היופי שבשוני

דברים לפרשת נח- רשמים של טליה עמיחי מתוך הלימוד שנערך בבית המדרש

המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב

כשמסתכלים על סיפור מגדל בבל ללא הפרשנות הרגילה שלמדנו בגן, הרואה את אנשי מגדל בבל בעין שלילית מאוד, הסיפור מעורר לכאורה הרבה תמיהה.
שהרי נראה מהפסוקים שבסך הכל זו היתה חבורה של אנשים יחידים בעולם שפחדו להעלם. הרי המבול היה לפני זמן לא רב ולא היה להם GPS ,מטוס או מכונית.העולם הוא מקום מפחיד ובטח ובטח כאשר אתה כמעט האדם היחיד בעולם ואינך יכול לדעת מה נמצא כמה קילומטרים ממך.
בנוסף לכך התורה משתמשת בלשון מאוד נעימה כשהיא מתארת את אנשי בבל –הם מדברים "איש אל רעהו" ורוצים ליצור "אבנים וחומר"והסיבה שהם רוצים לבנות את המגדל היא "פן נפוץ על פני כל הארץ".
השאלה אף מתחדדת כשרואים שהפרשנים רואים בעין מאוד לא טובה את אנשי בבל ומאשימים אותם ברצון להלחם באלוהים ולקרוא עליו תיגר.
אין לי רצון לזלזל בגדולי תודה אך לא נראה לי שאנשי בבל רצו להתחרות בבוראם, אלא הם- כמו שמורי וחברי בבית מדרש הסבירו- היו פשוט אחידים מדי ונראה כאן שזה אינו רצונו של הקב"ה.
נראה לאחרונה בארצנו שישנו רצון שכולנו נתנהג ונהיה בדיוק אותו דבר,.קבוצות ואנשים קיצוניים פועלים בצורה דורסנית ואלימה (לדוגמא- המריבה על חניון קרתא בירושלים).
ובפרשה זו נראה שיש את התשובה של אלוהי כל בשר. אלוהים פיזר את אנשי בבל מאחר שהיו אחידים מדי.
נאמר בפסוקים "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" כל האנשים חשבו באותה דרך ובאותה צורה ולא היה מקום לאדם שלא הסכים ולא הלך בדרך זו.
האנשים התקבצו יחד מתוך פחד מדעות שונות ובעצם יצרו מסביבם בועה. האחדות לא היתה נכונה שהרי היא היתה מתוך פחד משונות. אין ספק שנח לנו לחיות בחברה כזאת אבל השאלה היא האם זה נכון.
במכינה ראיתי דוגמא לחוסר פחד מן השונות. הערכתי את העובדה שאחד מראשי המכינה, שהיה בעצמו דתי, הודיע לכולנו שגם בצום, למרות שלא נכין שם אוכל באופן רשמי לכולנו, המטבח ישאר פתוח עבור מי שלא צם.  צעד כזה אינו פשוט עבור אדם דתי שעומד בראש מוסד חינוכי.
אין ספק שעדיין יש לנו מה ללמוד לגבי הטרוגניות-בקהילה בבית ישראל, האנשים שאנחנו משוחחים איתם ובהסתכלות שלנו על העולם.
ואין ספק שהעובדה שאלוהים פיזר את אנשי בבל על פני האדמה וכך את כולנו החליש מאוד את הכוח שלהם ושלנו אבל נכון גם להגיד שהדורסנות של האחידות הוחלשה.
נח הרבה יותר לחיות בתוך בועה אבל אז מה יהיה על ההתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו. השאלה הנוספת העולה כאן היא על איזונים ובלמים של הפלורליזם אבל נראה נכון להגיד שישנה חשיבות עליונה בנתינת מקום לדברים של כל אדם. בשירו של יהודה עמיחי הוא מתאר עולם קשה יותר, תוהה יותר ומחפש יותר-וניתן לחשוב שזה הוא דבר שלילי. אבל הדבר אינו כך מורכבות אינה שלילית היא הופכת את החיים שלנו למחכימים יותר ונותנת לנו את האופציה ללמוד אחד מהשני. האדמה בשירו של עמיחי הופכת להיות חרושה ולפי דעתי מתוך כך לפוריה יותר. עלינו ללמוד מכל בנ"א באשר הוא ולא לפחד שהדעה שלנו תשתנה שהרי בדומה להצעתו של איש צוות המכינה שהזכרתי קודם זה רק הופך אותה לחזקה יותר ולא לנר דולק ברוח. דעתנו אינה נחלשת היא אף מתחזקת כאשר עלינו לכבד את דעתו של האחר ולהעמיד אותה מול אמונתנו שלנו.
הלוואי שנזכה כולנו לחזות בייחוד של אחדות מתוך השונות שכל אחד יהיה על מקומו  כך ששורה בה אהבה גדולה, אהבת ישראל, ומתוך כך גם קדושת ה".

