קטגוריה: תיקון עולם

בדרך הברכה

רשמים מלימוד פרשת לך לך בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית, י"ב, י'). למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

מודעות פרסומת

חטא וגלות, אדמה ואחריות.

דברים מתוך הלימוד בבית המדרש, מאת כנרת רוזן

למדנו את סיפור קין והבל שבפרשה. תוך כדי לימוד, הבחירה של קין לרצוח את אחיו התחברה לי לבחירה של אדם הראשון לאכול מפרי עץ הדעת. שתי בחירות אלו יצרו רצף של בחירות שהשפיעו על גילגולי המציאות. בראשית הבריאה הקב"ה שם את האדם בגן עדן, נתן לו ארץ, אדמה, ותפקיד- להיות השומר של הגן. שם אותו במציאות שטמונים בה הרבה כוחות ופוטנציאל להיטיב, לקדם ולפתח את העולם. כשבצד גם נמצאת אפשרות הבחירה- האזהרה מאכילה מפרי עץ הדעת. האדם ניצב בפני בחירה- לבצע את תפקידו וכך להוציא לפועל את הפוטנציאל, או לאכול מעץ הדעתכשהתוצאה, על פניו, תגרום למותו. האדם בחר לא נכון, אכל מפרי עץ הדעת וגרם על ידי כך לגירושו מגן עדן, מארצו. גן עדן נסגר בפניו והוא עבר לארץ אחרת, פחות טובה וסגולית, שהפוטנציאל בה קטן יותר והאפשרויות בה נמוכות יותר. הוא יצטרך לעבוד קשה. במקביל, נוסף לו מימד של בחירה יותר משמעותית- עכשיו הוא "יודע טוב ורע"- הבחירה ברע יותר קרובה ונגישה.

קין והבל נולדו למציאות החדשה. כמו הוריהם, נולדו בארץ שיש בה פוטנציאל ואפשרות להיטיב, וזה תפקידם. קין עובד אדמה, מחובר לארץ ומוציא ממנה פירות. כמו אביו, גם קין בחר לא נכון, למרות שאחרי שה' לא שעה למנחתו הוא הזהיר אותו מפני המעשה שהוא עלול לעשות: "לפתח חטאת רובץ". הרג אחיו הוביל לגירוש מארצו ולביטול תפקידו וגזר עליו להיות נווד.

אני מרגישה שהבחירות של אבותיו משפיעות גם על המציאות שלנו היום. מציאות שהיא לא אידיאלית, שהטוב בה מוסתר. מציאות שהחטא בה קרוב ונגיש, "לפתח חטאת רובץ", מציאות שדורשת התמודדות ובחירה תמידית ומחייבת אחריות גדולה.

אובמה טוב ליהודים?- זאת לא השאלה

מאת דרור בונדי, חבר קהילת בית ישראל, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית בבר אילן ומחבר הספר "איכה" על משנתו של אברהם יהושע השל

נוכח נאום אובמה בקהיר עסוקה ישראל — שמאל וימין כאחד — בשאלה האם אובמה טוב ליהודים. אלה משבחים את הנאום ואלה מגנים, אלה מפארים ואלה מזלזלים. דא עקא, לעתים עריצותה של שאלה אחת מונעת מאתנו לראות שאלות אחרות.

שאלה נוספת, חשובה לא פחות, שחייבת להעסיק אותנו היא האם אובמה טוב לעולם. עובד ה' באמת אינו נצמד לדבר אחד אלא פתוח תמיד להפתעותיו של א'–והי ההיסטוריה.

הבה נאזין ברצינות לשיח האמוני של אובמה וננסה להתייחס לנוכחות א'–והים בנאומיו כמשהו אותנטי ולא רק כגיבוי ריק לרעיונות ליברליים במהותם. בניגוד לבוש, שיצא כדבריו למסע צלב נגד תנועת אל קעידא, שכן הוא חי באמת ובתמים בתודעה נוצרית, א'–והיו של אובמה הוא בורא עולם שהאכפתיות העמוקה שלו נתונה לאדם באשר הוא אדם:

