זהות יהודית בחינוך משלב

מאת נפתלי גנס

שנה שלישית שלי כמורה. אמנם נכון שבתרבות הישראלית מצופה ממורה בתיכון להתלונן ולקטר (עיין ערך "ארץ נהדרת"), אבל האמת שאני נהנה מכל רגע ומרגיש שזאת זכות גדולה. תיכון 'קשת' מתאפיין בגיוון רב מבחינת הזהות היהודית, הרקע העדתי והשכבות הסוציו אקונומיות. השנה, לצד תפקידי האחרים, התחלתי להוביל תהליך שמטרתו להעמיק את העיסוק בזהות היהודית על גווניה השונים בכלל בבית הספר ובפרט בקרב התלמידים שבאים מרקע דתי. העמקת העיסוק בזהות היהודית הוא אתגר מורכב בכל בית ספר, וכשמדובר בבתי ספר שמשתייכים לזרם החינוך המשלב הוא ייחודי ומורכב במיוחד.

כחלק מהתהליך יצרתי קבוצת תלמידים רב גילאית שמובילה את התפילה ויוזמת פעילויות בית ספריות שונות שמטרתן העצמת העיסוק בזהות היהודית, ובהן: דיונים, לימוד ב"חברותות", סיורים, ערבים חווייתיים ופעילויות חסד. העבודה עם הקבוצה מציפה את הזהויות השונות ואת הגיוון הרב שיש בתוך היהדות. כך למשל, במשך כחודש התחוללה סערה של ממש בבית הספר סביב השאלה האם בהוצאת ספר התורה נכון להעביר אותו גם דרך עזרת הנשים. הדיון, שצף מתוך השטח ושבחרנו לתת לו מקום ולמנף אותו, הגיע לכדי ויכוחים מילוליים סוערים בין התלמידים גם בזמן ההפסקות ואפילו לניסיון להקמת מניין נוסף במקביל למניין הקיים.

התהליך מורכב ואנחנו לומדים כל הזמן "תוך כדי תנועה", אבל עצם העובדה שהדברים מביאים אותי לשאול שאלות מהותיות על דרכי האישית כאדם דתי שחי בקהילה ששואפת לשלב זהויות שונות ומלמד בבית ספר שחורט על דגלו את הערך הזה- מחדדת לי עד כמה הוא משמעותי וחשוב עבורי ועבור בית הספר ומעודדת אותי לפעול להעצמת התהליך בשנים הבאות. באחד הימים העמוסים והסוערים שלי בבית הספר, נזכרתי בדברים שלמדנו עם יגאל במכינה, מתוך ההקדמה לספר "ים של שלמה" (ספר הלכה של המהרש"ל – ר' שלמה לוריא, מאה 16). כשהתפניתי הלכתי לעיין בה. בהקדמה זו, כרקע להבנת מקומה החשוב של המחלוקת בעולם היהודי, מתואר איך כל אחד מאתנו, כשעמדנו שם בהר סיני, קיבל את אותה התורה עצמה, שניתנה כמקשה אחת, אבל דרך הצינור שלו, אחד מתוך מ"ט הצינורות . הרעיון הזה, שאותה התורה, האחת, השלמה, האמיתית (בלי סובייקטיביות פוסט-מודרנית) מתקבלת אצל כל אחד דרך הצינור הייחודי שהוא זכה בו, מלווה אותי ומסמן לי את הדרך ליצירת שיח חינוכי כנה ומשמעותי עם עצמי ועם התלמידים שלי.

לחנך ביהודית

על עבודתי בבית הספר השש-שנתי הממלכתי 'מקיף גילה'

מאת אילון שמיר

הנה מגיע יום העצמאות.

המון אנשים בארץ מיואשים – מהשחיתות, משלטון ההון, מהתקיעות בפוליטיקת-החוץ. יש פיתוי גדול להתייאש. אבל נראה שהיום האומץ האמיתי הוא להאמין, ולפעול בהתאם לאמונה הזו. לפעול מתוך מתינות ושמחה. ולעשות. יש הרבה מה לעשות.