חטא וגלות, אדמה ואחריות.

דברים מתוך הלימוד בבית המדרש, מאת כנרת רוזן

למדנו את סיפור קין והבל שבפרשה. תוך כדי לימוד, הבחירה של קין לרצוח את אחיו התחברה לי לבחירה של אדם הראשון לאכול מפרי עץ הדעת. שתי בחירות אלו יצרו רצף של בחירות שהשפיעו על גילגולי המציאות. בראשית הבריאה הקב"ה שם את האדם בגן עדן, נתן לו ארץ, אדמה, ותפקיד- להיות השומר של הגן. שם אותו במציאות שטמונים בה הרבה כוחות ופוטנציאל להיטיב, לקדם ולפתח את העולם. כשבצד גם נמצאת אפשרות הבחירה- האזהרה מאכילה מפרי עץ הדעת. האדם ניצב בפני בחירה- לבצע את תפקידו וכך להוציא לפועל את הפוטנציאל, או לאכול מעץ הדעתכשהתוצאה, על פניו, תגרום למותו. האדם בחר לא נכון, אכל מפרי עץ הדעת וגרם על ידי כך לגירושו מגן עדן, מארצו. גן עדן נסגר בפניו והוא עבר לארץ אחרת, פחות טובה וסגולית, שהפוטנציאל בה קטן יותר והאפשרויות בה נמוכות יותר. הוא יצטרך לעבוד קשה. במקביל, נוסף לו מימד של בחירה יותר משמעותית- עכשיו הוא "יודע טוב ורע"- הבחירה ברע יותר קרובה ונגישה.

קין והבל נולדו למציאות החדשה. כמו הוריהם, נולדו בארץ שיש בה פוטנציאל ואפשרות להיטיב, וזה תפקידם. קין עובד אדמה, מחובר לארץ ומוציא ממנה פירות. כמו אביו, גם קין בחר לא נכון, למרות שאחרי שה' לא שעה למנחתו הוא הזהיר אותו מפני המעשה שהוא עלול לעשות: "לפתח חטאת רובץ". הרג אחיו הוביל לגירוש מארצו ולביטול תפקידו וגזר עליו להיות נווד.

אני מרגישה שהבחירות של אבותיו משפיעות גם על המציאות שלנו היום. מציאות שהיא לא אידיאלית, שהטוב בה מוסתר. מציאות שהחטא בה קרוב ונגיש, "לפתח חטאת רובץ", מציאות שדורשת התמודדות ובחירה תמידית ומחייבת אחריות גדולה.

חלומות

דברים שאמרה שקד אלכסנדר בפתיחת כנס מעגלי בית ישראל תשס"ט.

ביקשתי בקומונה שאנשי המעגלים יספרו על החלומות שלהם וכך הגיעו להם אט אט החלומות. בהתחלה מהוססים, ואחר כך בשטף: חלום על בית. חלום על אהבה. חלום על גילוי הייעוד האישי. חלום על צדק חברתי. חלום ללמוד לנגן. ללמוד תורה. חלום לקום בשמחה בבוקר. חלום על חיי משמעות. חלום על פרנסה טובה, חלום שנהיה מאוחדים, אופטימיים ונחמדים יותר זה לזה.

חלום שהעשייה בשכונה תצליח.

חלום על בית מקדש שמקרין על הכל, נותן תחושת קרבה תמידית לה', הבנה של מה רצונו מאיתנו.

חלום על נחמה גדולה: שתהיה ברחובות, נחמה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול- יבוא וייטול.

חלום, ואני מצטטת: לא להאמין לתפיסה ההישגית של החברה ושל סבתא שלי… לדעת להקשיב לקצב הפנימי שלי.

הרבה אמהות שחולמות על מציאות של אין זמן, על פנאי ופניות להספיק הכל… חלום על בית חינוך, חלום להרגיש שייך. חלום להעיז ולמסור את הנפש. חלום לתקן דווקא את מה שחלש בי,

חלום לראות שהחלום כבר כאן.