אני יודע שיש רבים — מוסלמים ולא מוסלמים — שמטילים ספק אם אנחנו יכולים לעצב את ההתחלה החדשה הזו. חלק מבקשים ללבות את להבות הפילוג … חלק טוענים שזה לא שווה את המאמץ — שזהו גורלנו לא להסכים, וציביליזציות נידונו להתנגש אחת עם השנייה. רבים אחרים פשוט מטילים ספק אם שינוי אמיתי יכול לקרות. יש כל כך הרבה פחד, כל כך הרבה חוסר אמון … קל יותר להאשים אחרים מאשר להביט פנימה; לראות מה שונה במישהו מאשר למצוא את הדברים המשותפים לנו. אך עלינו למצוא את הדרך הנכונה, לא רק את הדרך הקלה. יש גם חוק אחד בלב כל דת — ואהבת לרעך כמוך. האמת הזו מתעלה על אומות ואנשים — אמונה שאינה חדשה; שאינה שחורה או לבנה או חומה; שאינה נוצרית, מוסלמית או יהודית. זוהי אמונה שפעמה בערש הציביליזציה, ועדיין פועמת בלבם של מיליונים.

הדתות כולן הן גילוייו המקבילים של א'–והים, אך בה בעת הן נתבעות להיות נאמנות לערכיו. לא לחינם הקדיש אובמה בנאומו לעולם האסלאמי פרק שלם על מעמד האישה.

האין מקום לדון בשאלה האם בשורה רוחנית זו טובה לעולם? האם כדאי שמיליוני צעירים מוסלמים שהאזינו לנאום ייפתחו לכיוונו הרוחני, או שמא עדיף שייוותרו בתפיסתם העכשווית?

התגובה הישראלית המיידית, שדוחה את הרוח בשם התכלס, שחרדה לנאיביות שסופה שואה, רצה מהר מדי לבחינה המעשית. אמנם שאלת מימוש חזונו של אובמה ראויה לדיון רציני ומעמיק כמו כל אמונה רוחנית אחרת, כמו כל אמונה תמימה בבורא עולם שנדרשת לשאלת התממשותה בעולם נעדר א'–והים,אך הבה נשתהה לצורך בחינתה הרוחנית.

ההשתהות עשויה להצמיח סוג חדש של התמודדות עם גישתו של אובמה לישראל. מה שומע אובמה מנתניהו ומברק בפגישותיהם עמו? שיקולי ביטחון סותרי ערכים. ישראל אינה פונה לאובמה במישור הרוחני והערכי. היא רואה עצמה כחילונית. היא רואה את מקור זכותה לעצמאות בשואה, לא בא'–והים; בזכותה הטבעית וההיסטורית לנחלת אבות, לא בכך ש"כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". אולי אובמה הומלך עלינו כדי לקרוא לנו לשוב לעצמנו, לברר לעצמנו את עומק אמונתנו? במה נתייחדה היהדות? איננו העם היחיד בעולם שרואה עצמו כעם נבחר לא'–והיו, איננו הדת היחידה שמאמינה בבורא עולם. סוד קיומנו הייחודי נעוץ במסתורין הזיווג בין בורא כל האדם בצלם לבין כנסת ישראל באירוע הבלתי נתפס שבו מלך העולם בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בסוד השכנת שכינתו של מי שאמר והיה העולם בעירו אשר בחר.

האם לא שכחנו את בשורתנו? האם לא טשטשנו וצמצמנו את ייחודנו? האם לא אבדה לנו היכולת לבאר לעצמנו, קל וחומר לאחרים, את סוד קיומנו?

* פורסם בעיתון "נקודה"

צריך לדעת מתי לעצור

דברים לפרשת ויקהל-פקודי, מאת אריאל פרומקין

בפרשות הקודמות קראנו על הציווי של ה' למשה על בנית המשכן ועל השבת. לאחר מכן הופיע חטא העגל, ובפרשת ויקהל ישנו תיאור המסירה של משה את דברי האל לעם: משה מצווה על העם לשמור שבת ולבנות את המשכן. בניגוד לסדר הציווי למשה, בו קודם בא הציווי של ה' למשה על המשכן ורק אחר כך הציווי על השבת, כאן משה מצוה את בני ישראל קודם על השבת. בפסוקים הבאים ניתן לראות גם שסדר בניית המשכן שונה ולמעשה משה שינה קצת את הדברים מאיך שהוא נצטוה עליהם.