לקראת יום העצמאות – אני רוצה לדבר על עשייה חינוכית, כשדה חשוב לפעולה.

לידנו, ממש לידנו, יש בית ספר גדול, חי, תוסס. כמה פעמים עברתי לידו? קיצרתי את הדרך לבלוק 82 דרכו? וכמה פעמים ישבתי באוטובוס, וראיתי את החבר'ה של המקיף עולים, לעיתים בהתחטפות… לעיתים קרובות חשתי ניכור. זרות.

לא אצל כולם זה היה כך. ישנם כמה אנשים ב'בית ישראל' שנמצאים בקשר עם המקיף מזה כמה שנים. המכינה פועלת שם – בסיוע לתלמידים, בליווי פרטני. וגם המורות החיילות. אני לא.

בשלוש השנים האחרונות עבדתי, במסגרת 'מורשה'*, בבתי"ס רחוקים. אבל יותר ויותר הרגשתי שיש בזה משהו לא נכון. "כרמי שלי לא נטרתי…" הפוטנציאל של ההפריה ההדדית בין בית ישראל לבית הספר רחוק מאד ממיצוי. אני תופס את בית הספר כסוג של נושאת מטוסים. עזרה פרטנית היא מלאכת קודש, אבל היא משולה לטיפול בתאי הירכתיים, ללא השפעה משמעותית על הכיוון הכללי של בית הספר.

השנה הזדמן לי לשמש כמנחה-תהליך ב'מקיף גילה'. אנסה להסביר משהו מהתפיסה הפדגוגית של 'מורשה', אותה הבאתי איתי לעבודה. רבים יודעים, שלעיתים קרובות יש בבית-הספר המון עשייה, אבל חסר סיפור. יש המון לימוד של ידע, אבל מעט לימוד חווייתי. יש המון דיבור של המורים, ומעט מאד דיאלוג אמיתי, ודיבור של התלמידים. התפיסה הפדגוגית של 'מורשה' מדברת על יצירה של ציר-מארגן של זהות וערכים לכלל בית הספר. הכיוון – הוא של יהדות חברתית, תוך מתן מקום לתלמיד המסורתי. יהדות המדגישה את המידות של האדם, ואת הערכים החברתיים שלו, ואת הדיאלוג והקשר בין אנשים. ואהבת לרעך כמוך.

הדרך העיקרית ליישם זאת בתוך הכיתה – היא על ידי טיפוח של למידה דיאלוגית של טקסטים מ'מורשת ישראל'. בצורת הלימוד הזו יש דגש על הקשר בין זהות יהודית לערכים. ניתן מקום לתלמיד לדבר, לשוחח. יש דגש על חוויה, על קשר עם המסורות בבית.

נכנסנו למקיף והתחלנו לעבוד עם שכבת ז'. הם רכשו חוברת-עבודה טובה, שמתאימה ללמידה בחברותות, ופינו זמן של שעה וחצי כל שבועיים בהן אני מלווה את צוות המחנכים. מי שתומך בלמידה בחברותות בכיתות אלה הסטודנטים שלי מבית ברל, ביום א', ותלמידי המכינה ביום ב'.

במהלך העבודה שמנו דגש רב על הקשבה, ועל מיומנויות דיאלוגיות של התלמידים. התחושה שלי היא שצוות המחנכים הוא צוות מסור. שהביטחון שלהם בצורת העבודה הזו הוא היום גדול. שהם אמנם אינם מורים מדופלמים ליהדות, אבל הם מסוגלים ונהנים "לחנך ביהודית".

ואני, כשאני עובר היום ליד חבר'ה מהמקיף – מרגיש שייכות. מרגיש קשר. מרגיש קירבה וחיבה.

*מורשה – רשת של בתי ספר ממלכתיים וממ"ד שקמה במטרה לתת מקום לתלמיד המסורתי, תוך דגש על יהדות-חברתית.