לפני כמה שנים שמעתי מבוגרת מכינה משפט שנחקק בי. היא אמרה: הדבר הכי חזק שהמכינה נתנה לי זה את היכולת לחלום. פגשתי בבית ישראל אנשים שחיים את החלום שלהם, וגם אם החלום שלי שונה, זה נתן בי אמונה שיום אחד אצליח לחיות אותו…

כשחשבנו על נושא לכנס, עלה לי שוב המשפט הזה, והוא גם שמסביר את חשיבות ההתכנסות הזאת, שאינה מובנת מאליה כלל…

במפגש של אנשים שונים כל כך שחלקם הגדול אפילו לא ממש מכירים אחד את השני, עם הפורום ההולך וגדל, עולה שאלה: לשם מה? לשם מה להתכנס? במיוחד כשדרך העולם היא שאנחנו רואים בצורה חזקה יותר את המפריד מאשר את המחבר.

לעיתים קל יותר להתמקד בדקויות המבדילות בינינו, בלבושים השונים יותר מאשר בנקודה הפנימית המשותפת. קל יותר ליצור תהומות של מרחקים מאשר גשרים של חיבור.

הסיפור של המעגלים הוא סיפור של חיבורים. חיבור של אנשים שונים שכולם נפגשו עם בית ישראל וכל אחד מהם יצר משהו אחר במפגש הזה.

אחד מצא את קהילת חייו והצטרף ללב הקיבוץ,

אחד לקח את הרעיון של העשייה הצבאית- ומשם התחבר,

אחד מצא קומץ חברים מהמכינה, שנשארו לחיים…

אחד התחבר רק לניגונים,

אחד התחבר להכל חוץ מלניגונים…

אחד פעל לשינוי בחינוך,

אחד הושפע מתפיסת הזוגיות,

אחד החליט שכשיהיה גדול יחיה בקהילה.

יש בינינו שבית ישראל נשאר הגורם המרכזי בחייהם,

ויש שהחוויה בבית ישראל מהווה חלק אחד מבין רבים.

ועם כל ההבדלים בינינו, ביחס לבית ישראל ובכלל, אני רואה בינינו משותף רחב מאוד. אפשר לקרוא לו שאיפה לתיקון בעצמך ובעולם, אפשר לקרוא לו שאיפה לעדינות, לנתינה, לחסד, לחיבור, ליחד, לעולם של פראיירים- כמו שהושע אומר, ואפשר גם לקרוא לו כמו שבחרנו הפעם: הכוח והאמונה לחלום.

ובפורום הזה, אפשר גם לא להתאמץ כל כך להגדיר אותו. כי כשמכינה ג' כתבו על חולצתם: בית ישראל זה לא רק מקום, זה מצב נפשי, כולנו הבנו למה הם מתכוונים… ובהתכנסות הזו שלנו, מהמקומות השונים אליהם התפתחנו, אנו מרבים אהבה. נפגשים עם חברים אהובים, מקבלים כוח בדרך הלא פשוטה למימוש החלום. כוח למצוא את הייעוד האישי. כוח להצליח להרים את הראש מכל ההתנגדויות שהוא נתקל בו, כול שיעזור להרגשת בדידות, לספקות בדרך ולתחושה המייאשת שאין בכלל סיכוי.

ולכל החולמים והמתייאשים, אני רוצה לצרף תפילה יפייפיה של אביתר בנאי:

אבא אני רוצה להיות בטוח,

בכל ליבי

שלמסע הזה

יהיה סוף טוב

שכל מה שאני עובר בדרך

יהפוך חולשה

לעוצמה גדולה

אבא אני רוצה לחזור אלי

למצוא אותך שם איתי

במקור שלי אני טוב גמור, אבא,

ושם אני מאמין בעצמי.

יונתי בחגווי הסלע

השמיעי ני את קולך

תשירי לי שיר חדש

שיאיר את ליבי ואת מיתריי

מי ייתן וזרעי התקווה שאנו זורעים ייגדלו ויבשילו. תקווה לציבור רחב ממש, שיחלום ויפעל לשינוי בארץ הטובה שלנו. לגלות ולהראות שהיא ארץ זבת חלב ודבש, ציבור שיהווה רוב, או לפחות- מיעוט דומיננטי, שיכריע אותנו ואת העולם לכף זכות.

יצירת שינוי מתוך מערכת החינוך

העליתי לאינטרנט את הדברים המרתקים שאמרה תמר גרדי בכנס בנושא חינוך שנערך הקיץ (תשס"ט, 2009). תמר דיברה על האופן בו יכול אדם בודד, עם אידיאלים משלו ורעיונות משלו על חינוך, להשתלב במערכת הציבורית וליישם בה את עקרונותיו החינוכיים.

