קטגוריה: תיקון המידות

השלמות של יעקב

דברים לפרשת ויצא, מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת אפרת וייל

א'

בפרשה ליווינו את יעקב ומשפחתו מקריעה ושבר אל עבר השלמה ושלמות.  הפסוק שפתח פתח להבנה כזו של חיי יעקב הוא הפסוק הזה: "ויאהב גם את רחל מלאה" (בראשית כ"ט, ל') שמתאר את יחסי יעקב, רחל ולאה לאחר הנישואין. יגאל הציע שהאהבה לרחל היתה שונה מהאהבה הראשונית שמתוארת בפסוקים שקדמו לפסוק הזה כי הנישואין ללאה שינו את יעקב. יעקב עכשיו "אוהב מלאה", כלומר- אוהב ממקומו החדש בעולם שמושפע מיחסיו עם לאה, או- אוהב מהמקום בנפשו שנקרא "לאה".

ניסינו לראות את היחסים בין יעקב רחל ולאה לאור הפירוש הזה. סיפרנו סיפור על יעקב שנמצא במנוסה מעברו, מאחיו, ממשפחתו ומהאל. הוא פוגש את רחל, מאמין שיוכל לפתוח דף חדש ולהשאיר את העבר בעבר. אבל יש בתוכו חלק דחוי, חלק שקשור לעיניים רכות (כמו עיניה של לאה וכמו עיניו הכהות של יצחק). כשנמצאים במשבר ורוצים להמשיך הלאה אפשר להדחיק את הכאב או לנסות לברוח ממנו או לבחור להיות שלם ולהמשיך הלאה יחד עם הכאב. הנישואין עם לאה הכריחו אותו להכיר בכך שאי אפשר לבחור בעצמך לפתוח דף חדש, חייבים לשאת את כל החלקים של עצמך על מנת לאהוב כמו שצריך ולהביא את כולך לקשר. דברים מודחקים לא נעלמים אז כבר עדיף להתידד איתם, ולפעמים מה שהדחקנו עשוי להתגלות כמקור של התחזקות והשראה. כך יעקב מגיע לאהבת רחל מלאה- הקשר עם לאה תמך באהבה שלו לרחל.

במקביל, בהמשך, הקשר עם רחל תומך בקשר של יעקב עם לאה כשרחל מפנה את יעקב לאוהל לאה תמורת הדודאים, עוזרת לאחותה להתקרב אל יעקב וללדת ילדים נוספים למרות הקנאה שלה בכך שללאה יש ילדים ולה לא.

ב'

רחל דומה לרבקה בכך שהיא יפה. לאה דומה ליצחק כי יש משהו בעיניים שלה. רחל מסמלת את הדברים הגלויים ולאה את הנסתרים. זה הולך ככה: יעקב מגיע לבאר ועומד בסיטואציה דומה לזו שהיה בה עבד אברהם שחיפש את רבקה ליצחק. במקום לקבוע עם האל סימן שיצביע על הבחורה הנכונה יעקב קודם כל שואל איפה בנות משפחתו ואז גם מעיז להתאהב, והכל- ללא הכרה בעזרת האל, גם לפני הפגישה וגם לאחריה. לאה נסתרת, עובדה שיעקב מזהה אותה רק בבוקר. לאה מנסה לאמץ דרך גלויה בגישה שלה להולדת בניה: ראובן- הלוואי שיעקב יראה אותי, שמעון- הלוואי שיעקב ישמע אותי, לוי- הלוואי שיעקב ילווה אותי. הדרישות שלה מיעקב הולכות ופוחתות ובהולדת יהודה היא מתעלמת מיעקב ופונה אל האל. כאן גם מתרחש המפנה בתוך יעקב- הוא מפסיק לסמוך על עצמו, על היכולת שלו לתחמן את אבא שלו ולבחור כלה לבד ולקוות שיהיו לה ילדים בלי עזרת האל, וכשרחל מבקשת ממנו ילדים הוא מפנה אותה לאל. יעקב מבין שיש גם דרכים נסתרות בהן עובד העולם. הוא משלים עם העבר שלו, מכיר בכך שזה בסדר שהוא לא כל יכול, ומנסה ללמד את רחל, שהיא בעצם המקבילה לצד המעשי שבתוכו, לשחרר את הצורך לתכנן כל דבר ולעשות אותו בעצמך.

רחל מתחילה תהליך של שחרור- היא נותנת את שפחתה ליעקב ומכירה, בקריאת שמות הבנים, בפיתוליו ודינו של האל. היא משחררת את האחיזה שלה ביעקב לטובת לאה (מפנה את יעקב לאוהל לאה תמורת הדודאים שראובן מצא) ואז האל נותן לה בן. ההחלפה של רחל בלאה תמורת הדודאים מאשררת את ההחלפה שלבן מבצע. רחל מלמדת את לאה לצאת אל יעקב והולכת להתפלל בצד. המהפך הושלם- כל החלקים בתוך יעקב ובתוך המשפחה תומכים זה בזה ומשלימים זה את זה.