השלמות של יעקב

דברים לפרשת ויצא, מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת אפרת וייל

א'

בפרשה ליווינו את יעקב ומשפחתו מקריעה ושבר אל עבר השלמה ושלמות.  הפסוק שפתח פתח להבנה כזו של חיי יעקב הוא הפסוק הזה: "ויאהב גם את רחל מלאה" (בראשית כ"ט, ל') שמתאר את יחסי יעקב, רחל ולאה לאחר הנישואין. יגאל הציע שהאהבה לרחל היתה שונה מהאהבה הראשונית שמתוארת בפסוקים שקדמו לפסוק הזה כי הנישואין ללאה שינו את יעקב. יעקב עכשיו "אוהב מלאה", כלומר- אוהב ממקומו החדש בעולם שמושפע מיחסיו עם לאה, או- אוהב מהמקום בנפשו שנקרא "לאה".

ניסינו לראות את היחסים בין יעקב רחל ולאה לאור הפירוש הזה. סיפרנו סיפור על יעקב שנמצא במנוסה מעברו, מאחיו, ממשפחתו ומהאל. הוא פוגש את רחל, מאמין שיוכל לפתוח דף חדש ולהשאיר את העבר בעבר. אבל יש בתוכו חלק דחוי, חלק שקשור לעיניים רכות (כמו עיניה של לאה וכמו עיניו הכהות של יצחק). כשנמצאים במשבר ורוצים להמשיך הלאה אפשר להדחיק את הכאב או לנסות לברוח ממנו או לבחור להיות שלם ולהמשיך הלאה יחד עם הכאב. הנישואין עם לאה הכריחו אותו להכיר בכך שאי אפשר לבחור בעצמך לפתוח דף חדש, חייבים לשאת את כל החלקים של עצמך על מנת לאהוב כמו שצריך ולהביא את כולך לקשר. דברים מודחקים לא נעלמים אז כבר עדיף להתידד איתם, ולפעמים מה שהדחקנו עשוי להתגלות כמקור של התחזקות והשראה. כך יעקב מגיע לאהבת רחל מלאה- הקשר עם לאה תמך באהבה שלו לרחל.

במקביל, בהמשך, הקשר עם רחל תומך בקשר של יעקב עם לאה כשרחל מפנה את יעקב לאוהל לאה תמורת הדודאים, עוזרת לאחותה להתקרב אל יעקב וללדת ילדים נוספים למרות הקנאה שלה בכך שללאה יש ילדים ולה לא.

ב'

רחל דומה לרבקה בכך שהיא יפה. לאה דומה ליצחק כי יש משהו בעיניים שלה. רחל מסמלת את הדברים הגלויים ולאה את הנסתרים. זה הולך ככה: יעקב מגיע לבאר ועומד בסיטואציה דומה לזו שהיה בה עבד אברהם שחיפש את רבקה ליצחק. במקום לקבוע עם האל סימן שיצביע על הבחורה הנכונה יעקב קודם כל שואל איפה בנות משפחתו ואז גם מעיז להתאהב, והכל- ללא הכרה בעזרת האל, גם לפני הפגישה וגם לאחריה. לאה נסתרת, עובדה שיעקב מזהה אותה רק בבוקר. לאה מנסה לאמץ דרך גלויה בגישה שלה להולדת בניה: ראובן- הלוואי שיעקב יראה אותי, שמעון- הלוואי שיעקב ישמע אותי, לוי- הלוואי שיעקב ילווה אותי. הדרישות שלה מיעקב הולכות ופוחתות ובהולדת יהודה היא מתעלמת מיעקב ופונה אל האל. כאן גם מתרחש המפנה בתוך יעקב- הוא מפסיק לסמוך על עצמו, על היכולת שלו לתחמן את אבא שלו ולבחור כלה לבד ולקוות שיהיו לה ילדים בלי עזרת האל, וכשרחל מבקשת ממנו ילדים הוא מפנה אותה לאל. יעקב מבין שיש גם דרכים נסתרות בהן עובד העולם. הוא משלים עם העבר שלו, מכיר בכך שזה בסדר שהוא לא כל יכול, ומנסה ללמד את רחל, שהיא בעצם המקבילה לצד המעשי שבתוכו, לשחרר את הצורך לתכנן כל דבר ולעשות אותו בעצמך.

