מאת יערה קלמנוביץ'
אנסה להעלות כאן כמה מהנקודות שעלו לנו כאשר למדנו את הפרשה.
לא מסודר, קצת מהורהר, ואני מקווה שאצליח להציג לא רק את המחשבות שלי עצמי.
קריעת ים סוף-
חשבנו על העניין של "מידה כנגד מידה": פרעה גזר להטביע במי היאור את ילדי העברים, ועכשיו הוא וחילו מוטבעים בים סוף. דיברנו קצת על יסוד הנקמה, האם עלינו לשמוח בנפול אויבנו?
הזכרנו את מאמר הקב"ה למלאכים- "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" וגם "בנפול אויבך אל תשמח".
עסקנו הרבה בתלונות של בני ישראל למשה בפרשה. דיברנו על המקום של משה מול העם, ועל מקומו של משה מול הקב"ה. איזה מנהיג הוא משה? כיצד הוא נתפס בעיני בני ישראל וכיצד הוא נתפס בעיני הקב"ה?
פרק י"ד פס' ט"ו: "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי" (אחרי שמשה בכלל לא צעק, רק בני ישראל צעקו אל משה(!)
פרק י"ג פסוק כ"ח: "ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי"
הפסוקים נראו לנו כמשקפים את החיבור של משה עם העם. בפסוק הראשון, משה בכלל לא צועק לקב"ה, רק העם צועק אל משה. בכל זאת הקב"ה שואל את משה "מה תצעק אלי".
גם בפסוק השני, הקב"ה מזהה את משה עם העם עד כדי כך שהוא מדבר אליו בלשון רבים, כאילו משה עצמו הוא העם.
חשבנו גם על תהליך של "חינוך מחדש" לעם ישראל, שאמנם יצא ממצרים, אך מצרים עוד לא לגמרי יצאה ממנו. בני ישראל יצאו ממצרים "ביד רמה", אך בליבם פנימה הם עדיין עבדים. תודעתם היא תודעה "עבדותית", הם מתייחסים למשה (או לאלוהים) באיזה שהוא אופן כאילו הוא פרעה, לכן הם באים וצועקים אליו. אך לא, משה איננו פרעה הוא חלק מהעם והעם הזה מוכרח להתחנך מחדש וללמוד לעבוד את ה' ולא להיות עבד של עם אחר. אך הקב"ה לא מאפשר זאת עוד, זהו, השלב הזה נגמר. בפרשה זו- "סוס ורוכבו רמה בים", בני ישראל רואים את עברם העבדותי טובע במצולות, ועליהם לקחת אחריות. חשבנו שכמו שיש הקלה בשחרור כך יש גם חרדות מאוד גדולים ופחד מעזיבת המוכר.
כל כך הרבה פעמים בפרשה הזו בני ישראל באים למשה, מתאוננים, מתלוננים (כמה פעמים המילה הזאת חוזרת ובכל כך הרבה וריאציות…) לא לוקחים אחריות. הפרשה שלנו, פותחת פרק חדש בתולדות עם ישראל.
מעתה לא ניתן לצעוק למישהו אחר כדי שמצבנו יהיה טוב יותר. הקב"ה מצפה מעם ישראל כעת ליותר מזה. נבנה כאן קשר חדש בין העם לה'. קשר ישיר, כן יותר, בטוח יותר. האמון בין הקב"ה לישראל נבנה מחדש בפרשה.
יכולנו לשאול את עצמנו, מדוע ישראל, עם רב כ"כ פחד מהמצרים המעטים שרדפו אחריהם. גם כאן, כנראה הסיבה היא אותה "תודעה עבדותית". העבד פוחד מאדונו. גם אם לכאורה האדון חלש יותר (פיזית למשל). העבד יפחד ממנו בכל מקרה, כי הוא עבד והאדון אדון.
בני ישראל מתקשים מאוד להפנים את ההתבגרות שלהם, את העובדה שאינם עבדים עוד. הם נבהלים מהמצרים המועטים שרודפים אחריהם ושואלים" המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר"? אחר כך הם נזכרים בסיר הבשר במצרים, וכועסים שכאן אין אוכל.
הקב"ה נותן לעם זמן, ומעביר אליו אחריות בהדרגה. בהתחלה הוא משנה את המסלול כדי למנוע מהם משבר של מלחמה ישירה עם פלישתים, מאוחר יותר הוא נענה לעם באופן מיידי- העם מתלונן שהמצרים באים, מייד הקב"ה מטביע אותם בים. בלי דרישות מיוחדות מהעם, פשוט היענות.
אחר כך, כשהעם מתלונן על האוכל, כבר יש לקב"ה ציפייה מהם. הוא מנסה אותם, בוחן אותם האם ילכו בתורתו או לא.
בית ישראל מעגלים 