מודעות פרסומת

ה' בוחר להיות ארך אפים ורב חסד

לימוד לפרשת "שלח" מאת יאיר מלכיאור

בזמן הלימוד בבית המדרש השבוע, שהתמקד בדו שיח בין ה' למשה אחרי חטא המרגלים, שאלה אותי אפרת את השאלה הבאה: אם אתה היית במקום משה, מה היית עונה ל-ה' לאחר האמירה שהוא רוצה להשמיד את העם?

המחשבה המיידית שלי היתה לסנגר על בני ישראל, להסביר את התנאים שהובילו אותם למקום הזה, שזה עם שעבר טלטלות כל כך גדולות והם מפחדים משינויים, שיש להם עדיין מנטליות של עבדים, ובקיצור אין עם רע יש עם שרע לו…

אני באמת חושב שזאת תשובה נכונה, עם שנולד לעבדות, עם שבקושי שנה וחצי במדבר, עובר חוויות דרמטיות על ימין ועל שמאל, הוא עם שקשה לו לתפקד. זה לא עם שעבר תהליך חינוכי ארוך, התבשלות והכנה לקראת הפיכתו לעם חופשי בארצנו. אם כך למה משה לא אומר זאת ל-ה', כל כך צועק מהפס' שיש כאן בעיה של תיאום ציפיות, ובכל זאת, משה בוחר ללכת בנתיב אחר לגמרי.

משה מעביר את הדגש מהעם ל-ה', משה בעצם אומר ל-ה': יש לך מטרה בכך שהוצאת את ישראל ממצרים, ובכל רגע נתון אתה אמור לשאול את עצמך: מה ישרת את המטרה הזו בצורה הטובה ביותר. אין כאן מחויבות למטלה שלקחת על עצמך בגלל שלקחת אותה כפי שנהוג בעולמנו. יש כאן אמירה ברורה: מה יעזור למימוש המטרה, מה יגדיל את שמו וכוחו של ה' בעולם.

כאן טמון גם מהלך שמשנה את כיוון התנועה של ה'. משה אומר לו שהעולם כבר מכיר את כוחו מאחר שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים "כי העלית בכחך…"(י"ד, י"ג), ועכשיו יש לה' שתי אופציות:

האחת להשמיד את העם ואז יאמרו הגויים "מבלתי יכולת ה'…"(ט"ז) ה' כבר מזוהה עם עם ישראל, מה שקורה עם בני ישראל הוא שיקוף של ה' בעולם ומכאן גם יביא לירידת קרנו כי הוא לא מספיק חזק.

האופציה השניה היא ש"יגדל נא כח אד-ני…"(י"ז) בכח חדש לגמרי "כאשר דברת לאמר:" "ה' ארך אפים ורב חסד…". יכולתו של ה' לפעול כארך אפים ולא כמגיב מיידי היא כח מופלא, להיות רב חסד הוא כח אדיר, ה' מופיע עכשיו על הבמה כבעל כח מורכב, כבעל יכולת להעביר על מידותיו, לבחור פעם במידה אחת ופעם במידה אחרת, כל מקרה ע"פ המידה הראויה לו. משום כך גם בולט כאן שמשה משמיט חלק מהמידות כפי שהופיעו בפרשת כי תשא. אין את חנון ורחום, אין את מידת האמת, משה לא מבקש מ-ה' חנינה לבני ישראל בשם הצדק, הוא מבקש ממנו לראות את הפוטנציאל העתידי שיש בהם בשם הארך אפים ורב חסד, ולזה ה' נענה. לדור הזה לא יסולח, הוא ימות במדבר, אך ה' יהיה ארך אפים וייתן לבניהם להיות האנשים הראויים והמתאימים, או כדברי יגאל: ה' עובר לפעול בצורה תהליכית.

בעיני יש משמעות חינוכית עמוקה מאוד לפרשה הזו, המעבר להסתכלות ארוכת טווח הוא מעבר דרמטי וקשה מאוד. קל להגיד את זה, אך כפי שזה עולה מהכתובים קשה מאוד להפנים, אפילו לה' זה קשה.

ה', שהשקיע מאוד בדור מסוים: מוציא אותו ממצרים, עושה לפניו ניסים, נותן לו את התורה, מחליט לוותר על הדור הזה, על הדור שראה את כבוד ה' ואת אותותיו הרבים.

