת מחדדת את האיזון העדין בין הדאגה לעצמך מול הדאגה לחברה. לא תמיד הרדיפה אחרי מה טוב לחברה בהכרח תהיה הטובה ביותר לחברה כמו שיתרו אומר למשה "נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך…" כשאדם צריך לטפל בעצמו החברה צריכה לבוא אליו ולהגיד לו די! צא מכאן, מרוב שאתה לוקח על עצמך, אתה תקרוס ואז במה תועיל? החברה מכריחה את הטמא להיות בטומאתו להתרחק קצת מהחברה, אך לא כדי להתנתק אלא אדרבא דווקא כדי שיוכל יותר טוב להיות חלק מהחברה. הוא יחזור הישר למרכז הענינים, לבית המקדש שם יקריב קרבן.

אגב מנוחת הבידוד של הטמאים, מסקרן הדמיון בין 33 ימי הטומאה ביולדת זכר למנהג אשכנז שבמשך שלושים יום הייתה הקהילה דואגת לאוכל ליולדת ואף היו שוכרים עוזרת לבית לחודש זה, ומיד בסופם בטקסיות הייתה האשה מלווה לבית הכנסת ושם ניתן לתינוק שמו הלועזי (טקס החול קרייש).

שבת שלום!

צריך לדעת מתי לעצור

דברים לפרשת ויקהל-פקודי, מאת אריאל פרומקין

בפרשות הקודמות קראנו על הציווי של ה' למשה על בנית המשכן ועל השבת. לאחר מכן הופיע חטא העגל, ובפרשת ויקהל ישנו תיאור המסירה של משה את דברי האל לעם: משה מצווה על העם לשמור שבת ולבנות את המשכן. בניגוד לסדר הציווי למשה, בו קודם בא הציווי של ה' למשה על המשכן ורק אחר כך הציווי על השבת, כאן משה מצוה את בני ישראל קודם על השבת. בפסוקים הבאים ניתן לראות גם שסדר בניית המשכן שונה ולמעשה משה שינה קצת את הדברים מאיך שהוא נצטוה עליהם.

עולות מכאן שתי שאלות הקשורות זו בזו, שאלה של מבנה ושאלה של תוכן: למה משה שינה את סדר הדברים, ומדוע הוא הרגיש צורך לצוות את העם קודם על שבת, ולאחר מכן על בנית המשכן?

על מנת להסביר את השינוי בסדר הציוויים נחזור קצת אחורה לפרשת כי-תשא, לחטא העגל- לאחר שנודע למשה שעם ישראל חטא הוא מתפלל עליהם ומשכנע את ה' להינחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. לאחר מכן משה נפנה לרדת מן ההר ואנחנו מקבלים תיאור של הלוחות האלוקיים:

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: {טז} וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:"

בשלב זה משה עושה מעשה בלתי צפוי לחלוטין ושובר את הלוחות. הייתי מצפה שיחזיר אותם למקום ממנו הוא לקח אותם בכבוד הראוי! אבל יתכן שהוא הבין שלעם שעשה את העגל וכל כך צריך משהו יותר גשמי יותר קרוב לבני אדם בשביל להתקרב אל ה' לוחות שהם מעשה אלקים יהיו משהו גבוה מדי, או מנותק מדי ולכן כבר אין בהם צורך מול המציאות. הלוחות השניים יהיו אלוקייים פחות: בהמשך הפרשה ה' אמר למשה- "פסל לך שני לחת אבנים כראשונים…" הלוחות יהיו כראשונים אבל משה האנושי מקבל חלק בעשייתם ואולי גם פריוילגיה לסדר את הדברים בצורה שיותר תתאים לעם, הביטוי לזה הוא שינוי סדר הציווים בפרשתנו מהסדר בפרשת תרומה. על ידי הקדמת הציווי על השבת משה ממשיך בפיסול של הלוחות- העיצוב של הציווי. גם הציווי של משה לעם מותיר להם מעט מרחב לפסל בעצמם, והמתגייסים לבניית המשכן נעזרו בחכמת ליבם כדי לבנות אותו ולא רק בהוראות המדויקות.