חלק א':

חלק ב' (המשך ישיר של חלק א'):

עיקרי הדברים:

1. רצון- יש צורך ברצון להשתלבות במערכת הציבורית.אולי יש אנשים שזו לא המשימה שלהם.

2. יש צורך במודעות לקשיים שבמפגש עם גישות שונות

3. לחפש שותפים- יש סוגים שונים של שותפות. ניתן ליצור שותפות באופן אחר, על בסיס עניין נקודתי אחר, עם כל שותף.

4. להעיז- לנסות לשנות, ביצירתיות, תוך לקיחת אחריות, גם אם המערכת שקועה במקום אחר.

5. להתמקצע- לעשות את זה הכי טוב שאפשר.

6. ליצור מעגל שותפים אוהד.

7. לשתף, להתייעץ, גם עם אנשים שלא היתה להם נטיה מוקדמתלכיוונים אותם את מציעה.

בלעם פוגש את ה'

דברים לפרשת השבוע, מאת יאיר מלכיאור.

פרשת בלק היא פרשה שתמיד מאתגרת אותי. כל הדברים שאני לא מצליח להאמין בהם מתרחשים בה בעצימות גבוהה במיוחד.

כוחות מאגיים, ברכות וקללות, דיבור כבקשתך עם אלהים והדובדבן שבקצפת – אתון מדברת.

כל הדברים האלה הובילו אותי לבחור להתבונן דוקא בפרשה זו, ולאתגר את עצמי. לנסות להבין האם יש משמעות לערימת כוחות הכישוף האלה שמגיעים פתאום בצורה מרוכזת בפרשה אחת.

אחד הדברים המעניינים שתפסו אותי היה המעבר בין שם הויה לשם אלהים שחורז לו את הפרשה. שלוש פעמים בלעם מדבר על ה' בשמו ואז מי שמתגלה אליו זה אלהים.

כשמגיעים זקני מואב ומדין לבלעם ומבקשים ממנו להתלוות אליהם לקלל את ישראל, הוא מבקש מהם להמתין בלילה "…והשבתי לכם דבר כאשר ידבר ה' אלי…" (כ"ב, ח')  ומיד לאחר מכן "ויבא אלהים אל בלעם" וכל השיחה מתנהלת עם אלהים ולא עם ה'.

ושוב בפעם השניה כשמגיעים עבדי בלק "…ואדעה מה יסף ה' דבר עמי" וגם שם "ויבא אלהים אל בלעם" ושוב השיחה היא בין אלהים לבלעם.

בפעם השלישית בה מתרחשת ההחלפה בין שני שמות האל כבר נפתח הפתח לשינוי התנהלותו של בלעם: בפעם הזאת כאשר בלעם ובלק עומדים יחדיו ומתכוננים לקלל את ישראל אומר בלעם "התיצב על עלתך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני…" (כ"ג, ג') ואז "ויקר אלהים אל בלעם…".

מעברים אלה בין שם הויה לשם אלהים יכולים להיות מקריים לחלוטין ומוסברים בדרכים שונות, אבל זאת רק עד שמגיעים למעמד השני בו מנסה בלעם לקלל את ישראל לאחר כשלון הנסיון הראשון. הפעם בלעם אומר "ואנכי אקרה כה" ואז מגיע השינוי- "ויקר ה' אל בלעם…". בלעם לא מצפה לכלום, ומי שמתגלה אליו הוא מי שהוא התיימר להידבר איתו בפעמים הקודמות, האל בשם הויה.

ניתן לראות בארבעת המקרים האלה תהליך מובהק. בפעמיים הראשונות בלעם הבטוח מאוד ביחסיו עם האל אומר בודאות שה' ידבר איתו, ואז בא אלהים. בפעם הבאה בלעם מסייג אולי יבוא ה' וגם שם מגיע אלהים. בפעם הרביעית בלעם אומר אני אקרה, אני אלך להפגש עם מה שלא יבוא, ואז מופיע ה'.

זה המקום להיכנס בקצרה לעניין משמעות השמות. בעיניי הדיבור כאן על שם ה' הוא התייחסות לשמו הפרטי של ה' (כך בסנה: "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור"). אלהים, בשם אלהים, הוא אלוהות, מין שם כללי לכח עליון. בכל אמונה בתורה האליל קרוי אל גם אם הוא אל שקר. ה' יש רק אחד כי ה' זה שמו הפרטי של האל שלנו. בלעם בתחילת הפרשה מאמין שהוא מכיר את ה' ואיתו הוא מדבר, אבל הקורא יכול לראות שבלעם לא מבין באמת את הסיטואציה. לא ה' מדבר איתו אלא אלהים, משהו קורה אמנם אבל לא מה שבלעם חושב שקורה. רק כשבלעם משתחרר מתפיסותיו ומהרצון שלו להגיד לה' איך להיות ולהופיע מופיע ה' בכבודו ובעצמו.