עולות מכאן שתי שאלות הקשורות זו בזו, שאלה של מבנה ושאלה של תוכן: למה משה שינה את סדר הדברים, ומדוע הוא הרגיש צורך לצוות את העם קודם על שבת, ולאחר מכן על בנית המשכן?

על מנת להסביר את השינוי בסדר הציוויים נחזור קצת אחורה לפרשת כי-תשא, לחטא העגל- לאחר שנודע למשה שעם ישראל חטא הוא מתפלל עליהם ומשכנע את ה' להינחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. לאחר מכן משה נפנה לרדת מן ההר ואנחנו מקבלים תיאור של הלוחות האלוקיים:

"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: {טז} וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת:"

בשלב זה משה עושה מעשה בלתי צפוי לחלוטין ושובר את הלוחות. הייתי מצפה שיחזיר אותם למקום ממנו הוא לקח אותם בכבוד הראוי! אבל יתכן שהוא הבין שלעם שעשה את העגל וכל כך צריך משהו יותר גשמי יותר קרוב לבני אדם בשביל להתקרב אל ה' לוחות שהם מעשה אלקים יהיו משהו גבוה מדי, או מנותק מדי ולכן כבר אין בהם צורך מול המציאות. הלוחות השניים יהיו אלוקייים פחות: בהמשך הפרשה ה' אמר למשה- "פסל לך שני לחת אבנים כראשונים…" הלוחות יהיו כראשונים אבל משה האנושי מקבל חלק בעשייתם ואולי גם פריוילגיה לסדר את הדברים בצורה שיותר תתאים לעם, הביטוי לזה הוא שינוי סדר הציווים בפרשתנו מהסדר בפרשת תרומה. על ידי הקדמת הציווי על השבת משה ממשיך בפיסול של הלוחות- העיצוב של הציווי. גם הציווי של משה לעם מותיר להם מעט מרחב לפסל בעצמם, והמתגייסים לבניית המשכן נעזרו בחכמת ליבם כדי לבנות אותו ולא רק בהוראות המדויקות.

כעת ניגש לעניין המהותי שבהקדמת השבת לציווי על המשכן. משה מבין שזה בעייתי לצוות את העם קודם על מלאכת בניית המשכן ומצווה אותם קודם כל על השבת כדי לשים להם גבולות מראש. הוא צופה את רוח ההתנדבות העצומה של העם לתרום ולעשות עד שיהיה צריך להפסיק אותם כשהם יעשו כבר יותר מדי:

{ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא: {ז} וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר:

העם מביאים יותר מדי תרומות של חומרים עד שצריך להעביר קול במחנה כדי לעצור אותם. יש כאן ענין של דיוק. המשכן צריך להיבנות כמו שמשה צווה ולא מעבר לכך. אחרת יהיה רצון להגדילו כל הזמן כמו בתרבות האלילית הסובבת בה יש שאיפה להגדיל את המקדשים ואת האלים ללא הפסקה. עם ישראל מצווה לעשות את המלאכה ולהפסיק אותה בזמן. דבר שקשור בצורה ישירה לששת ימי המעשה ושבת.

לאורך הפרשה יש הקבלות רבות בין יצירת המשכן וגמר מלאכת בנייתו לבין בריאת העולם. כך, למשל, אפשר לראות הקבלות בפסוק על מינויו של בצלאל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {לא} וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:"

את השם בצלאל אפשר להבין- בצל-אל או אולי מזכיר בצלם-אל כמו האדם הראשון. קריאת ה' בשמו מאד דומה לקריאת ה' בשם הדברים הנבראים ("ולחשך קרא לילה…") הקריאה לבני ישראל- "ראו" מזכירה את ראיית הדברים הנבראים ("וירא אלקים כי טוב"). ה' ממלא את בצלאל האוּמן ברוח אלקים, אותה רוח אלקים המרחפת על פני המים בבראשית. וכך מלאכתו של בצלאל יחד עם שאר בעלי המלאכה חשבי המחשבות וחכמי הלב מקבילה לבריאת העולם.
מקבילה נוספת של ראיית המלאכה ע"י משה לראיית הבריאה ע"י אלקים-
" וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה:"
וכן משה ברך אותם כמו שאלקים ברך את יום השבת.
הפסקת המלאכה מובאת באמצעות הטיות של "ויכולו" לאורך הפרשיות-
" וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא"
"ותֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: "- כמו "ויכולו השמים והארץ"
" וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה:"