הוא עובר לדור הבא, דור שילמד להסתובב במדבר ולהיות רועים במשך ארבעים שנה. המעבר לתהליך ארוך והרבה פחות צבעוני ודרמטי, נתינת העצמאות לדור הבא ולא הולכה שלהם "על כנפי נשרים", הוא יהיה המפתח לדור שיוכל להכנס לארץ ולדעת אותה, זה דור שיכול לבנות מדינה.

הייאוש מהחינוך

מאת מוקי צור.

הייאוש מהחינוך הוא מחלה מדבקת.

חולים בו אוטופיסטים קצרי רוח המבקשים לערוך רפורמה פוליטית- כלכלית שתביא לשינוי מיידי ובלתי מייגע. גם מעריצי האתמול הרואים בילדים אמצעי יעיל לשכפל את המקודש.

חולים במחלה גם מחנכים שניסו את האוטופיה המחנכת, נתקלו בהנהלה, בממסד הפוליטי, בתגובות של משפחות ובתגובה של ילדים ונשברו. גם כאלו הטוענים שכבר ראו את הכל ומכירים את הנצח הקטנוני המופיע למרות ותמיד.

התגובות למחלה מושקעות באמונה הנלהבת בשטיפת מוח וגם בידיעה המקצועית כיצד לכבות את המוח בעתיד זרוע צעצועי טכנולוגיה שיתנו לנו לדעת בלי ללמוד, להכיר וירטואלית בלי להשקיע וליצור בלי להתאמץ.

חולים במחלה מנהיגים משימתיים המבקשים דממת אלחוט פנימית בהסתערות וכאלה המתכרבלים בכריות ובמטעמים של חברת הצריכה. חולמים ומהופנטים. המיואשים ניכרים בכעסם, בשיכרונם הבדחני ובעיקר בביטחונם הבלתי מרוסן הפוסק את פסוקו בצדקנות שלא תאמן.

הייאוש מהחינוך מתוחכם מבחינה פוליטית. הפוליטיקאי החולה יבקש כי המערכת תכשיר במהירות סוכנים לקבלת גזר דינו של העוול החברתי עליו נשענים בעלי ממון ובעלי שררה. הוא מצפה שצעירי החברה ישקיעו עצמם בהכשרה מקצועית ובתרדמת חברתית. בעבודת לחץ המשולבת במסעות לשכחה עצמית.

ההיסטוריה הארוכה של הייאוש מהחינוך נוגעת בבעיות שורשיות. אין היא טיפשה ולא מחוסרת ידע. השאלה האם ניתן ללמוד משהו ממנה.

א.ד. גורדון דיבר על כך שיש ייאוש גדול ויש ייאוש קטן. הייאוש הגדול יכול להביא לכאב אמיתי, לקריאה עצמית חדה, לתפישת אופק מחדשת לחיפוש עוגן ושורש. הייאוש הקטן הוא בעצם הסחת דעת מהעיקר שהוא הסוד האמיתי של החינוך:

החינוך העצמי.

ידידות

מאת רוני נצחן, בוגרת מחזור ז' של המכינה ומדריכה של מחזורים י'-י"א.

"שושנה שעלים לה כתומים

חצתה את אימת המרחק

שבין קיומה הצמחי

לדם קיומי

להיות ידידת לבי"

(זלדה)

כבר 5 שנים שאני נמצאת בבית ישראל, ובעצם זו השנה הראשונה (חוץ משנת המכינה) שבה אני ממש גרה בתוך המרכז קליטה. החיים בתוך מרכז קליטה: הסיטואציות הנעימות והנעימות פחות, הניכור אל מול הקשר, ההבדלים הניכרים בין חברי הקהילה לתושבים האחרים ובעיקר החיים בתוך "זה"- עוררו אותי להרבה שאלות, והעבירו אצלי למודעות הרבה דברים שהיו עד עכשיו במקום אחר, הרבה פחות נוקב ומעורב.