השיא מגיע בברכה הבאה, שם בלעם כבר לא פונה לאף אחד. "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (נחשים מלשון ניחושים או קסמים המזמנים את האל) ואז דווקא שם "ותהי עליו רוח אלהים".

בלעם מבין מה האל רוצה בעולם ומנקודה זו, הוא כבר לא צריך לפנות אליו כדי לדעת מה הוא רוצה, כי הוא מחובר אליו בעומקו. עכשיו הוא כבר יכול לדבר בשמו, הם כמעט אחד.

מנק' זו אפשר לחזור ולהתבונן בסיפור האתון. האתון מסמלת את המשרת שיודע את רצון אדונו "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". גם אם האדון לא רואה בדיוק למה, האתון תדע לסור מהדרך ולעקוף את המכשול כדי לדאוג לו ואפילו למעוך את רגלו של האדון לצד הדרך כדי להגן עליו. כך עושה משרת אמיתי, הוא לא צריך פה כדי להבין מה אדונו רוצה וצריך.

כשבלעם חושב שהמשרתת שלו, האתון, פועלת נגדו, הוא מאיים עליה בחרב. כמו שאדון אחר, ה', איים על בלעם בחרב שמונה פסוקים קודם (כשהמלאך עמד בדרכו של בלעם וחרבו שלופה בידו).

לכאורה בלעם של תחילת הפרשה הוא עובד ה' האידיאלי, הוא לא זז ללא הכוונה מה', שואל את אדונו כל שאלה שיש לו. אך משרת אמיתי אמור לדעת מה ה' רוצה עמוק מבפנים. הוא לא צריך לפנות לאובות ולידעונים, הוא לא צריך לפנות למכשפות ולמעשי ניסים. משרת אמיתי הוא כזה כמו שבלעם הופך להיות "שמע אמרי אל וידע דעת עליון". הוא לא צריך לפנות לה' כדי להבין מה ה' רוצה ושואף.

כשהוא מאבד את כוחו המאגי הוא מוצא את הכוחות האמיתיים הגלומים בו בעצמו, כך ורק כך יכולה לפעום בו רוח אלהים.

לפרשת חוקת

דברים לפרשת חוקת מאת אפרת וייל

אני לא יודעת מה עובר לכם בראש כשאתם קוראים את הסיפור על משה, שהכה בסלע ויצאו ממנו מים, לי עוברות מחשבות על מערכת רווחה אוניברסלית מול פרטיקולרית, ואני אסביר מיד מה זה ולמה דווקא זה עולה לי לראש. הכל בכלל באשמת עמרי, שמאז המאמר שלו על הפרטת הקרקעות אני מתפעלת מהיכולת שלו לחשוב על הכלל גם בלימוד פתוח שכיף לנצל אותו כדי להתרכז בעצמך. זה לא אומר שאני מנסה להלביש פוליטיקה על כל טקסט תנ"כי, אבל המציאות העכשווית הכללית נמצאת לי איפשהו בראש, וזה די נחמד.

זה מתחיל מקריאה קצת ספרותית של הטקסט ומהקשבה למנגינה. יונתן אמר שחוץ מזה שמשה לא דיבר אל הסלע אלא רק הכה בו, משה גם לא השקה את העם. הקדוש ברוך הוא מצווה אותו "והשקית את העדה ואת בעירם", ובסוף כל מה שכתוב זה "ותשת העדה ובעירם". מלבד זאת, בציווי כתוב "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"- הסלע היה יכול לתת את מימיו. דמיינו סלע נותן את מימיו. במקום שהסלע יהיה נוכח, לא רק כישות שמדברים אליה אלא גם כישות הנותנת את מימיה, בעקבות השינוי מן הציווי הסלע נעלם, מדברים עליו ולא אליו והוא בכלל לא נותן את מימיו אלא הם יוצאים בעצמם "ויצאו מים רבים".