רחל מתחילה תהליך של שחרור- היא נותנת את שפחתה ליעקב ומכירה, בקריאת שמות הבנים, בפיתוליו ודינו של האל. היא משחררת את האחיזה שלה ביעקב לטובת לאה (מפנה את יעקב לאוהל לאה תמורת הדודאים שראובן מצא) ואז האל נותן לה בן. ההחלפה של רחל בלאה תמורת הדודאים מאשררת את ההחלפה שלבן מבצע. רחל מלמדת את לאה לצאת אל יעקב והולכת להתפלל בצד. המהפך הושלם- כל החלקים בתוך יעקב ובתוך המשפחה תומכים זה בזה ומשלימים זה את זה.

יעקב יוצא לשדה

דברים מתוך הלימוד בבית המדרש על פרשת תולדות. מאת ברק שפריר.

 

יצחק זקן, קורא אליו את בנו הבכור.

עשיו עונה ב"הנני" קצר ולעניין הוא נמצא ומוכן.

יצחק מבקש ממנו להכין טקס, סעודת מצווה של מטעמים מין הציד כיאה לאיש שדה כמו יצחק וכמו עשיו, מסורת חדשה של ברכות העוברות מאב לבן במשפחותיהם של אבות האומה.

רבקה שומעת את הדברים וחושבת איך להעביר את הברכה לבנה האהוב יעקב כפי שהיא מבינה מהנבואה שקיבלה כשהיו הבנים בבטנה.

היא לא מדברת עם יצחק, אלו לא סוג היחסים שיש ביניהם. היא מתחמנת אותו, אולי טוב לו ליצחק שיש מי שמכוון בשבילו את הדברים, לא כל דבר צריך להגיד בפנים.

אגב כך היא מלמדת את יעקב כיצד לתחמן, כלי שימושי שיצטרך לו בעתיד. הבחירה שלו צריכה להיעשות כך כדי להמשיך את האומה, אבל יש לה תוצאות שהוא יצטרך להתמודד איתן בעתיד: הוא יידרש לצאת מהתמימות ומהאהל לעולם, לשדה הגדול.

יעקב מתחפש לעשיו, לוקח קצת מהחספוס שלו וממיומנויות השדה.

יצחק שואל אותו  פעמיים מי אתה בני? הוא שם לב שזה לא עשיו ונותן לו אפשרות להתוודות ולקבל את הברכה המגיעה לו, ברכה שהוא הכין במיוחד ליעקב.

בפעם הראשונה שיצחק שואל מי הוא יעקב עונה לו במילים הבאות:

"אנוכי עשיו בכורך עשיתי כאשר דיברת אלי קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך"

יצחק מבין שזוהי שפת איש אוהלים, שרגיל בדיבור, כמו יעקב.

בפעם השנייה הוא עונה בקיצור – "אני" – הוא רוכש קצת משפת השדה וזוכה בברכה לאיש השדה שהוא מתחיל להיות, לחיות בארץ שהאל מברך בגשמים.

אחרי שיעקב קיבל את הברכה של איש השדה מגיע עשיו ומבקש מיצחק את ברכתו שלו, את הברכה שנותרה. יצחק לא רוצה לתת לעשיו את הברכה השנייה. יצחק אינו בטוח אם היא מתאימה אבל עשיו מתעקש, ומקבל את הברכה שקוראת לו להיות חופשי ולפרוק עול, ברכה דומה לזו שקיבל ישמעאל, ברכה שהייתה אמורה לאזן את יעקב כאיש אוהלים תמים אבל עכשיו מחזקת את איש השדה שבעשיו.

עשיו רוצה להרוג את יעקב ורבקה, שמכירה את בנה, מבינה זאת ושוב מתחמנת את יצחק לעשות כרצונה. במשפט היחיד בו נזכר שרבקה ויצחק מדברים ביניהם היא מתרצת "קצתי בחיי מפני בנות חת". רבקה יודעת שלעשיו שתי נשים מבנות החתים, שיצחק שונא. יצחק מודע לסכנה הטמונה בנישואין עם בנות הארץ ומבין את חששה של רבקה שזה יקרה גם ליעקב.