כעת ניגש לעניין המהותי שבהקדמת השבת לציווי על המשכן. משה מבין שזה בעייתי לצוות את העם קודם על מלאכת בניית המשכן ומצווה אותם קודם כל על השבת כדי לשים להם גבולות מראש. הוא צופה את רוח ההתנדבות העצומה של העם לתרום ולעשות עד שיהיה צריך להפסיק אותם כשהם יעשו כבר יותר מדי:

{ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:

העם מביאים יותר מדי תרומות של חומרים עד שצריך להעביר קול במחנה כדי לעצור אותם. יש כאן ענין של דיוק. המשכן צריך להיבנות כמו שמשה צווה ולא מעבר לכך. אחרת יהיה רצון להגדילו כל הזמן כמו בתרבות האלילית הסובבת בה יש שאיפה להגדיל את המקדשים ואת האלים ללא הפסקה. עם ישראל מצווה לעשות את המלאכה ולהפסיק אותה בזמן. דבר שקשור בצורה ישירה לששת ימי המעשה ושבת.

לאורך הפרשה יש הקבלות רבות בין יצירת המשכן וגמר מלאכת בנייתו לבין בריאת העולם. כך, למשל, אפשר לראות הקבלות בפסוק על מינויו של בצלאל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {לא} וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:"

את השם בצלאל אפשר להבין- בצל-אל או אולי מזכיר בצלם-אל כמו האדם הראשון. קריאת ה' בשמו מאד דומה לקריאת ה' בשם הדברים הנבראים ("ולחשך קרא לילה…") הקריאה לבני ישראל- "ראו" מזכירה את ראיית הדברים הנבראים ("וירא אלקים כי טוב"). ה' ממלא את בצלאל האוּמן ברוח אלקים, אותה רוח אלקים המרחפת על פני המים בבראשית. וכך מלאכתו של בצלאל יחד עם שאר בעלי המלאכה חשבי המחשבות וחכמי הלב מקבילה לבריאת העולם.
מקבילה נוספת של ראיית המלאכה ע"י משה לראיית הבריאה ע"י אלקים-
" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:"
וכן משה ברך אותם כמו שאלקים ברך את יום השבת.
הפסקת המלאכה מובאת באמצעות הטיות של "ויכולו" לאורך הפרשיות-
" וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"
"ותֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: "- כמו "ויכולו השמים והארץ"
" וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:"

את משמעות ההקבלה הזאת של בניית המשכן ובריאת העולם אפשר לפרש בכיוונים רבים. אני רואה אותה בתור חלק מיחסי הגומלין בין ה' לעם ישראל. ה' ברא לבני האדם עולם נעלה בששת ימים לחיות בו וידע לשבות ביום השבת. עכשיו לבני ישראל יש הזדמנות "לגמול" לה' ולבנות לו משכן שישכון בו על ידי בעלי המלאכה הטובים ביותר שמלאכתם דומה למלאכה אלוקית וכן לדעת להפסיק ולשבות מתי שצריך כמו ה'. אמנם ברור שה' לא צריך את המשכן והוא נועד להיות אמצעי חיבור בשביל העם לאלקים, אך זאת זכות גדולה לאדם לבנות בית לה' שזה משהו קצת דומה או קרוב למה שה' עשה לו בבריאת העולם.

לסיכום, הציווי על השבת מלמד על הזכות העצומה שבעצירה. העצירה מדגישה את האוטונומיה של האדם- היכולת לראות את גמר המלאכה, את המלאכה השלמה, ואת האחריות לעצור בזמן הנכון. השוואת בניית המשכן וסיומה לששת ימי המעשה והשבת מדגישה את כח היצירה של האדם ואת השותפות שלו עם האל. הלוחות שהיו אלוקיים לחלוטין נשברו ובמקומם ניתנו לוחות שמשה פיסל- שמשה היה שותף ביצירתם. היחסים בין האל לעם הופכים בפרשת ויקהל מיחסים חד צדדיים- "כפה עליהם הר כגיגית"- ליחסים בהם העם הופך שותף ליצירה בבניית המשכן.

נשמח לקרוא גם תגובות ומחשבות שלכם על הדברים. שבת שלום!

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.