אני דמיינתי מערכת רווחה ממשלתית. האם מערכת רווחה ממשלתית צריכה להיות כזאת שמדברים אליה או כזאת שמדברים עליה, מכים בה ויוצאים מים באופן אוטומטי? כלומר- האם ראוי שמערכת רווחה תתייחס לאדם באופן אישי, תלווה אותו, תתאים תרופה למכה, או שמערכת הרווחה צריכה לדאוג לכולם ולספק רשת בטחון כללית ללא תלות במאפיינים האישיים של הנזקק? כמובן שמדובר בציר: בכל מערכת רווחה יש מרכיבים שניתנים לכולם באופן שווה, כמו למשל: חינוך. לא שואלים יותר מדי אם אתם מסוגלים לממן חינוך או לא. פשוט נותנים לכם. גם לעשירים נותנים וגם לעניים. מצד שני יש מרכיבים שניתנים על פי מבחנים כמו למשל הנחה בארנונה שכדי להשיג אותה צריך לעבור שבעה מדורי ביורוקרטיה מהגיהנום (צילום תלושי משכורות וחוזה שכירות ואישור לימודים ועוד, כיד הדימיון) כדי להוכיח מעל לכל ספק שאתם מספיק עניים. השאלה שלי היא לגבי המינון והאחריות- אולי זה תפקידה של הקהילה לדאוג להכיר את העני, אולי זה תפקידם של ארגוני מגזר שלישי, אולי המדינה לא צריכה להתעסק עם היכרות אישית של הפונים וצרכיהם כי זה בלתי אפשרי ברמות כאלה של ניכור מובנה.

צדדים רבים יש לשאלה. אני רוצה לקרוא לאורה את הפרשה וללמוד מזה משהו על הפרשה ועל מערכות רווחה: אולי משה מנסה להגביר את הניכור כדי לחזק את העצמאות של העם. התגובה של משה לטענות העם על המחסור במים- נפילה על הפנים- היא תגובה שניתן למצוא גם בסיפורים אחרים על טענות המופנות אל משה. אולי משה משתמש בשיטה חינוכית של צמצום- כשהמבוגר האחראי מצמצם עצמו ולא לוקח אחריות, הכפופים לו נזקפים ונוטלים אחריות על עצמם. אפשר לראות את זה גם בתהליך החינוכי שקורה במכינה שלנו- אם מטילים עליך אחריות אתה הופך לאחראי. המבוגרים שותקים קצת ואתה מרגיש צורך למלא את החלל בעשיה ויוזמה משלך. לא מכריחים אף אחד לבוא לשיעורים וכך אפשר לעשות חישוב נקי אם זה מתאים ללכת לשיעור או לא.

לפעמים אני מרגישה שיש עניים שנכנסים למצב תודעה של עוני ומטילים אחריות על המדינה. הם מעסיקים את עצמם בריצה מפקיד לפקיד כדי לקושש עוד הנחה- לחוגים, לרהיטים יד שניה מעמותת חסד, למעון של הילדים, לארנונה. משרה מלאה אפשר לעשות מהריצות והתחנונים האלה. התפיסה העצמית של האדם במערכת כזו נשארת תודעה של קבצן, ולא של אחד שהדברים מגיעים לו בזכות, בגלל שזה המינימום הדרוש לקיום. אני מסתכלת על אנשים כאלה וחושבת לעצמי כמה אנרגיות יש להם, כמה משאבים טבעיים שהם יכולים להיסמך עליהם, כמה תחמנות בריאה, ידע בעורך-דינית, גישה לביורוקרטיה. לו רק היו משקיעים אותם אנרגיות בלהרגיש אדונים לגורלם במקום להרגיש עבדים שלו. נתינה דרך מערכת רווחה גלובלית מאפשרת להחזיק את העניים בכבוד- כולם מקבלים. לא רק אתה. עכשיו תעשה משהו מועיל עם עצמך כי יש לך נקודת פתיחה מעולה כמו כל אחד אחר, כולל העשירים.

משה מנסה לעצור את הדפוס התלותי. להפסיק את המעגל של לבקש לקבל לבקש לקבל. לא לראות את עצמך רק כאדם מבקש אלא גם כאדם יוצר ויוזם. לפחות שיפנו אל האל ולא אליו- הוא נופל על פניו כאומר- גם אתם יכולים לפנות אל האל! אתם חזקים! כל אחד יכול! מי יתן כל עם ה' נביאים (קריאה של משה בעקבות התנבאות ספונטנית של אנשים פשוטים מהמחנה בפרק י"א)!