את משמעות ההקבלה הזאת של בניית המשכן ובריאת העולם אפשר לפרש בכיוונים רבים. אני רואה אותה בתור חלק מיחסי הגומלין בין ה' לעם ישראל. ה' ברא לבני האדם עולם נעלה בששת ימים לחיות בו וידע לשבות ביום השבת. עכשיו לבני ישראל יש הזדמנות "לגמול" לה' ולבנות לו משכן שישכון בו על ידי בעלי המלאכה הטובים ביותר שמלאכתם דומה למלאכה אלוקית וכן לדעת להפסיק ולשבות מתי שצריך כמו ה'. אמנם ברור שה' לא צריך את המשכן והוא נועד להיות אמצעי חיבור בשביל העם לאלקים, אך זאת זכות גדולה לאדם לבנות בית לה' שזה משהו קצת דומה או קרוב למה שה' עשה לו בבריאת העולם.

לסיכום, הציווי על השבת מלמד על הזכות העצומה שבעצירה. העצירה מדגישה את האוטונומיה של האדם- היכולת לראות את גמר המלאכה, את המלאכה השלמה, ואת האחריות לעצור בזמן הנכון. השוואת בניית המשכן וסיומה לששת ימי המעשה והשבת מדגישה את כח היצירה של האדם ואת השותפות שלו עם האל. הלוחות שהיו אלוקיים לחלוטין נשברו ובמקומם ניתנו לוחות שמשה פיסל- שמשה היה שותף ביצירתם. היחסים בין האל לעם הופכים בפרשת ויקהל מיחסים חד צדדיים- "כפה עליהם הר כגיגית"- ליחסים בהם העם הופך שותף ליצירה בבניית המשכן.

נשמח לקרוא גם תגובות ומחשבות שלכם על הדברים. שבת שלום!

לקבלת פרשת השבוע למייל בכל שבוע, לכבוד שבת, יש למסור את הכתובת בקישור הזה.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה"

(אבות, ב', ט"ז)

מאת הושע פרידמן בן שלום


א.        אמירה זו מלווה אותי שנים רבות ורגשותיי כלפיה מעורבים. אבל, לפני שאנסה לבטא כאן את השפעותיה של אמירה זו על עשיותיי ועל דרכי, אנסה לברר על איזו "מלאכה" מדובר? ומה היא אותה "המלאכה"?

ובכן, להבנתי מדובר במלאכת תיקון העולם והשלמתו. [1]

הקדוש ברוך הוא ברא את האדם כשותפו להמשך בניין העולם ותיקונו, ובחר באברהם אבינו ובבניו אחריו[2] להביא את ברכת "דרך ה'" לכל העמים בדרך של יצירת "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – עם שיעודו להאיר לעולם בקיום ברית סיני, ושבדוגמת חייו יראה לעולם "ייתכנות" של קיום חברת צדק וחסד נעלה למופת, בבחינת "אור גויים" לתקן עולם במלכות שדי.

זאת על מנת – להביא את כלל האנושות להכרה ולבחירה בדרך הטוב ולהביא לגאולתו של העולם מהרוע של עצמו.

דהיינו, כינון עולם הפועל על עקרון החסד, האהבה, האחריות והסולידריות, כיסוד המניע את כל המעשה האנושי. עולם שיבטל את הרוע בבחינת – את שעליך שנוא, לחברך לא תעשה. (שבת, ל"א) "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא, י"ט, י"ח).

ב.        לכאורה "לא עליך המלאכה לגמור וכו'" הינה אמירה מאזנת ומדודה הנאמרת

לשותפיו של הקב"ה במעשה תיקון העולם, ומכוונת לסבלנות לתהליך, לקשיים ולכאבים הכרוכים בו.

–         בדרך כלל "למתקני העולם" יש שאיפה חזקה מאוד לראות בהתגשמות חזונם – (עולם מתוקן ונטול רוע), לחוש ולראות כבר בבוא הגאולה השלמה. קשה להם עם התהליך, העיכובים והכאבים. בייחוד כאשר נראה להם שהם מצליחים חלקית, בקטן, יחד עם קבוצת אנשים נפלאה ומחויבת, אך קטנה מבחינה מספרית, וכאשר נראה שרוב 'שאר העולם' ממשיך להתנהל על פי עקרונות אחרים וצועד במהירות ובבטחה אל תהומות הניכור, הפירוד, המחלוקות והמלחמות.

