חינוך פרטי מול ציבורי

דברים מתוך יום העיון הבית- ישראלי הראשון בנושא חינוך (תשס"ח), מאת ענבר סליצקי- קיזמן.

קודם כל כמה מילים על עצמי שיסייעו להבין את מה שכתבתי: שמי ענבר, הייתי במכינה הרביעית בבית ישראל. שירתתי בצבא כמורה חיילת בבית ספר יסודי בשדרות, בהמשך למדתי להיות גננת ומורה לכיתות א'-ב', וכחלק מהלימודים התנסיתי בבית ספר יסודי ביישוב היוקרתי וקטן. בן זוגי עבד 4 שנים בבית הספר הפתוח "מיתר" בבית אורן. בשנת הלימודים הבאה אעבוד בגן הורים במושב עופר שבחוף הכרמל. למרות שכרגע אני עובדת בגן, בחרתי לדבר כאן על בית ספר, כי זה מחדד בעיניי את הדילמה.

ולענייננו:

חינוך פרטי או חינוך ציבורי? חינוך ציבורי או פרטי? פרטי או ציבורי? ציבורי או פרטי?

אפשר להשתגע. (ובחינוך פרטי אני מדברת גם על מוסדות ששייכים למדינה, אבל אליטיסטיים מבחינת קהל היעד שלהם, כגון בית הספר שעבדתי בו בנופית).

לשאלה הזאת – של חינוך פרטי או ציבורי – יש מבחינתי שני פנים:

יש את הפן החברתי-כלכלי ויש את הפן האידיאולוגי.

מבחינה חברתית-כלכלית בית הספר בשדרות ובית הספר ביישוב הקטן עומדים משני צידי המתרס. המיקום שונה. האוכלוסייה של ההורים שונה. ההתנהגות של הילדים שונה. מספר הילדים בכיתה שונה. המורים שמגיעים שונים. חוסר האונים של המורים שונה. בית הספר נראה שונה מבחינה פיזית. המשאבים שונים. תוספת התשלום שההורים נדרשים לשלם שונה וכו'.

מבחינה אידיאולוגית שני בתי הספר לא שונים בהרבה. בשניהם מודדים את הילדים לפי הישגים. בשניהם מכריחים את הילדים לשבת על כיסא מול הלוח שעות על גבי שעות כל יום. בשניהם מפקירים את הצד החברתי. בשניהם מנסים לנרמל ילדים. במובן מסוים בית הספר ביישוב הקטן יותר גרוע, כי שם זה באמת מצליח. אמרה לי שם מחנכת אחת: "אנחנו לא אמורים לטפל בצד הרגשי של הילדים. אנחנו לא פסיכולוגים". בשדרות לפחות מטפלים בצד הזה, כי הוא כל כך זועק מבחינה התנהגותית ואין ברירה.

מהצד השני של המתרס האידיאולוגי עומדים בתי הספר האלטרנטיביים – האנתרופסופי, הפתוח, הדמוקרטי, הום-סקולינג וכן הלאה… אלה שמעמידים אלטרנטיבה חינוכית אמיתית לבית הספר הרגיל. אלה שמנסים לתת מענה לצרכים של הילדים ולבנות חברה אחרת. אלה שמערערים על אבני היסוד של משרד החינוך, ולכן לא נתמכים על ידו, והופכים בעל כורחם ליקרים בצורה איומה. (וזה מחזיר אותנו לפן החברתי-כלכלי).

בוא ניקח ילד אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

כל הזמן עומד לנגד עיניי ילד קטן, היום הוא בכיתה ו' ואין לי מושג ה קורה איתו, אבל כשהכרתי אותו בשדרות הוא היה בכיתה א'. גוזל שנפל מהקן. ילד זעיר מימדים, בן לאם חד הורית רוסייה. הוא דיבר בעיקר רוסית, וסיים שנה שלמה בבית הספר בלי להבחין בין א' ל-ב' (חרף מאמציי הכנים כמורה חיילת ללמד אותו). אולי הוא היה לקוי למידה, אבל מה שבטוח הוא שהוא לא היה פנוי מבחינה רגשית כדי ללמוד. בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון המורה על ההפסקה היו עיניו מאירות כאילו נפתחו בפניו שערי גן עדן. מעניין אם עדיין יש לו אור בעיניים, או שעשרות השיעורים המשמימים והמצוקה שלא נענתה כבר הצליחו לכבות אותו.

נניח שהוא היה גר ביישוב הקטן בו לימדתי. זה לא מציאותי, אבל נניח. האם מצבו היה שונה? אולי היתה לו מורה איכותית יותר, אולי חברים חיוביים יותר, אולי עזרה לימודית מקצועית יותר, אבל את הסחורה של מבחני מיצ"ב נראה לי שהוא לא היה יכול לספק בכל מקרה. שם הכישלון שלו היה אפילו יותר בולט, ומענה רגשי הוא לא היה מקבל.

נניח שהוא היה מגיע ל"מיתר". גם זה לא מציאותי, אבל נניח. אי אפשר לדעת בוודאות, ושוב – זה רק תיאורטי, אבל נדמה לי ששם היה לו יותר טוב. שם הוא היה יכול לשחק כמה שירצה, ולאט לאט יד ביד לנסות לרכוש את הקריאה. שם מישהו היה רואה אותו ונותן לו חיבוק. וגם לאמא שלו.

או אולי יותר אפשרי: בוא ניקח מורה אחד וננסה למקם אותו בכל אחד משלושת בתי הספר האלה.

בוא ניקח אותי.

בשדרות הרגשתי תחושת שליחות. הרגשתי חיבור עמוק מאוד לילדים. הרגשתי תחושת חיוניות, סיפוק ומשמעות, אבל גם המון כאב וחוסר אונים. וחוסר הזדהות עם המערכת. וזה כשאפילו לא הייתי מחנכת של כיתה, אלא רק סייעת או חונכת.

ביישוב הקטן הרגשתי ריקנות גדולה. גם בועה, וגם חסרת תוכן.

בחינוך האלטרנטיבי אני מרגישה שלמות אידיאולוגית, אבל חור בלב. זה כמו לקרוא שירה כשהרגל מדממת.

אחרי שראיתי את המצוקה של ילדים בשכבות החלשות נראה לי בלתי אפשרי להישאר בתוך בועה פרטית.

אחרי שראיתי שאפשר אחרת מבחינה חינוכית נראה לי בלתי אפשרי לחזור למערכת הרגילה.

אז מה אפשר לעשות כדי לנתק את הקשר בין הפן החברתי-כלכלי לבין הפן האידיאולוגי? או במילים אחרות – בין חינוך שאני מאמינה בו לבין כסף?

או שמביאים את מוחמד להר (ולצורך העניין את הילד הקטן משדרות ל"מיתר") או שמביאים את ההר אל מוחמד. שני הדברים נראים לי קשים מאוד, ודורשים יצירתיות, נחישות ואמונה גדולה. יש היום ניסיונות בכיוון הזה – בעיקר של בתי הספר הדמוקרטיים, שמשכילים לקבל לגיטימציה ממשרד החינוך, ולחלחל למערכת הרגילה. אני עוקבת בכיליון עיניים אחרי הניסיונות האלה, שאולי יעזרו לי לפתור את הסתירה הפנימית שאני חיה בה כיום.

ובינתיים אני מתחזקת לי בחממה של החינוך האלטרנטיבי, מנסה לצבור ביטחון וניסיון שיאפשרו לי אחר כך לעמוד מול פגעי מזג האוויר שבחוץ בלי להישבר. בתקווה שלא אתנוון בינתיים בבועתי.