השנה ציינו בטקס שכונתי את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות ו-60 שנה למדינת ישראל. הטקס היה מאוד מרגש. ציפורה דיברה, היא פתחה את דבריה בברכת "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכ"כ התרגשה שכל הקהל דמם ורעד מרוב עוצמת הרגע. הדליקו משואות -חיילי צה"ל מהשכונה, "הילדים של נפתלי" שמנקים יחד איתו את הבלוק, המתנדבים לסנגור הקהילתי, המכינה, הדליקו לכבוד צדק חברתי ואחדות בשכונה, ולכבוד מי שנפלו על הגנת הארץ. שרו, הניפו את הדגל, הילדים הופיעו… היכולת של טקס כזה בכלל להתקיים בשכונה כ"כ מורכבת כמו שלנו מרגשת בפני עצמה. וגם התהליך שקרה בתוך הצוות היה מדהים בעיניי: להצליח להיפגש, ליצור משהו כמעט מאפס, לשמוע ולהכיל את כל הדעות וההצעות ואת כל הגוונים… זו הייתה ממש יצירה משותפת ממקום אמיתי עם תושבי השכונה.
ברגעים של חשבון נפש, כשאני "מסתכלת לעצמי בעיניים" ומתוך המראה משתקפים אליי כל המקומות והקלקולים שמצריכים תיקון, ואיתם כל הפעמים שבהן אמרתי "הפעם!" ו "היום!" ובכל זאת מעדתי שוב בפעם המי יודע כמה… – בקיצור כשאני מודה במקומות הנמוכים שלי, אני יכולה לקבל מקומות כאלה שאחרים שרויים בהם, כי אני יודעת כמה כוח צריך אדם באשר הוא כדי להתרומם. על אחת כמה וכמה כשלא ממש קיבל כלים מתאימים לכך בשלב מוקדם של החיים. וזהו הדבר הקטן והחשוב שהבנתי השנה, בלב. וששינה את תפיסת החיים שלי בכלל וכאן.
הבנתי שאני לא טובה יותר מהותית מאף אחד שנולד לשכונה הזו או הגיע לכאן בעל כורחו. שהטוב בעולם הוא בכולם ושל כולם ושפקשושים והחטאות, גם הם נחלת כולנו, רק בעוצמות שונות. כך שכולנו באותה סירה, ועל כן אין לשפוט. אבל אפשר להשתנות ולשנות ואפשר לעזור ולהשפיע. ואפשר וצריך "לחצות את אימת המרחק" ולהיות אחד לשני לידידים. אני רואה פה ידידות, עזרה וקשר. ומייחלת שכל אלה עוד יגדלו ויתעצמו. ומקווה שכל אלה הם ניצנים של תיקון עמוק יותר. ובסופו של דבר של חיים טובים ושלום, בעולם גאול.

על התשובה

מאת אילון שמיר, נכתב לאגרת תשרי תשס"ט

במשך זמן ארוך התקשר אצלי המושג 'תשובה' עם מאמץ עצום. עם פרפקציוניזם מוסרי. עם ציפיות גדולות, ותחושה של תסכול וכעס על עצמי כשאני לא מצליח להגשים אותן. לפעמים הבנתי את התשובה כמאבק שלי כנגד עצמי, כנגד 'יצר הרע' שבי, שאני מתקשה להשתלט עליו.

אבל יותר ויותר אני פונה להבנה מחודשת של התשובה. זה קשור לעייפות גדולה שיש לי מהמאבק. זה קשור לכך שרמת החרדה שלי ממה שקורה לחברה הישראלית הגיעה לרמות גבוהות מדי. וזה קשור ללימודי 'ימימה', שפותחים לי כיווני צמיחה חדשים.

הולך ומגלה עכשיו את התשובה-מתוך-שמחה, ולא מתוך מלחמה. תשובה שאיננה מתרכזת ברע ובחושך, אלא בטוב ובאור. תשובה שמתחילה מההבנה שיש בי צד מהותי, קיים, של טוב. מה שעלי לעשות בכדי לשחרר אותו, הינו לוותר על מה שמיותר בי. לא מתוך מאבק ורגשות אשמה. לא מתוך כעס והענשה עצמית, אלא מתוך שקט פנימי, מתוך שמחה.

לא להתייסר על "חטאים". לזהות את המיותר שמביא אותי למקומות לא מדויקים, ולדייק. עוד קצת ועוד קצת. עד שזה מצטבר לשינויים גדולים, משמעותיים מאד – ביחס לעצמי, לקרובים לי, לעבודה.

ולאן כל זה לוקח אותי ברמה החברתית, הלאומית?

מודה. בתשתית הדברים – אני נורא מודאג. כל כך מודאג, שאני מתקשה לקרוא עיתונים ולראות בהם תהליכי התפוררות שלנו. אבל לא רוצה לחיות כך. מאמין גם, שבתוך התהליכים הללו צומחות היום, בינינו, בשקט, אמיתות חדשות. זרעים של התחדשות, שבית ישראל היא אחד המקומות שמהווים חממה בשבילם. אולי, דווקא מתוך המשבר, נוצרות תשובות עמוקות יותר, מהותיות יותר.

במקום להיאבק ברוע ובחושך – מתאמץ להגדיל את האור. במקום להילחם – להצמיח, לגדל, להרבות טוב. דרך חינוך שמטפח יהדות חברתית. בהעמקה של דיאלוגיות עם אנשים ועם אלוהים. בהתמודדות – עד כמה שמספיקים לי כוחותיי. והם מספיקים הרבה. אבל לא הכל. אני לא אחראי על הכל.

את זה אני משאיר לאלוהים.

לא עלי המלאכה לגמור, ולא אני בן-חורין להיבטל ממנה.