–         קושי נוסף המצוי בד"כ בקרב מתקני עולם, הוא ההזדהות הכ"כ גדולה עם "המלאכה" תוך מסירות נפש מוחלטת עד שהם הופכים להיות "workaholics" של תיקון עולם, הם תופסים עצמם מחויבים ואחראים "בלעדיים" על קידום הגאולה ע"פ דרכם "הייחודית" – ובדרך, הם עלולים לשכוח את משפחותיהם, ילדיהם, ועלולים לשכוח שגם הקב"ה אחראי "קצת" על התהליך. גישה זו יש בה כדי להכניסם לתחושת חוסר אונים, סכנת הייאוש וחסרון אמונה חס ושלום.

בתקופה צעירה יותר של חיי חשתי קושי גדול עם האמירה הנ"ל (לא עליך וכו'),

היא אפילו קוממה אותי, הרגשתי בדיוק הפוך, מה פרוש שלא עליך המלאכה

לגמור? בוודאי שעליך המלאכה לגמור ולראות בתיקון השלם!

עם חלוף השנים, התפתחות המעשה, הקשיים שבדרך והתבהרות ההבנה, מצאתי

שאני שואב כוח ואמונה רבה מאמירה זו. לא בבחינת השלמה מפוקחת

"ומציאותית" של אדם מבוגר המתפשר במשהו על מימוש החזון ח"ו, אלא

מההבטחה, מהשותפות והעידוד המוקרנים מאמירה זו

(1. מההבנה שאנחנו לא לבד אלא שותפים עם אבותינו מובטחים על תיקון העולם.

2. שאנחנו חולייה ממשיכה לדרך ולייעוד אבותינו ושהקב"ה הולך איתנו ומסייע

אותנו, במעשה הגדול של תיקון העולם. 3. ושעוד נזכה ל"ויכל אלוהים ביום

השביעי מלאכתו אשר עשה" ) [3].

אם כך, על מי כן מוטלת האחריות לגמור את המלאכה? על ה'? על הצדיקים שבדור? על כולנו יחד?

התורה, הנביאים וחכמינו שלאורך הדורות מסרו לנו שישנן שתי דרכים לסיום המלאכה ולהבאת הגאולה – ("שבת עולמים"). האחת, המכונה "בעיתה" והשנייה בבחינת "אחישנה" (ישעיהו, ס', כ'- כ"ב)[4] עלינו להתכונן למצב של "בעיתה" ולעשות כל מאמץ להביא למצב של "אחישנה", אבאר את דבריי.

במלחמת עמלק אומר השם אל משה "… כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (על פי חכמת האמת, הרוע שבעולם מכונה "עמלק" והוא מצוי ברשעי האומות ובתוך כל אחד מאיתנו) ומצווה עליו "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי-מחה אמחה את – זכר עמלק מתחת השמים" (שמות, י"ז, י"ד – ט"ז) ואמרו חכמינו שזה מאבק לדורות רבים (מדור דור) ושאין הכסא שלם כביכול (ז"א, מלכות השם ושלטון עקרון החסד בעולם אינם שלמים כביכול) כל עוד מתקיים הרוע בעולם.

אם כן, המסקנה מזה, שצריך להכין את הבנים והתלמידים להמשיך את הדרך, ללמד ולמסור את התפקיד והיעוד של "מלאכת תיקון העולם". כך שיחושו אחריות ומחויבות אישית לעיסוק במלאכה הזו, תוך מוכנות ותקווה חיה ומתמדת שבכל זאת נזכה ונצליח בדורנו המדהים ורב התמורות והנסים (קיבוץ גלויות, הקמת המדינה וכו') להביא לתיקון ולגאולה.

ג.         כאן צריך להדגיש את החלק השני של האמירה – "…ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" למרות כל מה שנאמר כאן בעניין הצורך והחיוב להכנת ההמשך לדורות, הרי בוודאי שאין כאן כוונה לציפייה פאסיבית לסיום התהליך – לגאולה של "בעיתה".

