דברים לפרשת אמור מאת יונתן אבי שאול
בפרשת אמור מדובר, בין השאר, על השבת והחגים: "ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי". עם ישראל נקרא "לקרוא" לקודש. להיות צורה לקודש וכך לאפשר התייחסות לקדושת ה' בארץ והכלתה. קריאת ישראל מייחדת את המועד ומאפשרת דרכו התוועדות שמים וארץ (מועד- מלשון התוועדות). אולי גם מודעות שמים בארץ.
על יום השבת נאמר: "לא תעשה כל מלאכה" שפירושו- הימנעות מהוספה והתערבות ביצירה האלוהית השלמה. בציווי על המועדים, בשונה מבציווי על שבת, כתוב "אשר תקראו אותם במועדם" ומודגשת ההימנעות ממלאכת עבודה דווקא, ולא מכל מלאכה שהיא, בכלליות. כאן, שלא כמו בציווי על שבת, ישראל מתבקשים להשתתף בצורה פעילה בהתערבות בזמן, בקידוש הזמנים. זה מתבטא במילה "במועדם" שמקנה תחושה של סופיות לקביעה של ישראל, ובכך שאין חזרה על הביטוי "מועדי ה'", "אלה הם מועדי", כמו בציווי על שבת. עוד מאפיין של המועדים אפשר למצוא בהדגשה על מלאכת עבודה. המילה עבודה מזכירה את עבדות מצרים, שיש בה טעם אחד לשביתה בשבת, והמילה מלאכה מזכירה את בריאת העולם- "מכל מלאכתו אשר עשה". במועדים ניתן דגש על הקשר לעבדות מצרים על ידי הדגשת המילה עבודה. השבת מתקשרת ליצירה הראשונית, השלמה, שאין לנו בה חלק, בעוד המועדים מתקשרים לשביתה ממלאכה שקשורה לעם ישראל, שהיה לנו בה חלק- העבדות. הבחנות אלה עוזרות להבין את טיבה השונה של ההשתתפות האנושית הנדרשת בשבת מצד אחד ובמועדים מצד שני.
לסיכום: נראה ששורש עניינו של פרק זה הוא בהבדלה וייחוד השבת והמועדים למיניהם והדגשת ישראל כמשתתף בהכלת שמיים בארץ בכלל. ובכל מועד כפי כוונתו ומידתו.
בית ישראל מעגלים 