אם משה היה מדבר אל הסלע זה היה נס יותר גדול. אולי משה רצה להפחית מינוני נס בחיים, אולי כהכנה למותו הקרב. לפעמים אם מתרגלים לניסים ולמתנות קשה יותר לעמוד על הרגליים לבד. הכאה בסלע זה משהו שכל אחד יכול לעשות. אין צורך ליצור קשרי ידידות עמוקים עם הסלע עד שיתן מימיו. המים פשוט יוצאים כי היכית בסלע, והעניין סגור.

אל מול פירוש ההתנהגות של משה כצמצום לקראת אחריות של העם אפשר לראות גם את הצד שלוקח האל בסיטואציה הזו- אולי האל מנסה להגיד שיחסים אוטומטיים הם לא אמיתיים. הם יוצרים מנגנון טכני, קר ומנוכר, ומפריעים לאדם לראות את הערבות ההדדית, את האפשרות לעזור לאחר מתוך מבט בעיניו, את החסד ואת הדיבור המקרב.

אני רואה את היתרונות גם בהנהגה שמדברת עם העם כל הזמן ונענית למשאלותיו וגם בהנהגה שנעלמת לפעמים ומשאירה את האחריות למישהו אחר שיגלה שהוא מסוגל. כמו שהצעתי קודם, אולי גופים שונים שפועלים במרחב הציבורי צריכים להדגיש אסטרטגיות שונות על ציר ה"היענות- היעלמות". אין לי מסקנות מעשיות אבל אני חושבת שזו שאלה שצריכה להישאל.

פרשת קרח או: איך ולמה עושים מהפכה בלב המדבר?

דברים לפרשת קרח מאת עמרי דינור

עם ישראל כמרקחה. הקולות אשר אנו כבר רגילים להם, של חוסר שביעות רצון מצד העם כלפי דברים שונים במסעם במדבר, עולה מדרגה. כעת מדובר בהפיכה של ממש. קרח, אשר לא ידוע לנו עליו דבר למעט הייחוס המשפחתי והשבטי שלו, רוקם מזימה להדחת משה בעזרתם של דותן ואבירם משבט ראובן.

הרקע למרד: ביקורת נוקבת על מעמד הכהונה ועל המונופול שהם מקבלים על הפולחן ועבודת המשכן. שאיפתם של המורדים: ליצור דמוקרטיזציה של הקדושה והפולחן. טענתם המרכזית הינה תיאולוגית-חברתית: "ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (פרק טז' פס' 3). או במלים אחרות: "מספיק עם השטויות. כולנו יודעים את האמת. אין לכם מונופול על אלוהים, כי כולנו קרובים אליו באותה המידה. אלוהים נמצא בתוכנו ולכן אין שום סיבה שתיקחו עליו בעלות".

טענה זו הינה המרכז סביבו נבנית העלילה של הפרשה. מדובר למעשה בנסיון ליצור שינוי פוליטי-רוחני בעם ישראל. קרח ומאתיים וחמישים ממנהיגי העדה, שאותם הצליח לארגן במרד שקט וחשאי, שואפים למעשה לבטל את שכבת הכהונה. ייתכן ומווסף לכך זעם ותסכול של דותן ואבירם, שהינם משבט ראובן (הבכור בבני יעקב) על כך שעבודת המשכן ניתנה ללווים ולא לבכורים. שבט ראובן הם הבכורים מבין בני ישראל, והם סבורים כי עבודת המשכן צריכה להתבצע על ידם.

מהי המגמה שמשה מנסה לייצר בעם? משה עושה את המצווה עליו- לקיחת קבוצה של נשיאי העדה, 70 מזקני העם ונכבדיו, והפיכתם לאליטה הרוחנית של העם. זאת מדוע? משום שעבודת ה' צריכה להתבצע על פי התורה ע"י קבוצה מצומצמת, שאמנם מורכבת מנציגי שבטים שונים אך היא בעלת תפקיד וסמכות רבים יותר משאר העם. גם בתוך קבוצה זו ישנן רמות והפרדות שונות: הלווים אסורים במה שמותר לכהנים, כרי הקרבת הקרבנות, וגם בתוך קבוצת הכהנים ישנו מעמד מיוחד לכהן הגדול, הלא הוא אהרון.

מהו המוטיב החוזר בכל המהלך הזה? לדעתי מדובר בנסיון להסקת מסקנות בעקבות חטא העגל. משה כנראה מבין שלא ניתן להביא קדושה לכל העם ביחד, משום שלעם אין כלים עדיין להכיל את הקדושה והצויים האלוקיים. כאשר משה ניסה להביא תורה לעם באופן קולקטיבי במעמד הר סיני, גם המעמד רב הרושם והברור לעין כל לא הצליח לשכנעם לזנוח את העבודה הזרה ולמנוע מהם את עשיית העגל.