יצחק מתבלט בפסיביות שלו שמאפשרת לו לשחרר את בנו מלהיות פסיבי כמוהו ולצאת מחוץ לחיק המשפחה ואל המסע שלו שיוביל אותו להיות אקטיבי בדיוק כמו אמו רבקה שיצאה למסע משלה וכמו סבו אברהם שיצא למסע משלו. כך הוא ממשיך את הברית.

יעקב קונה בכורה וגונב ברכה. בכך הוא מאזן את איש האוהלים התם שבו ולומד להיות האדם הנכון להמשיך את הברית. הוא כבר לא אוחז בעקב. בפרשה הבאה יצא להמשיך את נדודי האבות.

סיפור התקשרותם של רבקה ויצחק

דברים לפרשת חיי שרה מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

קריאה ראשונה והתרשמות

איזה סיפור מדהים. הדבר הגדול שבו- ייתכנות הניסים, ההשגחה הנוכחת.

עבד אברהם נשלח לארם נהריים למצוא אשה ליצחק. העבד התאהב ברבקה "וירא כי טובת מראה היא מאוד". נוצר קליק. רבקה חמודה. בעלת מידת הנתינה. מרגישה בהתרחשות ממהרת ומתרגשת לשרת את העבד ולהכניסו אל ביתה. העבד חדור בתחושת מיידיות. יש להכות בברזל בעודנו חם. אין לתת לרגע לחמוק. המשפחה מהססת. אמנםברור שהבחור ממשפחה טובה, אך יש לדבר עוד על התנאים. קשה להתנתק. הכל מתערער, מהר.

רבקה הרגישה שזה זה. היא שמעה סיפורים על דוד אברהם. על שליחותו, על אומץ ליבור, נועזותו וטוב ליבו. היא שייכת. זה מדבר אליה.

ואלוהים איתה. יצחק בא מבאר "לחי רואי" ורואה, והיא רואה, ונכנסים לאוהל, וכאן ההתחלה.

הרהורים ומסקנות

מאוד טבוע בי הגישה הרומנטית, ההשגחתית, הפלאית לקשר בין איש ואישה כשזה קורה נכון. למרות שהרבקה נבחרה בנס, בסימן משמים, צריך לזכור שהעבד נשלח למקום מאוד מסוים, למשפחה מסויימת, עם ציפייה ואותות מאוד ברורים. רבקה לא נבחרה סתם כך מתוך כל העולם אלא מתוך כיוון ראשוני מסויים.  הנס הוא שעם כזה עומס ציפיות ודיוק בכל זאת קורה משהו.

העבד נותן לרבקה ולמשפחתה מתנות רבות. המתנות הן כלי להתקשרות. אולי גם לסמן את הבטחון הכלכלי שיביאו איתם הנישואין.

דור שלישי לנחור הסבא הולך בעקבות הדוד ובוחר בדרך אברהם. רבקה שומעת את הקריאה "לך לך" לארץ, ועונה במילה אחת: "אלך". ההרחבה של דרך אברהם נעשית דרך המעגלים הקרובים. דרך הברכה לכל הגויים היא בהרחבה איטית ומבוקרת. למרות שבהרחבת הדרך אל המשפחה הקרובה אפשר לראות איפוק או חרדה מפריצה גדולה- הניסים קורים שם.

וזאת ההתחלה. בהתחלה היתה ברית נישואים.

למי יש חלק בצחוק?

דברים לפרשת וירא מתוך הלימוד בבית המדרש. מאת יאיר מלכיאור

"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק". הרבה מהפרשנים התווכחו על משמעות המילה "מצחק" וניסו להבין מה בעצם עשה ישמעאל. בלבול זה של של הפרשנים בא לידי ביטוי גם בבית המדרש נתקלנו במילה ופשוט קשה היה להבין מה בדיוק הוא עשה? מה כל כך גרוע במעשה זה עד ששרה צריכה לזרוק אותו ואת אימו מהבית.