–         אלא שאנחנו מחויבים לעשות כל מה שאפשר, להביא לסיום המלאכה ולהחישה מתוך אמונה גדולה ושמחה על שזכינו להיות שותפים עם הקב"ה במצוות "ששת ימי המעשה" לברר הטוב מן הרע ולפעול מתוך השקפה שהאחריות לסיום "המלאכה" ולהבאת הגאולה מוטלת עלינו.

עלינו לעשות את השינוי בעצמנו כפרטים וכחברה ולהשתדל בתיקון המידות לעשות

אך טוב וחסד ולהתמודד עם הרוע שבקרבנו ולהמתיקו. זאת אפשר לעשות קודם כל

ע"י דבקות באידיאולוגיה הזו שתמציתה – (ויקרא, י"ט, י"ח) "ואהבת לרעך

כמוך אני ה'", ומימושה המעשי באורח חיינו.

לא ניתן ליצור את השינוי המדובר ולהשלים את אותה המלאכה בלי "כולם" מבלי

שרוב החברה תעשה את הסוויץ' ותחליט להתנהל בהכרה זו של דרך החסד שתביא

לעולם שכולו שבת, עולם המלא בדעת ה' "כמים לים מכסים" ולזה ניתן להגיע

רק ע"י בחירה רצונית, כך שאנחנו כפרטים וכחברה נבחר בזה – זה בידיים שלנו. להמשיך לקרוא

בין שמות לוארא

מאת יואב רובין

סיפור יציאת מצרים הפותח את ספר שמות אינו רק סיפור של יצירתו של עם ישראל ממשפחת יעקב אלא גם סמל ומופת לכל שחרור משיעבוד ומעוול. ראשיתו של כל שחרור בלידה, בהחלצות מתוך המצרים של הפחד וראיית האלהי שבאדם שלפניך על אף האיום של השליט אדון העבדים. כך גם ספר שמות פותח בשליט החושב שהוא כל יכול ובהתנגדות אל השליט הזה. התנגדות של נשים מצריות: של המילדות את העבריים (והרי לא הגיוני שהיו אלה מילדות עבריות) ושל בת פרעה. זוהי התנגדות שאינה מבחינה בין בנים ובנות כמו שפרעה רצה אלא רואה את האלהים בכל תינוק שנולד*. זוהי הנובעת מהרגש המוסרי הבסיסי העולה בנו לנוכח העוול ללא אידיאולוגיות וללא מחשבה עמוקה אלא פשוט מהבטן, מהרחם. זוהי היסטריה, אם תרצו, ואכן מן הסתם כך חשב פרעה על בתו.

כך היא גם ראשית פעולתו של משה. אין היא מנומקת, אין היא אידיאולוגית ואין היא מכוונת לתיקון ארוך טווח. משה אינו אלא מגיב למצב שבו מצרי מכה עברי, עברי רשע מכה עברי חלש יותר ממנו, רועים גברים מונעים מרועות נשים מים לצאנן. על כן גם אין להתנגדות זו המשכיות. אפילו במעמד ההקדשה שלו משה נשלח בשם העתיד בשם "אהיה" (או כאשר מטים זאת ללשון נסתר י-ה-ו-ה) אולם הוא לא נשלח בשם העבר ולא בשם הברית בין אלהים ובין האבות. ארץ כנען המוזכרת אינה אלא ארץ טובה שהיא פתרון לבעיית העברים, אך היא אינה מוזכרת כארץ המובטחת בברית האבות.

ללא קישור אל העבר המרד בפרעה נדמה כנכשל עם המהמורה הראשונה. פרשת שמות מסתיימת בכך שפרעה כמו כל רודן מנסה לפתור את ההתנגדות לעוול בעוד כוח, באלימות. לכן נזקק משה להתגלות נוספת להבהרה של שמו של האל העומד בבסיס ההוויה ואינו רק שם הפריון שם שדי. לכן נזקק משה גם לברית האבות, לעבר שרק באמצעותו ניתן לכונן את התקווה לחידוש המאבק. מה שנוסף למשה עוד הוא יחוס, יחוס שלו ויחוס של אהרן. אהרן בן עמרם בן קהת בן לוי בעלה של אלישבע אחות בת עמינדב אחות נחשון. העבר הכולל יחוס וברית מכניס אותנו חזרה לתחום הפוליטי הארצי. אין זו רק התנגדות המבוססת על רגש בסיסי אלא על תרבות, על אידיאולוגיה, על קשרים ריאליים. אין זה מוסר הנשען על הרגע אלא מחובר אל העבר ואל העתיד. ללא חיבור שכזה בין הנצחיות שבהיסטוריה והנצחיות שברגע לא תתכן חירות ולא יתכן צדק. ללא זכרון יוסף וזכרון פרעה רק נשתעבד ולא נגאל.