משה מבין כי לא מספיק להביא תורה לעם ישראל, צריך למצוא קודם כל את האנשים שמסוגלים להכיל אותה באמת ולהביאה לשאר העם.

הרעיון והשאיפה של קרח ועדתו אינם מופרכים. הם צודקים בדבריהם. אכן כולנו קדושים. אלוהים נמצא בתוך כולנו, ולכן כביכול אין לאף אחד בעלות עליו. טענה זו מתייחסת לפסוק: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אכן, כל העדה כולם קדושים. מה שקרח ועדתו לא מוכנים לעכל, היא העובדה שבשביל להיות קדוש צריך להכין את עצמך. כמו ששבעים נשיאי העדה של משה עברו 'סדנאת הכנה לקדושה' באוהל מועד. אולי חבורת קרח לא באמת מאמינים שנשיאי העדה שונים מהם באופן מהותי, גם למרות הסדנא המזורזת שעברו. ואולי אף בצדק.

לכן, נשאלת השאלה מה היה קורה במקרה הפוך- אם החבורה של קרח הייתה נבחרת לשרת את העדה, האם הם היו מסרבים לתפקיד בטענה שכל העדה כולם קדושים?

יכול להיות, מן הסתם, שטענותיה של עדת קרח אינן מנותקות מתחושת ההדרה החברתית והפוליטית שהם חשים. הם בוודאי שואלים את עצמם: "מדוע הם, ולא אנחנו, נבחרו לשרת את העם?" כלומר, יכולות שתי אופציות המנחות אותם: או שהתסכול שלהם נובע מעניין ההדרה האישית שלהם, והם רוצים לקחת חלק ב'פרוסת העוגה' של עבודת המשכן, או שהתסכול שלהם נובע מכך שהם רוצים לעבוד את ה' באופן חופשי מתוך חיבור אישי ושוויוני לכולם.

לדעתי, קשה לנתק את השניים. כאשר קבוצה מסויימת של אנשים חשה תסכול, ניכור והדרה ממרכז הכובד של החברה, ישנה נטייה לעשות אחד משניים: או להסתגר בתוך ד' אמותיך וליצור לעצמך את מה שאתה מאמין בו, או לדרוש שינוי כולל בצורה בה החברה מתנהגת ולנסות לבצע מהפכה. ואז נשאלת השאלה: מה מניע אותנו לרצות לשנות? המעמד האישי שלנו או העקרון בשמו אנו נאבקים.

הגדולה של קרח ועדתו היא שהם לא טאטאו את הדברים מתחת לשולחן. הם לא מנהלים סרבנות אפורה, ואינם צבועים. הם אומרים בפרוש ובגלוי את מה שאינם רואים לנכון, וטוב שכך. גם אם מעשיהם אינם טהורים מאינטרסים אישיים, לפחות הם שואפים לשנות את המבנה החברתי הכולל של העם, ולא מקימים לעצמם 'עם ישראל ב' בו הם יוכלו לעשות כרצונם בלי להיות תלויים במשה ונשיאיו. הלקח הנלמד מכך הוא ברור: עדיפה מחלוקת חריפה, בוטה וגלוייה על סרבנות אפורה שאינה מנסה לשנות שום דבר מהותי בחברה הסובבת אלא רק לסדר לקבוצה מסויימת מקום טוב יותר לחיות בו. השאלה היא: האם אנחנו יכולים לעשות את המחלוקות שלנו כמה שיותר לשם שמיים ולא לשם טובות הונאה אישיות. שנאמר: "מחלוקת שהיא לשם שמיים-סופה להתקיים" (פרק אבות ה' יז'). אמנם שם נאמר כי מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת שמאי והלל, ועל כך אין ספק, ושהמחלוקת של קרח ועדתו לא הייתה לשם שמיים. מקובלת עלי האמירה הזו, אף כי אני לא בטוח בה. מאידך, איני בטוח גם ההיפך. יכול להיות שבכל מחלוקת שלא לשם שמיים, יש גם קצת לשם שמיים, וההיפך. ואז אולי צריך לחפש את החלק המהותי, זה שהוא לשם שמיים בכל דבר, ואז ניתן להפוך כל מחלוקת להיות לשם שמיים. מה שבטוח הוא, שבלי מחלוקת כזו לא יכול עם ישראל, והעולם בכלל, להתקדם לקראת תיקון וגאולה. החיבור תלוי דווקא בעמידה על נקודות המחלוקת ולא בהתעלמות מהן.