הפרשנים מציעים מגוון רחב של אפשרויות ממעשה של צחוק מיני, דרך מעשי עבודה זרה, לגלוג על יצחק שבדיוק נגמל ועד לאפשרות שישמעאל חומד את הירושה.

הדבר שתפס אותי בתיאור המעשה הוא קודם כל עיני המתבונן, ובמקרה שלנו המתבוננת, שרה. לא מסופר שישמעאל מצחק, אלא ששרה רואה אותו מצחק. המוקד הוא במה ששרה רואה ולא במעשה עצמו (זהו גם קו מנחה כי מאוחר יותר בפרק הגר לא תראה, ויש המון משמעות בפרק למי רואה מי שומע ומי מדבר).

כשחוזרים לתחילת הפרק ניתן לראות שהמוקד בפתיחה הוא סביב הצחוק. קוראים ליצחק בשמו, שרה אומרת "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" המון צחוק. אך מיד אחרי שיצחק נגמל פתאום שמה שרה לב למוקד אחר של צחוק בבית, היא רואה את ישמעאל מצחק. מי שהביא את הצחוק הביתה, יצחק, נמצא בסכנה, הסכנה איננה שיודח ממעמדו, אלא שבן האמה יירש יחד עם יצחק. משהו בצחוק המתגלגל לו בבית אברהם לא יהיה נקי. את הבית צריכים כרגע ליצור ע"י ייחוד, דיוק ומתוך כך הרחקה, לא ע"י הכלה וקירוב.

ולמרות זאת, לסיום, יש אחד שקצת מחוץ למשחק הזה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו" אברהם לא רואה ירושה לא רואה בית ולא רואה הבטחה, הוא רואה ילד קטן, בנו, שעליו הוא רוצה להגן. כשאלהים מכריח אותו ואומר שהצדק עם שרה אברהם דואג לקום בבוקר לארוז במו ידיו את התיק ולהניח אותו על שכמה של הגר, היא אפילו לא מתכופפת, האדון הפך למשרת את שפחתו. אך לא זו בלבד אלא שמיד אחרי שהגר וישמעאל נאבדים במדבר באר שבע, עובר אברהם לגור בבאר שבע, קרוב קרוב לבנו.

יש אמת גדולה, אלהית, צחוק מדויק שאותו רוצה ה'. אבל את אברהם מעניינים דברים אחרים, יש לו בן, שלו הוא צריך לדאוג.

בדרך הברכה

רשמים מלימוד פרשת לך לך בבית המדרש. מאת יגאל סימון.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ" (בראשית, י"ב, י'). למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.

התגלויות מלוות את אברם בדרך הברכה. תשעה פסוקים מתנהל המסע ללא תקלות ובפסוק העשירי: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". למכה כזאת לא ציפה אברם כשהלך על פי דבר ה'.

עם הקריבה למצרים הולכת ומתבהרת התמונה. את הברכה למשפחות האדמה, את דבר ה', ניתן להביא רק על ידי התמודדות בתוך המציאות הממשית, בין בתרי הקרבנות, בתוך התרבות הנמוכה, המתאווה, בקרבת סכנה, סכנת חיים.

כיצד מתמודדים? באסרטיביות? בעמידה על עקרונות? באמונה תמימה? בקבלת המציאות ותקווה לניסים?

אברם בוחר להשתמש בתרבות המצרית ולחתור חתירה דרכה. שרי נלקחת לבית פרעה. מבוכה בבית המדרש, טענות קשות לאברם על הפקירו את שרי אשתו. הזהו אברם איש החסד והאמת? עם נמיכות קומה ומעשה שפל שכזה עלינו להזדהות?

בסופו של דבר שרי יוצאת בשלום וביחד עם אברם וכל אשר לו חוזרים לארץ "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, ויקרא שם אברם בשם ה'".

אברם ושרי עמדו בניסיון, קריאת שם ה' בעולם נמוך ושפל. בדרך הפתלתלה ובקרבת הסכנה התערער עולמו של פרעה. מוסר אחר התגלה. סדק נפער בתרבות המצרית.

אברם ממשיך באותה דרך בגרר ויצחק אחריו. בדרך הברכה.