*פרק א' פסוק י"ז

(לחצו כאן כדי לקבל את פרשת השבוע של בית המדרש כל שבוע לאי מייל)

ידידות

מאת רוני נצחן, בוגרת מחזור ז' של המכינה ומדריכה של מחזורים י'-י"א.

"שושנה שעלים לה כתומים

חצתה את אימת המרחק

שבין קיומה הצמחי

לדם קיומי

להיות ידידת לבי"

(זלדה)

כבר 5 שנים שאני נמצאת בבית ישראל, ובעצם זו השנה הראשונה (חוץ משנת המכינה) שבה אני ממש גרה בתוך המרכז קליטה. החיים בתוך מרכז קליטה: הסיטואציות הנעימות והנעימות פחות, הניכור אל מול הקשר, ההבדלים הניכרים בין חברי הקהילה לתושבים האחרים ובעיקר החיים בתוך "זה"- עוררו אותי להרבה שאלות, והעבירו אצלי למודעות הרבה דברים שהיו עד עכשיו במקום אחר, הרבה פחות נוקב ומעורב.

השנה ציינו בטקס שכונתי את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות ו-60 שנה למדינת ישראל. הטקס היה מאוד מרגש. ציפורה דיברה, היא פתחה את דבריה בברכת "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" וכ"כ התרגשה שכל הקהל דמם ורעד מרוב עוצמת הרגע. הדליקו משואות -חיילי צה"ל מהשכונה, "הילדים של נפתלי" שמנקים יחד איתו את הבלוק, המתנדבים לסנגור הקהילתי, המכינה, הדליקו לכבוד צדק חברתי ואחדות בשכונה, ולכבוד מי שנפלו על הגנת הארץ. שרו, הניפו את הדגל, הילדים הופיעו… היכולת של טקס כזה בכלל להתקיים בשכונה כ"כ מורכבת כמו שלנו מרגשת בפני עצמה. וגם התהליך שקרה בתוך הצוות היה מדהים בעיניי: להצליח להיפגש, ליצור משהו כמעט מאפס, לשמוע ולהכיל את כל הדעות וההצעות ואת כל הגוונים… זו הייתה ממש יצירה משותפת ממקום אמיתי עם תושבי השכונה.
ברגעים של חשבון נפש, כשאני "מסתכלת לעצמי בעיניים" ומתוך המראה משתקפים אליי כל המקומות והקלקולים שמצריכים תיקון, ואיתם כל הפעמים שבהן אמרתי "הפעם!" ו "היום!" ובכל זאת מעדתי שוב בפעם המי יודע כמה… – בקיצור כשאני מודה במקומות הנמוכים שלי, אני יכולה לקבל מקומות כאלה שאחרים שרויים בהם, כי אני יודעת כמה כוח צריך אדם באשר הוא כדי להתרומם. על אחת כמה וכמה כשלא ממש קיבל כלים מתאימים לכך בשלב מוקדם של החיים. וזהו הדבר הקטן והחשוב שהבנתי השנה, בלב. וששינה את תפיסת החיים שלי בכלל וכאן.
הבנתי שאני לא טובה יותר מהותית מאף אחד שנולד לשכונה הזו או הגיע לכאן בעל כורחו. שהטוב בעולם הוא בכולם ושל כולם ושפקשושים והחטאות, גם הם נחלת כולנו, רק בעוצמות שונות. כך שכולנו באותה סירה, ועל כן אין לשפוט. אבל אפשר להשתנות ולשנות ואפשר לעזור ולהשפיע. ואפשר וצריך "לחצות את אימת המרחק" ולהיות אחד לשני לידידים. אני רואה פה ידידות, עזרה וקשר. ומייחלת שכל אלה עוד יגדלו ויתעצמו. ומקווה שכל אלה הם ניצנים של תיקון עמוק יותר. ובסופו של דבר של חיים טובים ושלום, בעולם גאול.